איזבל הראשונה, מלכת ירושלים

איזבל הראשונה
Isabelle de Jérusalem

לידה	1172
פטירה	1205 (בגיל 33 בערך) עכו
מדינה	ממלכת ירושלים
מלכת ירושלים 1190–1192 (כשנתיים) מונרך בתקופה במשותף עם קונרד ממונפראטו
מלכת ירושלים 1192–1195 (כ־3 שנים) מונרך בתקופה במשותף עם אנרי השני, רוזן שמפאן
מלכת ירושלים 1195–1205 (כ־10 שנים) מונרך בתקופה במשותף עם אמלריך השני, מלך ירושלים מרייה ממונפראטו ←

איזבל הראשונה, מלכת ירושלים (בצרפתית: Isabelle de Jérusalem) הייתה מלכת ממלכת ירושלים הצלבנית. איזבל נולדה בשנת 1172, עלתה לכיסא המלוכה בשנת 1190 ונפטרה בשנת 1205. לכאורה - בת למשפחת מלוכה הקרובה למוקדי כוח ומחזיקה במושכות השלטון - הייתה המלכה איזבל דמות טרגית וחלשה ששימשה כבובה בידי כוחות פוליטיים חזקים ממנה שהשתמשו במעמדה החוקי כטוענת לכתר ממלכת ירושלים על מנת להשיא אותה לאצילים הזקוקים לה כ"חותמת כשרות" למימוש שאיפותיהם לכתר.

ילדות

איזבל הייתה בתו של אמלריך הראשון, מלך ירושלים ואשתו (השנייה) מריה קומננה אחיינית מדרגה שנייה של הקיסר הביזנטי מנואל הראשון.

נישואי אמלריך עם מריה קומננה נועדו ליצור ברית בין שני הכוחות הנוצריים המשמעותיים במזרח התיכון, ולגשר על סכסוכים מתמשכים בין שני הצדדים. המגעים בין ירושלים הצלבנית לקונסטנטינופול הביזנטית בנוגע לחתונה נערכו כשנתיים, בעיקר בגלל דרישתו הבלתי מתפשרת של אמלריך להשבת הריבונות על אנטיוכיה לידיו. לאחר שוויתר לבסוף על דרישה זו, התאפשרה כריתת הברית, שנחוגה באופן רשמי ביום חתונתו של אמלריך בעיר צור ב-29 באוגוסט 1167.

איזבל הייתה אחותם למחצה של בלדווין הרביעי, מלך ירושלים וסיבילה, מלכת ירושלים - צאצאיו של אמלריך מנישואיו הראשונים.

היא תוארה על ידי היסטוריונים בני תקופתה כאשה יפה וההיסטוריון המוסלמי אימד א-דין אל איספהאני מצין כי הייתה בעלת שיער שחור ועור בהיר. כשהיה על ערש דווי העניק אמלריך לאשתו מריה קומננה ובתו איזבלה את העיר שכם כנחלה עצמאית, וזאת מאחר שידע כי לאחר מותו ירש אותו בנו מנישואיו הראשונים. עם מותו של אמלריך עלה לשלטון בממלכה בנו המצורע בלדווין הרביעי, בעוד איזבל התגוררה במשך רוב שנותיה במצודת שכם בה התגוררו אימה ואביה החורג בליאן מאיבלין. שכם נותרה נחלתה של איזבל ובהמשך שמשה כנדוניה בעת נישואיה.

נישואים ראשונים

בגיל 8 הובטחה איזבל להיות כלתו של אונפרוא הרביעי מטורון. את השידוך עשה אחיה למחצה, המלך בלדווין הרביעי. לפי ויליאם מצור ההיסטוריון הצלבני הנישואים סודרו על מנת לנתק את משפחת איבלין שכוחה עלה מקשר עם טוענת לכתר ממלכת ירושלים מחד ועל מנת לשלם חוב של כבוד שחב בלדווין הרביעי למשפחתו של המפרי.

בשנת 1183 כאשר הייתה בת 11 והמפרי בן 17 נערכה חתונת הזוג במצודת כרך, בעת החתונה הותקף המבצר על ידי צבא מוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין, על פי ההיסטוריוגרפיה של התקופה אסר צלאח א-דין על המוסלמים לירות לעבר המגדל בו בילה הזוג את ליל הכלולות. ההיסטוריון הצלבני שם בפי אם החתן את המסר לצלאח א-דין: ”היא שלחה לסאלדין לחם ויין צאן ומקנה אות לשמחת בנה והזכירה לו שהוא נהג לשאת אותה על ידיו כאשר היא הייתה ילדה והוא- עבד בטירה. כאשר סאלדין קיבל את המתנות הוא שמח מאוד והודה לשליחים. סאלדין שאל היכן החתן והכלה שוהים וכאשר הצביעו בפניו על מגדל הוא נתן הוראה ששום התקפה לא תופנה למגדל זה”

מאבק על המלוכה

המצב הפוליטי של ממלכת ירושלים הלך והחמיר, תחת התקפות בלתי פוסקות של הצבא המוסלמי בראשות צלאח א-דין מחד ומאבקי כוח בין מפלגות פנימיות בתוך הממלכה על רקע מחלתו ההולכת ומחמירה של באלדווין הרביעי החל מאבק כוחות על כיסא המלך. לאחר המצור על מבצר כרך החליט באלדווין הרביעי להמליך את אחינו בלדווין החמישי (באלדווין ממונפראטו) בנה של אחותו סיביל מנישואים ראשונים. המלך, על ערש דווי, ותחת איום התפוררות של הממלכה הכריז על אספת אצילים בה נקבעו (בין היתר) סדרי הירושה.

על פי ההחלטה נקבע למלך הצעיר עוצר - רימון השלישי רוזן טריפולי. כן הוחלט כי אם ימות המלך ההחלטה על זהות היורש תנתן לוועידה של מלכי צרפת, גרמניה, אנגליה והאפיפיור. ועדה זו תדון בזכויות שתי האחיות למחצה איזבל וסיבילה או צאצאיהן לכתר ממלכת ירושלים. כוונת ההחלטה הייתה להרחיק את סיבילה ובעלה מהשלטון למרות העובדה שעל פי החוק היה כס המלוכה צריך לעבור לידם.

בשנת 1183 מת המלך באלדווין הרביעי, אחת הדמויות הטרגיות וההירואיות בהיסטוריה של ממלכת ירושלים וארץ ישראל ואת מקומו ירש ילד בן שש - באלדווין החמישי, בעוד השלטון נמצא למעשה בידי ריימון מטריפולי. באביב 1185 נכרת חוזה לשביתת נשק בין הצלבנים למוסלמים לאחר ששני הצדדים הגיעו לאפיסת כוחות. ובשנה לאחר מכן נפטר לפתע המלך הילד באלדווין החמישי. למרות החלטת מועצת האצילים שחייבה החלטה של ועדת שליטים אירופאים לגבי המלך החדש של ממלכת ירושלים, פעלה מפלגת החצר - המתנגדת להחלטה ובהפיכת בזק בוטלו כל סדרי הממשל שנקבעו בעבר. מפלגת החצר בראשות ז'וסלין דה קורטני, אפוטרופסו של המלך המנוח, תפסו את ירושלים וניהלו בה מהלכים להכתרת גי דה ליזיניאן ומתנגדיהם בראשות ריימון מטריפולי שהתכנסו בשכם מתוך כוונה להכתיר את איזבל ובעלה. במהלך מפתיע, המכריע את הכף - ככל הנראה על מנת להימנע מעימות, או מחוסר עניין בכיסא המלך - חמק אונפרוא מטורון בלילה משכם והופיע למחרת בבוקר ה-20 ביולי 1186 בכנסיית הקבר שבירושלים ונשבע אמונים לסיביל ובעלה - המלך החדש של ירושלים.

מפלגת אצילי הממלכה בראשות ריימון מטריפולי התפרקה, והם הופיעו זה אחר זה בפני גי וסיבילה ונשבעו אמונים. באלדווין ד'איבלין אדון רמלה העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן באמרו ”רבותי, עשו כמיטב יכולתכם כיוון שהארץ אבודה. אני אצא מהארץ, כי אין אני רוצה שיטילו בי אשמה ודופי שהייתי בה בזמן אבדנה.” ריימון מטריפולי, הסתגר במצודת טבריה ובלחץ האירועים ובהרגשה כי טבעת חנק מתהדקת סביבו כרת ברית - שביתת נשק עם צלאח א-דין, צעד שנתפס כבגידה של ממש.

קרב חיטין ואבדן ממלכת ירושלים

ערך מורחב – קרב קרני חיטין

בחודש יולי 1187 ניצח צלאח א-דין את צבא ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין, התבוסה הייתה מוחלטת ובסוף הקרב הושמד הצבא הצלבני במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. לאחר הקרב כבשו המוסלמים במסע בזק את רוב ערי הארץ כולל ירושלים ונעצרו רק מול חומות העיר צור שהגנתה נוהלה על ידי קונרד ממונפראטו.

בקיץ שנת 1188 נעתר צלאח א-דין להפצרות של המלכה סיבילה לשחרר את בעלה גי דה ליזיניאן שהוחזק כשבוי בדמשק והלה יצא לדרכו מלווה בפמליה קטנה של פדויי שבי אל טריפולי בה התרכזו פליטי קרב קרני חיטין ופליטים ממבצרים שנכנעו לצבא המוסלמי. משם המשיך גי דה ליזיניאן אל צור - לשעבר עירו המלכותית, שם הוברר לו כי מעמדו כמלך ירושלים אבד אף הוא בקרב קרני חיטין. קונרד ממונפראטו החל לנהל את ענייניו כשליט דה פקטו של ממלכת ירושלים, חשף בכך שאיפות אותן יביא לידי מימוש עם הבשלת הנסיבות.

גי דה ליזיניאן שמעולם לא היה מדינאי או פוליטיקאי שנון אך לא חסר אומץ והעזה יצא בראש גדוד קטן ושם את העיר עכו תחת מצור. מצור זה שנמשך שלוש שנים וסימן את תחילת מסע הצלב השלישי גבה קורבנות רבים ובהם המלכה סיבילה ושתי בנותיה שנספו ממחלה בקיץ 1190. מותה של סיבילה ערער את הבסיס לטענתו של גי דה ליזיניאן לכתר ירושלים והותיר את איזבל כיורשת החוקית הבאה לכתר.

מלכת ירושלים

סיבוב שני של מאבק על המלוכה

ערך מורחב – מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי הותיר את ממלכת הצלבנים מפולגת ונתונה לחסדי ההכרעה הפוליטית של פיליפ השני מלך צרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. השפעתו וכוחו של גי דה ליזיניאן נחלשו ומתנגדיו משכבר הימים ובראשם קונרד ממונפראטו שליט צור החליטו לנצל את ההזדמנות ולחזור למאבק על כיסא המלך של ממלכת ירושלים. צעד ראשון היה להעניק לקונרד לגיטימציה לכתר.

נישואים שניים

אימה של איזבל מריה ובעלה בליאן מאבלין החליטו להביא לגירושים בין איזבל לבעלה חסר השאיפות שהביע תמיכה בגי דה ליזיניאן ולהשיאה לדמות הבולטת ביותר במדינה הצלבנית הנולדת מחדש - קונארד שליט צור. לצעד זה היו תקדימים במשפחת המלוכה - אביה של איזבל נאלץ לגרש את אשתו הראשונה על מנת שיוכל לרשת את כתר המלוכה.

איזבל מצידה אהבה את בעלה שהיה ידוע כגבר יפה תואר עמו היא חלקה את רוב שנות חייה. אציל זה שהיה נעים הליכות עד כדי שהחיבור ההיסטורי על התקופה שבבסיסו מתאר את מעשי ריצ'רד לב הארי ומזכיר את אונפרוא באור חיובי, אך מטיל ספק בכושר הלחימה שלו ו"רומז" כי הוא היה נשי ביחס למצופה מגבר של התקופה.

בסתיו של שנת 1190 נחטפה איזבל מבית בעלה על ידי שליחים של האם ואיבלין, הובאה לשכם ושם בוטלו נישואיה בטענה כי היא נישאה בגיל צעיר מדי וכי הנישואים נערכו בכפייה תחת איום של המלך באלווין הרביעי. האירוע לא עבר ללא התנגדות מצד הבעל המופתע, אך הוא כרע תחת הלחץ שהופעל עליו והסכים לביטול הנישואים ובתמורה קיבל כנחלה את מבצר טורון והשטחים הסמוכים לו.

ביום 24 בנובמבר נישאו איזבל - אשה צעירה בת עשרים וקונרד - לוחם מנוסה בן 45, אף על פי שהועלו טענות כי קונראד לא גירש את אשתו השנייה שחייתה בקונסטנטינופול. כך זכה קונרד, בזכות ייחוס אשתו איזבל לתבוע את זכותו לכיסא ממלכת ירושלים, טענה שהועלתה בעבר בזכות היותו מציל שרידי הממלכה לאחר קרב חיטין. המחנה הצלבני התפלג, בעוד פיליפ השני מלך צרפת תומך בקונראד המשיך גי דה ליזיניאן לתבוע את זכויותיו בעזרת תמיכתו של ריצ'רד לב הארי, הסכסוך התלהט והתנהל במקביל למצור הצלבני על עכו ועם כיבוש העיר הוחלט על ידי המלכים האירופיים כי גי דה ליזיניאן ישא את תואר מלך ירושלים עד מותו - ללא זכות להוריש את הכתר ובמותו יעבור התואר לקונארד או ליורשיו. לקונרד ואיזבל הובטחה אוטונומיה בצור בביירות ובצידון - לכשייפלו מחדש לידי הצלבנים. החלטות אלו היו משפטיות בלבד לאור העובדה כי לכל אורך השנים 1191- 1193 ניהל ריצ'רד לב הארי את רצועת החוף שבשליטת הצלבנים בעוד הצבאות המוסלמיים מקדישים את עיקר זמנם להרס שיטתי של ערי ומבצרי הארץ למנוע מהצבא הנוצרי אחיזה בהם.

באפריל 1192 השתנה המצב הפוליטי, המלך הצרפתי עזב לארצו וחייליו עזבו את הארץ אחריו, ריצ'רד הוזעק לחזור לאנגליה שעמדה בפני מרד גלוי נגד אחיו ג'ון. מועצה שהתכנסה באשקלון החליטה כי יש להמליך מלך על מדינת הצלבנים - אדם המסוגל למלוך ולשלוט על המדינה, ועדה זו החליטה להסיר את גי דה ליזיניאן מכיסא המלוכה ולהמליך את קונראד ממונפראטו שליט צור כמלך ירושלים.

ביום 28 באפריל בעוד צור מתכוננת להכתרת קונראד כמלך ירושלים, נדקר קונראד בעודו הולך ברחוב על ידי שני מתנקשים שכירים מכת החשישיון. החשד המיידי נפל על ריצ'רד לב הארי אך שמו של צלאח א-דין הועלה אף הוא כחשוד אפשרי וכן שמו של מנהיג כת החשישיים ראשיד א-דין סינאן שקונארד שדד מטען של ספינה שבבעלותו.

נישואים שלישיים

מותו של קונארד העמיד את עתיד ממלכת ירושלים בסכנה - בהותירו אותה ללא מלך וללא מועמד מתאים. הבחירה נפלה על אנרי השני, רוזן שמפאן. אנרי, צלבן שהשתתף במסע הצלב השלישי מתחילתו היה פתרון אידיאלי מאחר שהיה מקורב הן למלך הצרפתי פיליפ השני והן לריצ'רד הראשון מלך אנגליה. על מנת לקבל את תמיכת אצילי הארץ להכתרת המועמד הזר הוחלט להשיא אותו לאלתר לאיזבל שהייתה בהריון מתקדם מקונארד ועתידה ללדת את בתם המשותפת מריה ממונפראטו.

בלחץ ברוני הצלבנים, צלבני אירופה והמלך האנגלי בעצמו התחתן אנרי משאמפאן עם איזבל בכנסיית צור ביום 5 במאי 1192 - כשבוע ימים לאחר מות קונארד, איזבל נשאה בתואר מלכת ירושלים אך בעלה אנרי מעולם לא נשא בתואר מלך ירושלים ומטבעות שהטביע אינם נושאים תואר זה.

גי דה ליזיניאן מלך קפריסין

לסיום נושא הכתרת השליט של ממלכת ירושלים פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.

תום מסע הצלב השלישי

לאחר משא ומתן מתיש עם צלאח א-דין, ולאחר עימות נוסף מול חומות העיר יפו במהלכו הציל ריצ'רד לב הארי את העיר, נחתם ביום 2 בספטמבר חוזה שלום לתקופה של שלוש שנים ושלושה חודשים בין הצדדים, לפיו מישור החוף מצור עד יפו יישאר בידי הצלבנים ואזור ההר וירושלים יישארו בידי המוסלמים. הנוצרים קיבלו זכות לעלות לירושלים כעולי רגל ללא נשק. חודש ימים לאחר מכן ביום 3 באוקטובר עזב ריצ'רד לב הארי את הארץ על ספינה שיצאה מעכו.

איזבל ואנרי מלכי ממלכת ירושלים

אם היו תקוות כלשהן בלב אבירי ממלכת ירושלים ומלכם החדש לחידוש תנופת מסעי הצלב הן נדונו לאכזבה. אנרי משאמפאן שהיה שליט מציאותי ומודע היטב למצב השברירי של ממלכתו החדשה נקט במדיניות של שמירה על הקיים והמתנה לשינוי הנסיבות בטרם תשתנה מדיניות ההישרדות של ממלכת ירושלים. כך שמר מלך ירושלים על תנאי הסכם השלום והסטאטוס קוו. הצבא הקטן של הממלכה נמנע במפגיע מלהתגרות במוסלמים ואף פעל לרסן גדודים קטנים של צלבנים אירופאיים שהגיעו לחופי הארץ לקיים את מצוות מסעי הצלב.

ביום 4 במרץ 1193 נפטר צלאח א-דין ועם מותו התפוררה האימפריה שהקים. האיום החיצוני הגדול ביותר על ממלכת ירושלים נעלם והעולם המוסלמי היושב על גבולות הממלכה החל להקדיש את מירב זמנו לסכסוכים פנימיים בין הנסיכים האיוביים. אנרי לא יכול היה לנצל תהליך התפוררות זה - הן בגין חוסר במשאבים וגם מפני שהוא בעצמו היה בסכסוכים עם הקומונות האיטלקיות שדרשו נתחים הולכים וגדלים מתוך ערי הנמל ועם הממלכה הצלבנית הצעירה - השכנה ממלכת קפריסין וגם עם מאבקי כוח מול הכנסייה.

בצפון המדינה ניסה אנרי לחזק את אחיזת הצלבנים באנטיוכיה ונסיכות טריפולי שהיו בסכנה מתמדת מהתקפה מוסלמית ותחת איום של השתלטות ארמנית, מעמדו של אנרי התחזק במהלך שנת 1195 בה פעל להשכנת שלום בצפון המדינה והידוק הקשרים בין הנסיכויות הצלבניות, מעמד זה נתחזק עם כריתת ברית בין ממלכת ירושלים לקפריסין שנתאפשר עם ירידתו של גי דה ליזיניאן מכס מלכות האי ומסירתו לדי אחיו אימרי.

לאנרי ואיזבל נולדו שתי בנות אליס משמפאן שנולדה בשנת 1196 ופיליפה משמפאן שנולדה בשנת 1197. העדר יורש זכר סיבך את שאלת המלך העתידי של ירושלים, בפגישה שערכו אנרי ואמלריך הראשון, מלך קפריסין סוכם כי בנותיו של אנרי יתחתנו עם בניו של אמלריך מתוך תקווה להשליט בעתיד שושלת צלבנית אחת בשתי המדינות.

מסע הצלב של היינריך השישי

במאי 1195 נטל על עצמו הקיסר הגרמני היינריך השישי את נדר הצלבן, מתוך תקווה להשלים את מסע אביו פרידריך ברברוסה שלא זכה להגיע לארץ. ובספטמבר 1197 יצאו גדודי הלוחמים הצלבנים לארץ הקודש, בקפריסין הכתיר נציג הקיסר את אמלריך דה ליזיניאן כמלך הצלבני הראשון של קפריסין - זאת על פי בקשתו של אימרי שרצה לקבל מהקיסר תואר וכשרות משפטית לשליטתו באי וזאת בתמורה להסכמתו להיות במעמד של וסל קיסרי.

על מנת לקבל את פני הסכנה יצא הצבא המוסלמי של דמשק, ותקף את יפו תוך שהוא חודר לעיר וטובח בתושביה. משנודע בעכו על ההתקפה ניסה אנרי לארגן כוח צבאי לעזור למגיני העיר. בתאונה פתאומית נפל המלך מחלון גבוה במצודת העיר אל החפיר שלמרגלותיה ומת במקום מפצעיו, על פי אחד המקורות צעד אנרי לאחור ונפל דרך הפתח אל מותו. מדינה הצלבנית נותרה ללא מנהיג ואיזבל התאלמנה - שוב והיא בת 26.

נישואים רביעיים

מותו של אנרי משאמפאן החזיר אל קדמת הבמה הפוליטית את שאלת השליט על ממלכת ירושלים, נציג הקיסר הגרמני דרש כי איזבל, מלכת ירושלים תבוא בברית הנישואים עם אמלריך מלך קפריסין. נישואים אלו מעבר לתועלתם ביצירת חיבור בין שתי הממלכות הצלבניות היו עשויים לקדם את האינטרסים של הקיסרות ולבסס טענה עתידית בנוגע לריבונות של הקיסרות בממלכת ירושלים.

כך, בטרם תמו ימי האבל על מות אנרי משאמפאן הובאה איזבל בברית הנישואים עם אמלריך דה ליזיניאן שעתה זכה לתואר אמלריך השני, מלך ירושלים. בעלה החדש אל איזבל הודיע כי אין הנישואים מביאים לאיחוד הממלכות. ברצונו לשמר את מעמדו כמלך קפריסין ולצורך זה קבע מערכת אדמיניסטרטיבית נפרדת בעכו ליצג אותו בממלכת ירושלים. ב-23 באוקטובר כבשו הצלבנים בפיקודו של המלך החדש את ביירות והעיר נמסרה לז'אן ד'איבלין שנודע בשם הזקן של ביירות - אחיה החורג של איזבל.

ביום 28 בספטמבר 1197 מת הקיסר ועם מותו התפורר הצבא הגרמני-צלבני, ומסע הצלב נמס ונעלם.

אמלריך כרת ברית שלום חדשה עם אל-מלכ אל-עאדל ביום 1 ביולי 1198 לתקופה של חמש שנים בו אושר הסטאטוס קוו החדש בו נתווספה ביירות לממלכת ירושלים.

את אירופה והמזרח התיכון הסעירו פעולות הצלבנים של מסע הצלב הרביעי בעוד מדינת הצלבנים מרכזת את עיקר מאמציה בשימור חוזה השלום. בספטמבר 1204 חידש אימרי את חוזה השלום בתנאים משופרים וצידון רמלה ולוד עברו לריבונות צלבנית מלאה.

לאמלריך ואיזבל נולדו שתי בנות: סיביל דה ליזיניאן שנולדה בשנת 1198 ומליסנד דה ליזיניאן ובן אימרי דה ליזיניאן שנולד בשנת 1201 ונפטר בילדותו בשנת 1205.

מוות

אימרי מלך קפריסין מת בשנת 1205 בעכו כתוצאה מהרעלה שנגרמה מאכילת דג. זמן קצר לאחר מכן נפטרה איזבל ותואר "מלכת ירושלים" עבר לבתה הבכורה מריה ממונפראטו.

אחד המחקרים המודרניים מעלה השערה כי מסכת הטרגדיות, מוות ונישואים חפוזים שאפיינו את חייה של המלכה איזבל היו גורמים ישירים למותה ורומז כי ייתכן ולקחה חייה בידה.

כך או כך, קולה של איזבל לא נשמע במקורות בני התקופה ולא ידוע מה היה הלך רוחה במהלך חייה הקצרים והסוערים.

ראו גם

• היסטוריה של ממלכת ירושלים

מדיה וקבצים בנושא איזבל הראשונה, מלכת ירושלים בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

• Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
• Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

קישורים חיצוניים

• איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] איזבל הראשונה, מלכת ירושלים29810566