אחמד לוטפי א-סייד
 | |
| לידה | 15 בינואר 1872 |
|---|---|
| פטירה | 5 במרץ 1963 (בגיל 91) |
| לאום | מצרי |
| עיסוק | פוליטיקאי, עיתונאי, משפטן ופילוסוף |
| הושפע מ | מוחמד עבדה, ג'מאל א-דין אל-אפגאני, הרברט ספנסר |
| השפיע על | מחמד חוסיין הייכל, טה חוסיין, מחמוד עזמי, חסן אל-בנא, סלאמה מוסא, תאופיק אל-חכים |
אַחְמַד לֻטְפִי א-סַּיִּד (בערבית: أحمد لطفي السيد; 15 בינואר 1872 – 5 במרץ 1963) היה הוגה דעות ופילוסוף מצרי, מאדריכלי הלאומיות המצרית, כמו גם הליברליזם והחילוניות במצרים, ומתנגד חריף לפאן-ערביות, בהדגישו כי המצרים אינם ערבים. כונה בתארים "פילוסוף הדור" ו"אבי הליברליות המצרית".
קורות חייו
אחמד לוטפי א-סייד נולד בכפר בורקין שבמחוז א-דקהלייה במצרים למשפחת בעלי קרקעות אמידה. הוא למד משפטים באל-אזהר, שם הושפע רבות ממורהו, מוחמד עבדה, וסיים את לימודיו בשנת 1894. בשנת 1899 החל ללמוד בבית הספר הצרפתי למשפטים, כאשר במקביל ללימודיו החל לפרסם מאמרים בבטאון הפרו-מלוכני "אל-מאיד". באותה תקופה התוודע גם אל ג'מאל א-דין אל-אפגאני, סעד זע'לול, קאסם אמין וכן אל כתבי אריסטו, שאת חלקם תרגם לערבית.
למן 1894 החל לעבוד כעורך-דין בשירות המדינה. בשנת 1907 היה שותף לצדו של קאסם אמין בפעילות להקמת האוניברסיטה המצרית בקהיר. כמו כן באותה שנה ייסד לוטפי א-סייד את המפלגה הראשונה במצרים, מפלגת "אל-אומה" ("חזב אל-אמה"), בתגובה לתקרית דינשאווי ולעליית הרגש הלאומני במצרים. הוא ייסד גם את עיתון המפלגה, "אל-גרידה", ושימש כעורכו עד סגירתו בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הביע לוטפי א-סייד תמיכה במאמץ המלחמתי הבריטי כנגד האימפריה העות'מאנית מתוך תקווה כי בתום המלחמה בריטניה תעניק למצרים את העצמאות המיוחלת. בהתאם לזאת, בעקבות סירוב הבריטים להכיר ברעיון ההגדרה העצמית של מצרים בתום המלחמה, לוטפי א-סייד פרש ממשרתו כמנהלה של הספרייה הלאומית המצרית על מנת ליטול חלק בהקמת מפלגת הופד ולשמש כחבר במשלחת המצרית לוועידת השלום בפריז שנערכה בוורסאי בשנת 1919, שם קרא לעצמאותה של מצרים מידי הבריטים. בשנת 1922 פרש ממפלגת הופד בעקבות חילוקי דעות עם מנהיג המפלגה, סעד זע'לול, והצטרף למפלגת "הליברלים החוקתיים".
בשנת 1925 התמנה לוטפי א-סייד לרקטור הראשון של אוניברסיטת קהיר, אשר נקראה אז "האוניברסיטה המצרית", והפכה באופן רשמי לאוניברסיטה לאומית ציבורית, אך הגיש את התפטרותו בשנת 1932 במחאה על החלטת ממשלת מצרים להעביר את טה חוסיין, חברו הקרוב, מתפקידו כדיקן הפקולטה למדעי הרוח. הוא שב לתפקידו בשנת 1935, אך הגיש את התפטרותו שנית ב-1937 כאשר המשטרה המצרית פרצה לבית הדין של האוניברסיטה. במהלך כהונתו סיים את לימודיו המחזור הראשון שכלל נשים. כמו כן במסגרת תפקידו כרקטור של האוניברסיטה המצרית השתתף בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כיהן כחבר בסנאט המצרי למן שנת 1941, וכמו כן היה כיהן בתפקיד שר החינוך ושר החוץ. בשנת 1948 מונה למנהל האקדמיה המצרית ללשון הערבית. בשנת 1963 הלך לעולמו.
הגותו האינטלקטואלית
לוטפי א-סייד הושפע רבות בתחילת דרכו האינטלקטואלית מן המודרניזם האסלאמי פרי הגותם של מוחמד עבדה וג'מאל א-דין אל-אפגאני, אך בהמשך גיבש משנה שונה למדי מזו של האחרונים. כחלק מהרצון והשאיפה לעצמאות מצרים מהכיבוש הקולוניאלי שאף לוטפי א-סייד לנתק את מצרים ממסגרות הזהות העות'מאנית-אסלאמית והערבית, אותן ראה כמסגרות נאמנות שעבר זמנן, ולהשתיתה על זהות לאומית מצרית טריטוריאלית ייחודית. לוטפי א-סייד גרס כי אומה מתעצבת על-פי גבולותיה הטריטוריאליים הטבעיים וההיסטוריה המשותפת של תושביה. העם היושב במצרים מאופיין על ידי ההיסטוריה המשותפת של עמק הנילוס שעוצבה בידי הפרעונים, המוסלמים, הממלוכים, והעות'מאנים. בהשפעתו של הסוציולוג הבריטי הרברט ספנסר תפס לוטפי א-סייד את מצרים כישות אבולוציונית אשר מוסדותיה החברתיים צומחים ומתפתחים בהשפעת הסביבה. לוטפי א-סייד ראה במאבק לעצמאות של איטליה ויוון, כדוגמה לעצמאות מצרית עתידית, שכן שתי האומות שמרו על מאפייניהן הלאומיים והתרבותיים הייחודיים למרות שהיו זמן ארוך תחת כיבוש של כובש זר. כמו כן בולטת במשנתו הרוח הליברלית. לדידו של לוטפי א-סייד על האומה להבטיח את חירותם של אזרחיה ולהעניק להם שוויון זכויות, וכי חיי האומה מוכרחים להיות מושתתים על מוסדות דמוקרטיים וחוקתיים. כמו כן ביקר לוטפי א-סייד רבות את החברה המצרית בת זמנו, וטען כי החברה המצרית חייבת לבצע רפורמה עצמית, וכל פרט חייב לקחת אחריות על מעשיו כדי להשתחרר מעול הכיבוש הקולוניאלי ולבנות אומה יציבה ומודרנית[1].
הערות שוליים
- ^ אורית בשקין, ישראל גרשוני וליאת קוזמא, לפסל תרבות במצרים (רמת אביב: הוצאת רמות, 1999), עמ' 95-96
25529050אחמד לוטפי א-סייד