אוטו ויינינגר
 | |
| אוטו ויינינגר, 1903 | |
| לידה | 3 באפריל 1880 |
|---|---|
| פטירה | 4 באוקטובר 1903 (בגיל 23) |
| זרם | מחשבה חופשית |
| תחומי עניין | אתיקה, מגדר, תאולוגיה |
| הושפע מ | קאנט, שופנהאואר, גתה |
| השפיע על | ויטגנשטיין, קראוס, קפקא |
| מדינה |
 האימפריה האוסטרו-הונגרית |
אוטו שלמה ויינינגר (בגרמנית: Otto Weininger, 3 באפריל 1880 - 4 באוקטובר 1903) היה פילוסוף אוסטרי-יהודי. ויינינגר היה שוביניסט ואוטואנטישמי שהתנצר ושם קץ לחייו בגיל 23., לאחר שפרסם את ספרו "Geschlecht und Charakter".
ביוגרפיה
ויינינגר נולד בווינה, בן שני להורים יהודים, לאופולד ואדלהייד. במשפחה היו שלושה בנים וארבע בנות. משפחתו של ויינינגר הושפעה מתהליך האמנציפציה וההתבוללות בחברה הנוצרית הסובבת. האב לאופולד היה תחילה מתרגם שפות זרות בבנק "אליאס" בווינה, ואחר כך מצא פרנסתו כצורף זהב. באחרית ימיו זכה לראות הצלחה במקצועו. על ילדותו של אוטו לא ידוע כמעט דבר חוץ מכך שכבר בגיל שנה ומספר חודשים היה דיבורו רהוט.
עוד בילדותו יצא לוויינינגר שם של ילד פלא. הוא שלט בשפות רבות ובהן לשונות קדומות, והתבלט בכישרונו בלימודי מתמטיקה. אביו, שהבחין בכישרונו, טיפח את אהבתו למוזיקה וקירבו ליצירתו של ריכרד וגנר. עם זאת היה ויינינגר נער מרדן וביקורתי, והפנה עורף לדרך שסלל לו אביו, שייעד לו קריירה של מדינאי ודיפלומט. ויינינגר פנה ללימודים אקדמיים בתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה והפסיכולוגיה. בשנת לימודיו הראשונה באוניברסיטה הצטרף לחוג נבחר של תלמידי פילוסופיה, שהתעניינו במיוחד במשנתו של אוינאריוס ובשאלות עיוניות ב"תורת ההכרה". תוך זמן קצר התבלט בתוך החבורה, שממנה יצאו אחר כך אחדים מגדולי הספרות והמדע בגרמניה ובאוסטריה: אוסקר אבאלד, א' לוקרא, הרמן סבובודה.
קודם לכן התחולל תהליך ההגדרה הלאומית הגרמנית. אוטו פון ביסמרק תרם רבות לתהליך זה עם הקמת הרייך השני (1871). הגרמנים החלו להרגיש אומה אחת. בהגדרה עצמית זו לא נכללו ה"זרים" בארצם. באווירה זו גדל וחונך ויינינגר, תחת מודעות לשוני שבו, עם רצון להשתלב בחברה. כמו כן, באותה תקופה עלתה לסדר היום תורת הגזע. כך, למשל, פרסם כריסטיאן לסן, פרופסור באוניברסיטת בון, חיבור בו הסביר על תכונותיו הנעלות של הגזע הארי. הוא טען כי אצל עמים שמיים קיים חוסר איזון בין הגיון חד להרמוניה אמיתית של הנפש. דעות כגון אלה חלחלו אל הסטודנטים ודרכם אל שאר החברה.
במשך לימודיו שינה ויינינגר את דעותיו בנוגע לתאוריות הפילוסופיות. בתחילה היה פוזיטיביסט קנאי ומתנגד קיצוני למטאפיזיקה של אוינאריוס. מאוחר יותר, כשנתיים לפני מותו, שינה את השקפתו והגיע להכרה שהאתיקה היא נקודת המוצא היחידה לפתרונן ולהבנתן של בעיות החיים הפנימיים והחיצוניים. לקראת סוף ימיו החל לעסוק לעומק בשאלות מוסריות של הטוב והרע.
חיבורו "מין ואופי" (שפורסם מאוחר יותר כארוס ופסיכה) נכתב תחילה כעבודה לשם קבלת התואר דוקטור, אשר הוענק לו ב-1 ביולי 1902. באותו יום המיר את דתו ועבר לכנסייה הפרוטסטנטית, מתוך ייאוש ושנאה לעיקרון היהודי המקנן בתוכו (עליו כתב בספרו) ומתוך נאמנות לתפיסתו, אך התנצרותו לא גאלה את נפשו. לאחר סיום עבודת הדוקטור, ישב להביא את ספרו לידי גמר. תוך שלושה חודשים ערך מחדש את הדוקטורט שלו. עם צאת הספר לאור, הוא ספג ביקורת צוננת והתקבל באדישות.
בווינה לא נותרו בו רצון ולא כוח לחיות. חבריו התרחקו ממנו, ואף לנשים לא הייתה דריסת רגל בחייו בתקופה זו, שבה גזר על עצמו פרישות מוחלטת. ברשומותיו האחרונות כתב כי "איש הגון, כאשר הוא חש בקלקלתו הגמורה, הריהו הולך מרצון לקראת המוות".[דרוש מקור]
ואכן, בלילה שבין 3 ל-4 באוקטובר 1903, שכר חדר (בבית שבו נפטר לודוויג ואן בטהובן ברחוב שווארצהשפניירשטראסה 15, בווינה). באותו ערב שלח מכתב אל אביו להודיע כי הוא מתאבד. בחדר בו התגורר הוא ירה בעצמו, בעודו לבוש בכל בגדיו. לאחר ניסיונות הצלה בבית החולים "וינר אלגמיינר קרנקנהאוס" בווינה, נקבע מותו של אוטו בשעה 10:30 בבוקר.
לילו האחרון של ויינינגר הונצח במחזה נפש יהודי מאת יהושע סובול שהועלה בראשונה בשנת 1982, בתיאטרון חיפה בבימויו של גדליה בסר.
יצירתו
ספרו של אוטו ויינינגר, "מין ואופי" (Geschlecht und Charakter), שלא עורר תשומת לב רבה בשעת הוצאתו לאור, זכה לפרסום רב לאחר מותו, יצא לאור בעשרות מהדורות (20 בגרמנית) ותורגם לשפות רבות (ובכלל זה לעברית על ידי צ. רודי).
במרכז יצירתו עומדת שאלת המינים בכלל והאופי הנשי בפרט. שאלה זו היא תחום המחקר שלו. בספרו הוא מגלה בקיאות רבה בספרות האנטומית-פסיכולוגית ובספרות הביולוגית של תקופתו. ביסוד שיטתו עומדת תאוריה על מגדר א-בינארי. לפי דעתו, קיימים באדם בו-זמנית צדדים גבריים ונשיים, אך בכל אדם היחס משתנה. בעיני ויינינגר אין לאישה "אני", אישיות או זהות, לא אופי ואף לא רצון. בגבר קיים ניצוץ אלוקי והוא הנפש, אך באישה ניצוץ זה חסר. ויינינגר ביטא בספרו זה גישה אנטי-פמיניסטית קיצונית, חסרת תקדים וחריגה בארון הספרים של ההגות המודרנית.
לאחר דיון בנושא מגדר מקדיש ויינינגר פרק ליהדות, שאותה הוא משווה עם נשיות. מכיוון שתפיסת העולם של האישה שווה לזו של היהדות, מובן לדעתו שיש לעמוד גם על הזהות היהודית במחקר. בפרק על היהדות מקשר ויינינגר בין האישה ליהדות בנקודות דמיון שונות. הצורך להתמזג, להיטמע. ליהודי בדומה לאישה אין "אני" או ערך עצמי: היהודי להוט אחר תארים, אינו מכבד את עצמו או את אבותיו. אין לו זיקה אמיתית לעברו: "העבר של היהודי הוא למעשה רק העתיד שלו".[דרוש מקור] ויינינגר טוען כי הנחיתות החברתית ההיסטורית היא לא רק עניין חברתי-היסטורי אלא כי היהודים, כמו הנשים, רצו בזאת.
האנטישמיות של ויינינגר
אפשר לחלק לשתי דרכים את השימוש בדעותיו של אוטו ויינינגר מצד האנטישמים. האחת, ניצול משנתו להגדרה מדעית של האופי השלילי היהודי. הדרך השנייה, היא שימוש בהתאבדותו של אוטו ויינינגר כדוגמה לשנאה יהודית עצמית ולפיכך כדוגמה לאי אפשרות הקיום המשותף בין היהודים לחברה.
ספרו של ויינינגר היה פופולרי מאוד בתחילת המאה ה-20. פופולריות זו תרמה רבות לפיתוח לרעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תיאודור פריץ, כתב ומייסד ההוצאה לאור האנטישמית "Hammer", שחי בלייפציג. פריץ השתמש רבות בקטעים מ"מין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", 1929). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים זהים מוויינינגר. לפעמים משנה פריץ את הקשר הציטוטים לפי הצורך. לדוגמה, ב-1943 ניסה פריץ להשמיץ היבט שלילי של ויינינגר על האישה בהקשר ל"האישה הארית", דבר שהתאים מאוד לאידאולוגיה הנאצית. הם תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים שלו בטענה, שהרעיונות הללו חוצצים בין הגבר והאישה האריים.[1]
הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג, שנרצח על ידי הנאצים בשנת 1933, ניסה להסביר בספרו השנאה היהודית העצמית את יחסו השלילי החריף של ויינינגר ליהדות. לפי לסינג, ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון, שהנפש קובעת את אופי האדם. כלומר, כמו בספרו של ויינינגר שרואה ב"אישה" מקבילה ליהודי, במעמקי האופי של שניהם טמונים פחד והימנעות. לפיכך, תכונות שליליות נמצאות לא רק בפרט (individuum), אלא גם בקבוצה ממוצא משותף: "אף אדם מעולם לא שחרר עצמו מכפייה של דמו" (לסינג, 1930, עמ' 91).
על אף שהנאצים ביקרו את הגישה השוביניסטית של ויינינגר, הדבר לא הפריע להם להשתמש ברעיונות אנטי-יהודיים גזעניים כמו:
- קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותן תכונות אצל הגזע הכושי (negroid) ומונגולי (Weininger 1903, 405);
- ערך החיים היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים (Weininger 1903, 421);
- ההיבט היחיד שהיהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם (Weininger 1903,422);
- היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות (Weininger 1903, 431);
- ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות (Weininger 1903, 410-411);
- הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טרגיות היא לא נכונה (Weininger 1903, 413).
בספרו דן ויינינגר ב"ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג ניצל את הבלבול וחוסר האכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו "Dietrich Eckrt : Ein "Vermächtnis (1928) טען רוזנברג שבוויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי ... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם ... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של הטבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לווינינגר) יהודי אינו מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (=הארים). ברעיון הזה מבטא רוזנברג במושגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים, אותו רעיון שהיטלר מבטא בפומבי.
הנס ינק פון פראיינוולד (Hans Jonak von Freyenwald) בספרו "Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern" ("וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", 1941) הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים ובהיבטים של ויינינגר. אחד מהרמזים שמעביר פראיינוולד הוא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים" (Freyenwald,1941,417). כלומר, עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל"רע" מיטשטש, הוא גם משווה בין יהודים וקומוניסטים: שניהם הורסים את המוסר. היטלר עשה מהיבט זה אלמנט מרכזי בבניית אידאולוגיה נציונל–סוציאליסטית בספרו "מיין קאמפף" (Mein Kampf).
השימוש בוויינינגר היה נוח לכותבים האנטישמיים והיה רחב ביותר אצלם. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה בזויה ובשנאה רבה כלפי המקור שבזהותו - מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? ביסוס רעיונותיו של ויינינגר בצורה מדעית הקל עליהם. לכן היה קל להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה בדרכי תעמולה וגם דרך השכלה. כאשר הנאצים השתמשו בדוגמתו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, הבליטה האידאולוגיה הנאצית את חוסר היכולת של יהודי להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון הטמון בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו אינו מסוגל להיגאל, מכיוון שאין לו נפש - אין לו אופי- הוא אינו יכול להשתנות. מצד אחד ויינינגר המיר דתו והפך לפרוטסטנטי, מצד שני הוא התאבד ובכך הראה שביהודי טמונה אי יכולת לשנות אופי פנימי, לכן התאבדותו היא הוכחה חד משמעית לתורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.
כתביו
- Geschlecht und Charakter: Eine prinzipielle Untersuchung, 1903, Neuauflage 1997, מסת"ב 3-8822-1312-4
- Eros und Psyche:, Studien und Briefe, 1899 bis 1902
- Über die letzten Dinge, 1904, Neuauflage 1997, מסת"ב 3-8822-1320-5
- Die Liebe und das Weib, 1917.
- Taschenbuch und Briefe an einen Freund, 1919.
- Verse, Die Fackel 158: 613-21, 1923.
- מין ואופי, [Geschlech und Charakter, 1903], [תרגם מגרמנית: צבי רודי], הוצאת תרבות, תל אביב תשי"ד, תשכ"ד-1964.
לקריאה נוספת
- ג' בר-אור, הזיקה בין המערכת האידאולוגית (על פי משנתו של אוטו ויינינגר) לבין המערכת התמאטית בפרוזה של דוד פוגל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשנ"ה – 1995
- יוסף ברנע, "עיונים פסיכו-פוליטיים בהגותו של אוטו וינינגר, מספר הערות והסקת מסקנות לגבי הציונות ועתידה", רסלינג, 2, יוני 1996.
- יוסף ברנע, "אוטו וינינגר עדיין אקטואלי, ולא רק בבתי הקפה של וינה", נתיב 1 (120), ינואר-פברואר 2008
- מ"י ברנר, שטפני ירש מיכל מאיר, תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ב, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 25 -31.
- ג' ל' מוסה, לקראת הפתרון הסופי, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ט-1989
- יהושע סובול, נפש יהודי (הלילה האחרון של אוטו ווינינגר), הוצאת אור-עם, תל אביב, תשמ"ד-1984, עמ' 115- 122.
- דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליון, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן, תשמ"ד, כרך ב' ע' 301–303.
- "משה מנדלסון" (ערך), האנציקלופדיה העברית, כ"ג, עמ' 958–962.
- S.Gilman, "Jewish Self-hatred", Johns Hopkins University Press, 1986, pp 1-21, 245-249.
- B.Hyaims, "Weininger and Nazi Ideology", "Jews & Gender", Temple University Press, Philadelphia, 1995, pp 155-166.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אליעזר תיבון, אוטו ויינינגר – יהודי שונא עצמו, מעריב, 6 במאי 1983
- גיא בכור על אוטו ויינינגר(הקישור אינו פעיל, 16.10.2020)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- כתבי אוטו ויינינגר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ ספרו של פריץ(הקישור אינו פעיל, 16.10.2020) (קובץ PDF) באתר האנטישמי 'רוויזיוניזם היסטורי' (ראיה מחודשת של קורות העולם)
