מאיר מקס בינט: הבדלים בין גרסאות בדף
בוט גאון הירדן (שיחה | תרומות) מ נזכור את כולם>>יזכור (דרך WP:JWB) |
עדכון מוויקיפדיה גרסה 37217470 |
||
| (4 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ | {{אישיות ביטחונית | ||
|שם=מאיר בינט | |שם=מאיר בינט | ||
|תמונה=[[קובץ:Meir Max Bineth.jpg|200px]] | |תמונה=[[קובץ:Meir Max Bineth.jpg|200px]] | ||
|כיתוב= | |כיתוב= | ||
|תאריך לידה עברי= | |תאריך לידה עברי= | ||
|מקום לידה=[[סומבטהיי]], [[הונגריה]] {{דגל|הונגריה ( | |מקום לידה=[[סומבטהיי]], [[הונגריה]] {{דגל|הונגריה (1867–1918)}} | ||
|תאריך פטירה עברי= | |תאריך פטירה עברי= | ||
|מקום פטירה=[[מצרים]] | |מקום פטירה=[[מצרים]] | ||
|כינוי=מקס | |כינוי=מקס | ||
|השתייכות={{סמל|צבא הגנה לישראל||+}} | |השתייכות={{סמל|צבא הגנה לישראל||+}} | ||
|דרגה={{דרגה|סגן-אלוף||+}} | |דרגה={{דרגה|סגן-אלוף||+}} | ||
|הנצחה= | |הנצחה= | ||
|תאריך לידה=[[27 ביוני]] [[1917]] | |תאריך לידה=[[27 ביוני]] [[1917]] | ||
|תאריך פטירה=[[21 בדצמבר]] [[1954]] | |תאריך פטירה=[[21 בדצמבר]] [[1954]] | ||
|סיבת המוות=נהרג}} | |סיבת המוות=נהרג | ||
'''מאיר (מקס) בינט''' ([[27 ביוני]] [[1917]] | |תאריך עלייה=1935 | ||
|סיווג=חייל | |||
|תפקידים בשירות=איש מודיעין | |||
}} | |||
'''מאיר (מקס) בינט''' ([[27 ביוני]] [[1917]] – [[21 בדצמבר]] [[1954]]) היה [[קהילת המודיעין הישראלית|איש מודיעין]] [[ישראלי]] שפעל ונתפס ב[[מצרים]] בעקבות נפילת רשת החבלה ב"[[העסק הביש|עסק הביש]]". | |||
==השנים המוקדמות== | ==השנים המוקדמות== | ||
בינט נולד ב[[סומבטהיי]] שב[[הונגריה]] לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה במקורה הגיעה מ[[קלן]] וחזרה לשם בינואר [[1919]], לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. | בינט נולד ב[[סומבטהיי]] שב[[הונגריה]] לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה במקורה הגיעה מ[[קלן]] וחזרה לשם בינואר [[1919]], לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. | ||
בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל ב[[עזרא (תנועת נוער)|תנועת הנוער "עזרא"]]. בעקבות עליית ה[[נאצים]] לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-[[1934]] וב-[[1935]] עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. | בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל ב[[עזרא (תנועת נוער)|תנועת הנוער "עזרא"]]. בעקבות עליית ה[[נאצים]] לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-[[1934]] וב-[[1935]] עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. | ||
במרץ [[1936]] יצא למשך שנה ל[[כפר חסידים]] להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף ל[[ההגנה|הגנה]]. לאחר | במרץ [[1936]] יצא למשך שנה ל[[כפר חסידים]] להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף ל[[ההגנה|הגנה]], ומאז נשלח על ידה לשליחויות וחשאיות שעסקו בענייני מודיעין ובהעלאת עולים לארץ.{{מקור|נושא=ישראל|נושא2=צבא וביטחון}} לאחר השנה בכפר חסידים חזר לתל אביב ועבד ב[[נמל תל אביב]] וב[[בית מלאכה]] לעבודות מתכת. | ||
מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות ב[[חדרה]], וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה ב[[ראשון לציון]]. | מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות ב[[חדרה]], וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה ב[[ראשון לציון]]. | ||
ב-[[1942]] יצא לעיר [[אבדאן]] שב[[איראן]] מטעם [[סולל בונה]] ועבד ב[[בית זיקוק|בתי הזיקוק]] של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד [[פרסית]] והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים ב[[ח'וראמשהר]] ובאבדאן. | ב-[[1942]] יצא לעיר [[אבדאן]] שב[[איראן]] מטעם [[סולל בונה]] ועבד ב[[בית זיקוק|בתי הזיקוק]] של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד [[פרסית]] והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים ב[[ח'וראמשהר]] ובאבדאן.<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://nidoneykahir.org.il/%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%9E%D7%A7%D7%A1-%D7%91%D7%A0%D7%98/|כותרת=מאיר מקס בינט|אתר=הקרן להנצחת קדושי קהיר|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2023-10-03}}</ref> | ||
ב-[[1946]] חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא ל[[בריטניה]] ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון [[ויילס]]. במהלך שהותו שם גויס ל"[[הגדעונים (אלחוטנים)|גדעונים]]", מחלקת הקשר של [[המוסד לעלייה ב'|מוסד לעלייה ב']]. מאנגליה עבר ל[[איטליה]], שם ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת [[ | ב-[[1946]] חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא ל[[בריטניה]] ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון [[ויילס]]. במהלך שהותו שם גויס ל"[[הגדעונים (אלחוטנים)|גדעונים]]", מחלקת הקשר של [[המוסד לעלייה ב'|מוסד לעלייה ב']]. מאנגליה עבר ל[[איטליה]], שם ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת [[מילאנו]]. עם הקמת המדינה, במאי [[1948]], גויס ל[[חיל המודיעין]] ב[[צה"ל]] ומאוגוסט [[1949]] שהה באזור הגבול בין [[עיראק]] לאירן בתור איש מודיעין. | ||
[[קובץ:מקס בינט גדעוני 1.jpg|ממוזער|ציור של מקס בינט לכבוד סדר פסח ב- Villa Borghese ברומא, איטליה, אפריל 1949]] | |||
בשנת [[1950]] הכיר בינט עולה צעירה מ[[דרום אפריקה]] בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם | בשנת [[1950]] הכיר בינט עולה צעירה מ[[דרום אפריקה]] בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ [[1951]] שבו השניים לישראל לקראת הולדת בתם מיכל. כעת פגש בינט את [[אברהם דר]] מ[[יחידה 131]], שהחליט לגייס אותו לשליחות חדשה ב[[מצרים]]. | ||
==השליחות במצרים== | ==השליחות במצרים== | ||
בדצמבר [[1951]] יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים. בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני מ[[מנהיים]], ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו | בדצמבר [[1951]] יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים.<ref name=":0" /> בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני מ[[מנהיים]], ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעוניינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת "פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות. | ||
ב-12 באפריל [[1952]] יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). | ב-12 באפריל [[1952]] יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). | ||
מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים [[אברהם דר]] באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה. | מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים [[אברהם דר]] באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה.<ref name=":0" /> | ||
עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" | עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" ([[מרסל ניניו]]), צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר ומאוחר יותר היא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החוליה. | ||
במקביל שיכן המודיעין הישראלי את [[משה מרזוק]] בדירתו של בינט בישראל, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים. | במקביל שיכן המודיעין הישראלי את [[משה מרזוק]] בדירתו של בינט בישראל, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים. | ||
בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל [[מוחמד נגיב]], שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים. | בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל [[מוחמד נגיב]], שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים. | ||
[[קובץ:מקס בינט גדעוני 2.jpg|ממוזער|ציור של מקס בינט לכבוד סדר פסח ב- Villa Borghese ברומא, איטליה, אפריל 1949]] | |||
בינואר [[1953]] יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את ישראל זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות [[פורד]] שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה [[אבן הפינה|אבן-הפינה]] של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים. | בינואר [[1953]] יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את ישראל זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות [[פורד]] שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה [[אבן הפינה|אבן-הפינה]] של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים. | ||
== "העסק הביש" == | == "העסק הביש" == | ||
במאי [[1954]] לקח [[אברי אלעד]] את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: [[פיליפ נתנזון]], [[ויקטור לוי (נידוני קהיר)|ויקטור לוי]] | במאי [[1954]] לקח [[אברי אלעד]] את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: [[פיליפ נתנזון]], [[ויקטור לוי (נידוני קהיר)|ויקטור לוי]] ו[[רוברט דסה]]. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב-7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים עוד. | ||
אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר. | אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר. | ||
| שורה 60: | שורה 58: | ||
ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כ[[משפט ראווה]], הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט ב[[עיראק]] על [[ריגול]], הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. | ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כ[[משפט ראווה]], הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט ב[[עיראק]] על [[ריגול]], הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. | ||
ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו [[תנ"ך]], תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. | ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו [[תנ"ך]], תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. | ||
ב-[[21 בדצמבר]] [[1954]] לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה. | ב-[[21 בדצמבר]] [[1954]] לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.izkor.gov.il/|כותרת=אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל|אתר=אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל|שפה=he|תאריך_וידוא=2023-10-03}}</ref> | ||
== בעקבות מותו == | == בעקבות מותו == | ||
[[קובץ:מאיר בינט 1.jpg|ממוזער|שמאל|250px|קברו של מאיר בינט בהר הרצל]] | [[קובץ:מאיר בינט 1.jpg|ממוזער|שמאל|250px|קברו של מאיר בינט בהר הרצל]] | ||
לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות{{הערה|1=http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=articles_he}}. | לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות{{הערה|1=http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=articles_he}}. | ||
ראש הממשלה [[משה שרת]] | ראש הממשלה [[משה שרת]] ורעייתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. | ||
רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר ב[[בית הקברות הצבאי בהר הרצל]] בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון. | רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר ב[[בית הקברות הצבאי בהר הרצל]] בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון. | ||
במאי 1986 יצא "[[ | במאי 1986 יצא "[[מעריב]]" בפרסום של סיפורו של בינט{{הערה| | ||
{{מעריב||המרגל שנמחק מההסטוריה|19860509|9.3}}}}, ובהאשמת הממסד הישראלי בהסתרת סיפורו והתנכרות אליו{{הערה|{{מעריב|עמנואל רוזן|מאיר בינט, עסק ביש|19860509|323}}; {{מעריב||המשך|1986/05/09|14100}}; {{מעריב||המשך|1986/05/09|14200}}{{ש}}{{מעריב||אברהם דר: הכל בגלל טיפש אחד|19860509|325}}}}. בעקבות הפרסום הוזמנה אלמנתו לפגישה עם הנשיא, [[חיים הרצוג]]{{הערה|{{מעריב||הפגישה עם הנשיא לא מחקה|19860522|5}}}}. לבסוף, בספטמבר [[1987]], בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, [[יצחק רבין]], נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל [[דן שומרון]] וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת [[סא"ל]] והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי. | |||
ב-30 במרץ [[2005]] נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו. | ב-30 במרץ [[2005]] נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו. | ||
| שורה 75: | שורה 74: | ||
השיר '''[http://www.youtube.com/watch?v=ALTVC2c97zA 'בית פשוט בית']''' (ע"פ טקסט שכתב מאיר בינט ב[[נהריה]] [[1950]]) נכתב והולחן לזכרו על ידי יהודה צירקל והושמע לראשונה בשנת [[2011]] ב[[ערב שירי לוחמים]] ב[[נווה מונוסון]] בנוכחות בתו מישל דגן בינט. | השיר '''[http://www.youtube.com/watch?v=ALTVC2c97zA 'בית פשוט בית']''' (ע"פ טקסט שכתב מאיר בינט ב[[נהריה]] [[1950]]) נכתב והולחן לזכרו על ידי יהודה צירקל והושמע לראשונה בשנת [[2011]] ב[[ערב שירי לוחמים]] ב[[נווה מונוסון]] בנוכחות בתו מישל דגן בינט. | ||
[[קובץ:האנדרטה לזכר מאיר מקס בינט בשביל נחל קישון (3).jpg|220px|ממוזער|שמאל|האנדרטה לזכר מאיר מקס בינט ב[[שביל נחל קישון]]]] | |||
ארכיונו האישי הופקד על ידי ביתו ב[[הספרייה הלאומית|ספרייה הלאומית]] בשנת [[2019]]<ref>{{ארכיון בספרייה הלאומית|997007780175805171|מאיר בינט}}</ref>. | |||
ב-[[2017]] נחנכה ב[[שביל נחל קישון]] ליד [[כפר חסידים]] אנדרטה לזכרו של מאיר מקס בינט, ביוזמתו של מדריך הטיולים גיל ברנר, שיזם גם את [[שביל אלי כהן]] ברמת הגולן. הפסלים בשני המקרים הם מעשה ידיו של הפסל [[יובל לופן]]. | |||
==לקריאה נוספת== | ==לקריאה נוספת== | ||
* שאול ובר, '''המרגל שהושכח: מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט - המרגל שהתאבד בקהיר''', [[ספרית מעריב]], תשע"ב 2012. | * שאול ובר, '''המרגל שהושכח: מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט - המרגל שהתאבד בקהיר''', [[ספרית מעריב]], תשע"ב 2012. | ||
| שורה 84: | שורה 86: | ||
* {{יזכור|88855|מלא=כן}} | * {{יזכור|88855|מלא=כן}} | ||
* [http://www.meirmaxbineth.org מאיר מקס בינט], אתר לזכרו שבנתה בתו, מיכל | * [http://www.meirmaxbineth.org מאיר מקס בינט], אתר לזכרו שבנתה בתו, מיכל | ||
* [http://www.tlvstreets.com/ | * [http://www.tlvstreets.com/מאיר-בינט-1.html איש הצללים והצלילים - מאיר (מקס) בינט 1917 - 1954], באתר "אישי רחוב" | ||
* {{הארץ|ליאור אסטליין|מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?|1.1197884|16 באפריל 2010}} | * {{הארץ|ליאור אסטליין|מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?|1.1197884|16 באפריל 2010}} | ||
* {{מעריב אונליין|מרדכי חיימוביץ|בתו של מקס בינט: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה"|news/israel/Article-676525|22 בדצמבר 2018}} | * {{מעריב אונליין|מרדכי חיימוביץ|בתו של מקס בינט: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה"|news/israel/Article-676525|22 בדצמבר 2018}} | ||
* {{יוטיוב|ALTVC2c97zA|שם=השיר 'בית פשוט בית' שנכתב לזכרו של מאיר בינט, ע"פ טקסט שכתב בשנת 1950 בנהריה|קליפ=כן}} | * {{יוטיוב|ALTVC2c97zA|שם=השיר 'בית פשוט בית' שנכתב לזכרו של מאיר בינט, ע"פ טקסט שכתב בשנת 1950 בנהריה|קליפ=כן}} | ||
* [https://glz.co.il/ | * [https://glz.co.il/גלצ/תוכניות/נכון-להבוקר/נכון-להבוקר05-12-2018-0801 המרגל הישראלי שנתפס (ריאיון עם בתו מישל)], פינת הארכיון ב"נכון להבוקר עם ישי שנרב", גלי צה"ל, 5.12.2018 | ||
== הערות שוליים == | == הערות שוליים == | ||
| שורה 95: | שורה 97: | ||
{{בקרת זהויות}} | {{בקרת זהויות}} | ||
{{מיון רגיל:בינט, מאיר}} | {{מיון רגיל:בינט, מאיר}} | ||
[[קטגוריה:ישראלים ילידי הונגריה]] | |||
[[קטגוריה:בוגרי תנועת עזרא]] | |||
[[קטגוריה:אנשי יחידה 131]] | [[קטגוריה:אנשי יחידה 131]] | ||
[[קטגוריה:חללי צה"ל]] | [[קטגוריה:חללי צה"ל]] | ||
[[קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל]] | [[קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל]] | ||
[[קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל]] | [[קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל]] | ||
[[קטגוריה:הגדעונים]] | [[קטגוריה:הגדעונים]] | ||
[[קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא ישראלים]] | [[קטגוריה:מתאבדים: אנשי צבא ישראלים]] | ||
[[קטגוריה:שבויי צה"ל]] | [[קטגוריה:שבויי צה"ל]] | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:אסירי ציון במצרים]] | ||
[[קטגוריה:קורבנות עינויים ישראלים]] | |||
[[קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1917]] | |||
[[קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1954]] | [[קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1954]] | ||
[[קטגוריה:ישראלים שנפטרו במעצר]] | |||
{{וח}} | {{וח}} | ||
{{מיון ויקיפדיה|דף=מאיר מקס בינט|גרסה= | {{מיון ויקיפדיה|דף=מאיר מקס בינט|גרסה=37217470|פריט=Q12408764}} | ||
גרסה אחרונה מ־10:50, 24 בדצמבר 2023
 | |
| לידה |
27 ביוני 1917 סומבטהיי, הונגריה  |
|---|---|
| נהרג |
21 בדצמבר 1954 (בגיל 37) מצרים |
| תאריך עלייה | 1935 |
| כינוי | מקס |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| איש מודיעין | |
מאיר (מקס) בינט (27 ביוני 1917 – 21 בדצמבר 1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".
השנים המוקדמות
בינט נולד בסומבטהיי שבהונגריה לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה במקורה הגיעה מקלן וחזרה לשם בינואר 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל בתנועת הנוער "עזרא". בעקבות עליית הנאצים לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-1934 וב-1935 עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. במרץ 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף להגנה, ומאז נשלח על ידה לשליחויות וחשאיות שעסקו בענייני מודיעין ובהעלאת עולים לארץ.[דרוש מקור] לאחר השנה בכפר חסידים חזר לתל אביב ועבד בנמל תל אביב ובבית מלאכה לעבודות מתכת. מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.
ב-1942 יצא לעיר אבדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד פרסית והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים בח'וראמשהר ובאבדאן.[1]
ב-1946 חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא לבריטניה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. במהלך שהותו שם גויס ל"גדעונים", מחלקת הקשר של מוסד לעלייה ב'. מאנגליה עבר לאיטליה, שם ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת מילאנו. עם הקמת המדינה, במאי 1948, גויס לחיל המודיעין בצה"ל ומאוגוסט 1949 שהה באזור הגבול בין עיראק לאירן בתור איש מודיעין.
בשנת 1950 הכיר בינט עולה צעירה מדרום אפריקה בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ 1951 שבו השניים לישראל לקראת הולדת בתם מיכל. כעת פגש בינט את אברהם דר מיחידה 131, שהחליט לגייס אותו לשליחות חדשה במצרים.
השליחות במצרים
בדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים.[1] בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני ממנהיים, ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעוניינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת "פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות.
ב-12 באפריל 1952 יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה.[1] עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו), צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר ומאוחר יותר היא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החוליה.
במקביל שיכן המודיעין הישראלי את משה מרזוק בדירתו של בינט בישראל, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים.
בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים.
בינואר 1953 יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את ישראל זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות פורד שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה אבן-הפינה של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים.
"העסק הביש"
במאי 1954 לקח אברי אלעד את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דסה. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב-7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים עוד.
אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר.
המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט, שהודיע שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו[2].
בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי, וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. בהיותה שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט. תאריך מעצרם המדויק של ניניו ובינט איננו ידוע, כמו כן לא ידוע מי מהם נעצר ראשון[2]. לפי אחד המקורות נעצר בינט ב-12 באוגוסט[3]. ידוע רק שבינט נעצר בדירתו, הוכה ועונה. שניהם הוחזקו בכלא אלכסנדריה. גם ניניו נחקרה במעצר, עונתה, ואף ניסתה להתאבד.
אברהם דר טען שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים עבור שכירת עורכי דין נודעים על מנת לסייע לבינט. לצורך העניין נשכרו שירותיו של עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי עבור בינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים - האחד לאמה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. המכתבים התריעו על המצב החמור בו היה בינט שרוי וקראו לעזרה מהירה בעניין.
ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כמשפט ראווה, הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט בעיראק על ריגול, הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב-21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה.[4]
בעקבות מותו
לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות[5]. ראש הממשלה משה שרת ורעייתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
במאי 1986 יצא "מעריב" בפרסום של סיפורו של בינט[6], ובהאשמת הממסד הישראלי בהסתרת סיפורו והתנכרות אליו[7]. בעקבות הפרסום הוזמנה אלמנתו לפגישה עם הנשיא, חיים הרצוג[8]. לבסוף, בספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת סא"ל והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.
ב-30 במרץ 2005 נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו.
לזכרו נקראו רחובות על שמו בערים תל אביב, רמלה, ראשון לציון ובאר שבע.
השיר 'בית פשוט בית' (ע"פ טקסט שכתב מאיר בינט בנהריה 1950) נכתב והולחן לזכרו על ידי יהודה צירקל והושמע לראשונה בשנת 2011 בערב שירי לוחמים בנווה מונוסון בנוכחות בתו מישל דגן בינט.
.jpg)
ארכיונו האישי הופקד על ידי ביתו בספרייה הלאומית בשנת 2019[9].
ב-2017 נחנכה בשביל נחל קישון ליד כפר חסידים אנדרטה לזכרו של מאיר מקס בינט, ביוזמתו של מדריך הטיולים גיל ברנר, שיזם גם את שביל אלי כהן ברמת הגולן. הפסלים בשני המקרים הם מעשה ידיו של הפסל יובל לופן.
לקריאה נוספת
- שאול ובר, המרגל שהושכח: מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט - המרגל שהתאבד בקהיר, ספרית מעריב, תשע"ב 2012.
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של מאיר מקס בינט, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- מאיר מקס בינט, אתר לזכרו שבנתה בתו, מיכל
- איש הצללים והצלילים - מאיר (מקס) בינט 1917 - 1954, באתר "אישי רחוב"
- ליאור אסטליין, מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?, באתר הארץ, 16 באפריל 2010
- מרדכי חיימוביץ, בתו של מקס בינט: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", באתר מעריב אונליין, 22 בדצמבר 2018
השיר 'בית פשוט בית' שנכתב לזכרו של מאיר בינט, ע"פ טקסט שכתב בשנת 1950 בנהריה, וידאו קליפ של השיר באתר יוטיוב- המרגל הישראלי שנתפס (ריאיון עם בתו מישל), פינת הארכיון ב"נכון להבוקר עם ישי שנרב", גלי צה"ל, 5.12.2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 מאיר מקס בינט, באתר הקרן להנצחת קדושי קהיר
- ^ 2.0 2.1 http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=identity_card_he&page=12
- ↑ http://www.pinhas-lavon.com/site_59_Page_3988_Lang_1_State_32_PagePart_0.html
- ↑ אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
- ↑ http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=articles_he
- ↑ המרגל שנמחק מההסטוריה, מעריב, 9 במאי 1986
- ↑ עמנואל רוזן, מאיר בינט, עסק ביש, מעריב, 9 במאי 1986; המשך; המשך
אברהם דר: הכל בגלל טיפש אחד, מעריב, 9 במאי 1986 - ↑ הפגישה עם הנשיא לא מחקה, מעריב, 22 במאי 1986
- ↑ ארכיון מאיר בינט, בספרייה הלאומית
מאיר מקס בינט37217470Q12408764