פילאו (סיירת, 1914)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת קלה |
| צי |
 הצי הקיסרי הגרמני  הצי המלכותי האיטלקי |
| סדרה | פילאו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1913 |
| הושקה | 11 באפריל 1914 |
| תקופת הפעילות | 14 בדצמבר 1914 – 28 ביוני 1943 (28 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי מפציצים אמריקאיים ונגרטה ב-1948 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 4,390 טון, מקסימלי: 5,252 טון |
| אורך | 135.3 מ' |
| רוחב | 13.6 מ' |
| שוקע | 5.98 מ' |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 27.5 קשר (50.9 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 442 |
| טווח שיוט | 8,000 ק"מ |
| הנעה |
10 דוודי קיטור, 30,000 כוחות סוס, המניעים 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
סיפון – 80 מ"מ מגדל הניווט – 75 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחים 150 מ"מ (5.9 אינץ') 2 תותחים 88 מ"מ (3.5 אינץ') 2 צינורות טורפדו 500 מ"מ (19.7 אינץ') 120 מוקשים |
פילאו (בגרמנית: SMS Pillau) הייתה סיירת קלה של הצי הקיסרי הגרמני. האונייה, שהוזמנה במקור בשנת 1913 על ידי הצי הרוסי הקיסרי תחת השם מאראבייב אמורסקי, הושקה באפריל 1914 במספנת Schichau-Werke בדנציג (כיום גדנסק, פולין). עם זאת, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, האונייה הלא שלמה הוחרמה על ידי גרמניה ושמה שונה ל-SMS פילאו על שם נמל פילאו שבפרוסיה המזרחית (כיום בלטייסק, רוסיה). פילאו נכנסה לשירות בצי הגרמני בדצמבר 1914. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי SK L/45 בקוטר 15 ס"מ ומהירותה המרבית הייתה 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש). נבנתה גם אוניית אחות אחת, אלבינג.
פילאו בילתה את רוב הקריירה שלה בקבוצת הסיור השנייה, וראתה שירות גם בים הבלטי וגם בים הצפוני. באוגוסט 1915 היא השתתפה בקרב מפרץ ריגה נגד הצי הרוסי, וב-31 במאי - 1 ביוני 1916, היא ראתה פעולה משמעותית בקרב יוטלנד. היא נפגעה מפגז בקליבר גדול פעם אחת במהלך הקרב, אך ספגה נזק בינוני בלבד. היא סייעה לסיירת המערכה שנפגעה קשות SMS זיידליץ להגיע לנמל ב-2 ביוני לאחר סיום הקרב. היא גם השתתפה בקרב מפרץ הלגולנד השני, אם כי לא נפגעה בקרב. פילאו הופקדה על המבצע המתוכנן והסופי של צי הים הפתוח בשבועות האחרונים של המלחמה, אך מרד רחב היקף אילץ את ביטולו.
לאחר תום המלחמה, פילאו נמסרה לאיטליה כשלל מלחמה ב-1920. שמה שונה ל"בארי", והיא נכנסה לשירות בצי המלכותי האיטלקי בינואר 1924. היא שונתה ונבנתה מחדש מספר פעמים במהלך שני העשורים הבאים. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היא סיפקה תמיכה בירי לחיילים איטלקיים בכמה קרבות בים התיכון. ב-1943, היא הייתה אמורה להפוך לספינת הגנה נגד מטוסים, אך בעודה ממתינה להסבה, היא הוטבעה על ידי מפציצים של USAAF בליוורנו ביוני 1943. שרידי האונייה נגרטו חלקית על ידי הגרמנים ב-1944, ובסופו של דבר היא נמשתה לגריטה בינואר 1948.
תכנון
אורכה הכולל של "פילאו" היה 135.3 מטר (444 רגל) והיא הייתה ברוחב של 13.6 מטר (45 רגל) והיה לה שוקע של 5.98 מטר (19.6 רגל) מקדימה. הדחק האונייה היה 5,252 טון במעמס מלא. מערכת ההנעה שלה כללה שתי טורבינות קיטור של מארין המניעות שני מדחפים באורך 3.5 מטר (11 רגל). הם תוכננו לתת 30,000 כוחות סוס (22,000 קילוואט). אלה הופעלו על ידי שישה דוודי צינורות מים מוסקים בפחם של Yarrow, וארבעה דוודי Yarrow מוסקים בדלק. אלה העניקו לאונייה מהירות מרבית של 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש). "פילאו" נשאה 620 טון של פחם, ועוד 580 טון של דלק שהעניקו לה טווח של כ-4,300 מיילים ימיים (8,000 ק"מ) במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש). ל"פילאו" היה צוות סטנדרטי של 21 קצינים ו-421 מלחים.
האונייה הייתה חמושה בשמונה תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 במעמדים בודדים. שניים הוצבו זה לצד זה קדימה על המצודה, ארבעה היו ממוקמים באמצע הספינה, שניים משני הצדדים, ושניים זה לצד זה מאחור. היא גם נשאה ארבעה תותחי נ"מ 5.2 ס"מ (2 אינץ') SK L/55, אם כי אלו הוחלפו בזוג תותחי נ"מ 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45. היא הייתה מצוידת גם בזוג צינורות טורפדו 50 סנטימטרים (19.7 אינץ') המותקנים על הסיפון. היא גם יכלה לשאת 120 מוקשים. במגדל הניווט היו דפנות בעובי 75 מ"מ (3 אינץ'), והסיפון היה מחופה בלוח שריון בעובי עד 80 מילימטרים (3.1 אינץ').
היסטוריית שירות
שירות בגרמניה
פילאו הוזמנה על ידי הצי הרוסי הקיסרי תחת השם מאראבייב אמורסקי ממספנת Schichau-Werke בדנציג. היא הונחה ב-1913, והושקה ב-11 באפריל 1914, ולאחר מכן החלו עבודות ההשלמה. היא נתפסה על ידי הצי הגרמני ב-5 באוגוסט 1914, ושמה שונה לפילאו. היא נכנסה לשירות בצי הים הפתוח ב-14 בדצמבר 1914.
לאחר כניסתה לשירות, פילאו שובצה בקבוצת הסיור השנייה. המבצע הגדול הראשון שלה היה קרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915. יחידה משמעותית מצי הים הפתוח, כולל שמונה דרדנוטים ושלושה סיירות מערכה, יצאו אל הים הבלטי כדי לטהר את מפרץ ריגה מכוחות הצי הרוסי. ב-13 באוגוסט ירו צוללות רוסיות שלוש טורפדות לעבר האונייה, שכולן החטיאו. פילאו השתתפה בהתקפה השנייה ב-16 באוגוסט, בהנהגת הדרדנוטים נסאו ופוזן. שולות המוקשים פינו את שדות המוקשים הרוסיים עד ה-20, ואיפשרו לשייטת הגרמנית להיכנס למפרץ. הרוסים נסוגו בשלב זה לסאונד מון, ואיום הצוללות והמוקשים הרוסיים במפרץ הניע את הגרמנים לסגת. היחידות העיקריות של צי הים הפתוח חזרו לים הצפוני לפני סוף אוגוסט.
קרב יוטלנד
במאי 1916 תכנן אדמירל ריינהרד שר, מפקד הצי, לפתות חלק מהצי הבריטי הרחק מבסיסיו ולהשמיד אותו עם כל צי הים הפתוח. אלבינג נשארה בקבוצת הסיור II, צמודה לקבוצת הסיור I, לצורך המבצע. השייטת יצאה מהמעגן בשפך היאדה בשעה 02:00 ב-31 במאי, בכיוון מימי הסקאגרק. הגוף העיקרי של הצי יצא אחרי שעה וחצי. מעט לפני השעה 15:30 נפגשו מסכי הסיירות היריבים; אלבינג הייתה הסיירת הגרמנית הראשונה שנתקלה בבריטים. פילאו ופרנקפורט פנו לסייע, ובשעה 16:12 החלו לירות על הסיירות גאלאטי ופיטון בטווח של 16,300 יארד (14,900 מטרים). כשהאוניות הבריטיות פנו, הפגזים הגרמניים החטיאו, ובשעה 16:17, פילאו ופרנקפורט בדקו את האש שלהם. כחמש עשרה דקות לאחר מכן, שלושת הסיירות ירו לעבר מטוס ימי ששוגר על ידי נושאת המטוס הימי אה"מ אנגדין. הם לא הצליחו לקלוע פגיעה כלשהי, אך המטוס נאלץ לסגת לאחר שהמנוע שלו התקלקל והוא נאלץ לנחות. לאחר מכן חזרו שלושת הסיירות לעמדותיהם לפני סיירות המערכה הגרמניות.
מעט לפני השעה 17:00 הגיעה למקום שייטת אוניות המערכה הבריטית החמישית, ובשעה 16:50 הן נצפו על ידי פילאו, אלבינג ופרנקפורט. שמונה דקות לאחר מכן, אוניות המערכה החזקות וורספייט ווליאנט פתחו באש לעבר פילאו בטווח של 17,000 יארד (16,000 מטרים). מספר מטחים נפלו סמוך לסיירות הגרמניות, מה שגרם להן להניח מסך עשן ולפנות משם במהירות גבוהה. כשעה לאחר מכן הותקפו סיירות המערכה הגרמניות על ידי המשחתות אונסלואו ומורסבי, אך פילאו ופרנקפורט והתותחים המשניים של סיירות המערכה הבריחו אותם. בסביבות השעה 18:30, פילאו ושאר אוניות קבוצת הסיור השנייה נתקלו בסיירת צ'סטר; הם פתחו באש והשיגו מספר פגיעות על האונייה. כשהסיירות של שני הצדדים ניתקו מגע, התערבו שלושת סיירות המערכה של אדמירל משנה הוראס הוד. אוניית הדגל שלו אינווינסיבל השיגה פגיעה בסיירת ויסבאדן שהתפוצץ בחדר המכונות שלה והשבית את האונייה. פילאו נפגעה גם על ידי פגז 12 אינץ' (300 מילימטרים) מאינפלקסיבל. הפגז התפוצץ מתחת לחדר המפות של האונייה; רוב הפיצוץ היה מעבר לסיפון, אבל פיר אספקת האוויר הימני אוורר חלק מהפיצוץ לחדר הדוודים השני. כל ששת הדוודים על בסיס פחם של האונייה הושבתו זמנית, אם כי היא עדיין יכלה להפיק מהירות של 24 קשרים (44 קמ"ש) עם ארבעת דוודי הנפט שלה, מה שאפשר לה לברוח בחסות ערפל כבד. בשעה 20:30, שלושה מתוך ששת הדוודים חזרו לפעול, מה שאיפשר לה להפליג במהירות של 26 קשרים (48 קמ"ש).
בסביבות השעה 21:20, קבוצת הסיור השנייה נתקלה שוב בסיירות המערכה הבריטיות. כשהם הסתובבו, פילאו ספגה לזמן קצר אש מסיירות המערכה, אם כי ללא השפעה. לאיון וטייגר ירו שניהם מטחים לעבר האונייה לפני שהפנו את תשומת לבם לסיירת המערכה דרפלינגר; התיעוד הרשמי של פילאו קובע כי הירי הבריטי היה מאוד לא מדויק. פילאו ופרנקפורט הבחינו בסיירת קסטור ובכמה משחתות מעט לפני השעה 23:00. כל אחת מהן ירתה טורפדו לעבר הסיירת הבריטית לפני שפנתה חזרה לכיוון הקו הגרמני מבלי להשתמש בזרקורים או בתותחים שלהם כדי להימנע מלמשוך את הבריטים לכיוון אוניות המערכה הגרמניות. עד השעה 04:00 ב-1 ביוני, הצי הגרמני התחמק מהצי הבריטי והגיע לשונית הורנס. בשעה 09:30, פילאו נותקה מהצי כדי לסייע לסיירת המערכה הנכה זיידליץ, שהתקשתה לנווט חזרה לנמל. פילאו הקדימה את זיידליץ כדי להדריך אותה בחזרה לווילהלמסהאפן, אבל קצת אחרי השעה 10:00, סיירת המערכה עלתה על שרטון ליד זילט. לאחר שזיידליץ נחלצה בשעה 10:30, ההפלגה חזרה התחדשה, כשמחלקה של שולות מוקשים הובילה קדימה ובדקה את העומק כדי למנוע קרקוע נוסף. זיידליץ המשיכה בחדירת המים ולשקוע נמוך יותר במים; היא הסתובבה פנתה לאחור בניסיון לשפר את המצב. פילאו ניסתה גם לגרור את סיירת המערכה, אך לא הצליחה מכיוון שכבל הגרירה נשבר שוב ושוב. זוג ספינות קיטור שואבות הגיעו בערב, והתקדמות איטית נעשתה במהלך הלילה, כאשר פילאו עדיין הנחתה את המסע. האוניות הגיעו לאוניית המגדלור החיצונית של היאדה בשעה 08:30 ועגנו כעבור עשרים דקות. במהלך הקרב, פילאו ירתה 113 פגזים בקוטר 15 ס"מ וארבעה פגזים בקוטר 8.8 ס"מ. היא גם שיגרה טורפדו אחד. הצוות שלה ספג ארבעה הרוגים ועשרים ושלושה נפצעו.
שירות מאוחר יותר
ביולי 1917 התרחשה סדרה של מרד בכמה אוניות של הצי, כולל פילאו. בזמן שהאונייה הייתה בנמל בווילהלמסהאפן ב-20 ביולי, קבוצה של 137 אנשי צוות עזבה את האונייה כדי למחות על ביטול חופשתם. לאחר שעתיים בעיירה, חזרו אנשי הצוות לאונייה והחלו להשלים את המשימות שנצטוו לעשות באותו בוקר כמפגן של רצון טוב. מפקד פילאו לא התייחס לאירוע ברצינות והורה להטיל עונש מוגבל לאנשי הצוות שערכו את המחאה. עד סוף 1917, פילאו שובצה בקבוצת הסיור IV, יחד עם שטרלזונד ורגנסבורג. בסוף אוקטובר 1917, קבוצת הסיור IV יצאה לפילאו, לשם הגיעה ב-30. הוטלה עליהם המשימה להחליף את היחידות הכבדות של השייטת שזה עתה השלימה את מבצע אלביון, כיבוש האיים במפרץ ריגה, יחד עם אוניות המערכה של שייטת אוניות המערכה הראשונה. אולם הסיכון של מוקשים שהשתחררו בסערה האחרונה, הביא את הפיקוד הימי לבטל את המשימה, ואת פילאו ושאר אוניות קבוצת הסיור IV קיבלו הוראה לחזור לים הצפוני ב-31 באוקטובר.
עם החזרה לים הצפוני, פילאו חזרה לקבוצת הסיור II. ב-17 בנובמבר חיפו ארבע הסיירות של קבוצת הסיור II, בתמיכת אוניות המערכה קייזר וקייזרין, על מבצע ניקוי מוקשים בים הצפוני. הם הותקפו על ידי סיירות בריטיות, שנתמכו על ידי סיירות מערכה ואוניות מערכה, בקרב מפרץ הלגולנד השני. קניגסברג, אוניית הדגל של קבוצת הסיור השנייה, נפגעה במהלך הקרב, אך ארבעת הסיירות הצליחו להתרחק מהבריטים, ומשכו אותם לעבר הדרדנוטים הגרמניות. הם בתורם אילצו את הבריטים להפסיק את ההתקפה; לאף צד לא הייתה הצלחה משמעותית במבצע. פילאו יצאה מהקרב ללא פגע. בתאריכים 23–24 באפריל 1918, האונייה השתתפה במבצע צי מופרע לתקיפת שיירות בריטיות לנורווגיה. קבוצת הסיור I וקבוצת הסיור II, יחד עם שייטת סירות הטורפדו השנייה היו אמורים לתקוף שיירה בריטית עם שמירה כבדה לנורווגיה, כששאר צי הים הפתוח יפליג לתמיכה. הגרמנים לא הצליחו לאתר את השיירה, שלמעשה הפליגה יום לפני יציאת הצי מהנמל. כתוצאה מכך, הפסיק שר את הפעולה וחזר לנמל.
באוקטובר 1918, פילאו ושאר אוניות קבוצת הסיור השנייה היו אמורים להוביל מתקפה אחרונה על הצי הבריטי. פילאו, קלן, דרזדן וקניגסברג היו אמורות לתקוף את ספנות הסוחר בשפך התמזה בזמן שקרלסרוהה, נירנברג וגראודנץ היו אמורות להפגיז מטרות בפלנדריה, כדי למשוך את הצי הגדול הבריטי. האדמירלים שר ופרנץ פון היפר התכוונו להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, על מנת להבטיח עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בבוקר 29 באוקטובר 1918, ניתנה ההוראה להפליג מווילהלמסהאפן למחרת. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ולאחר מכן בכמה אוניות מערכה אחרות ערכו מרד. התסיסה אילצה בסופו של דבר את היפר ושר לבטל את הפעולה.
שירות באיטליה
פילאו שירת לזמן קצר ברייכסמרינה שאורגן מחדש לאחר תום המלחמה. היא פורקה מנשקה ב-5 בנובמבר 1919 ונכנעה למדינות ההסכמה בנמל שרבור בצרפת ב-20 ביולי 1920. היא נמסרה לאיטליה כשלל מלחמה תחת השם "U". שמה שונה לבארי והיא הוכנסה לצי המלכותי האיטלקי ב-21 בינואר 1924, בתחילה הוגדרה כאוניית תצפית. תותחי הנ"מ בקוטר 8.8 ס"מ הוחלפו בתותחי 76 מ"מ (3 אינץ')/ 40 קליבר. באוגוסט 1925, בארי עלתה על שרטון ליד פלרמו, סיציליה; היא הוצבה מחדש ב-20 בספטמבר. ב-19 ביולי 1929, בארי סווגה מחדש כסיירת. בארי הצטרפה לשתי הסיירות הגרמניות לשעבר האחרות, אנקונה וטאראנטו והמשחתת הגרמנית לשעבר פרמודה כפלגת הסיור של השייטת הראשונה, שבסיסה בלה ספציה.
בארי שונתה מעט בתחילת שנות ה-30, עם הרחבה זמנית של הגשר והארובה הקדמית שלה קוצרה כדי להתאים לאחרים. בשנים 1933–1934 היא הוחזרה לשירות קולוניאלי והוסבה להנעה על בסיס נפט. ששת הדוודים הפחמיים הוסרו כדי לאפשר מקום נוסף למחסן נפט, הארובה הקדמית הוסרה והשתיים הנותרות נחתכו. זה הפחית את הכוח שלה ל-21,000 כוחות סוס (16,000 קילוואט) ומהירות מרבית של 24.5 קשרים (45.4 קמ"ש). טווח השיוט שלה הוגדל במידה ניכרת, מ-2,600 מיילים ימיים (4,800 ק"מ) במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש) ל-4,000 מיילים ימיים (7,400 ק"מ) באותה מהירות. מאחר שהדוודים שאווררו לתוך הארובה הקדמית הוצאו, הוסרה גם הארובה. לאחר שחזרה לשירות בספטמבר, בארי נשלחה לפריסה לים האדום, שבסיסה במזרח אפריקה האיטלקית. היא נשארה שם עד מאי 1938, אז הוחלפה על ידי הסלופ החדשה אריתריאה, מה שאיפשר לה לחזור לאיטליה. במהלך פריסתה לים סוף, הצטרפה אליה טאראנטו ב-1935.
מלחמת העולם השנייה
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הוגדל חימושה בשישה תותחי 20 מילימטרים (0.79 אינץ') ושישה מקלעי 13.2 מילימטרים (0.52 אינץ'). היא הופעלה לתפקיד קרבי ב-1940, כאשר הפכה לאוניית הדגל של ה-Forza Navale Speciale (כוח ימי מיוחד) במהלך מלחמת איטליה–יוון. היא תמכה בפלישה לאי קפלוניה ומאוחר יותר הפגיזה עמדות יווניות ביוון היבשתית. בעקבות ההתערבות הגרמנית באפריל 1941 ותבוסתה של יוון, הוטל על בארי ליווי שיירות מאיטליה לנמלי יוון הכבושים. בינתיים, איטליה נכנסה למלחמת העולם הרחבה ביוני 1940. בשנת 1942, איטליה תכננה לפלוש לאי מלטה בארי וטאראנטו היו אמורים להוביל את כוח הנחיתה, אך הפעולה הופסקה. בנובמבר אותה שנה היא שירתה כאוניית הדגל של הכוח האמפיבי שנחת בבסטיה שבקורסיקה. היא השתתפה בהפגזות אנטי-פרטיזנים מול חופי מונטנגרו מאוחר יותר באותה שנה. באותה שנה, היא התבססה בליבורנו, שם שובצה למילואים בינואר 1943.
בתחילת 1943, היא הייתה מיועדת להסבה לאונייה נגד מטוסים. היא הייתה אמורה להתחמש בשישה תותחי 90 מילימטרים (3.5 אינץ') /50 קליבר, שמונה תותחי 37 מילימטרים (1.5 אינץ'), ושמונה מקלעי 20 מ"מ /65 או /70. העבודה הייתה דורשת משאבים משמעותיים, והעבודה עדיין לא החלה ב-28 ביוני, כאשר מפציצים אמריקאים פגעו קשות בבארי בליבורנו והיא שקעה במים רדודים יומיים לאחר מכן. בעת שביתת הנשק האיטלקית בספטמבר 1943, היא נפגעה עוד יותר כדי להפוך אותה לחסרת תועלת לכובשים הגרמנים. שרידי האונייה נגרטו חלקית על ידי הגרמנים ב-1944. היא הוסרה רשמית מרשימת הצי ב-27 בפברואר 1947, ונמשתה ב-13 בינואר 1948 לגריטה.
קישורים חיצוניים
37922606פילאו (סיירת, 1914)