ווט F4U קורסייר

F4U corsair
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	ווט
טיסת בכורה	29 במאי 1940
תקופת שירות	28 בדצמבר 1942 – שנות ה-60
צוות	טייס אחד
יחידות שיוצרו	12,571
משתמש ראשי	הצי האמריקני; חיל הנחתים האמריקני
משתמשים משניים	הצי המלכותי הבריטי; חיל האוויר הניו זילנדי; הצי הצרפתי
אורך	10.2 מטר
גובה	4.5 מטר
מוטת כנפיים	12.5 מטר
שטח כנפיים	29.17² מטר
משקל ריק	4073 ק"ג
משקל טעון	6.3 טון
מהירות מרבית	685 קמ"ש
קצב נסיקה	16.2 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי	1633 ק"מ
סייג רום	12.3 ק"מ
דחף	1678 קילוואט
תותחים	4 מקלעים 12.7 מילימטר מסוג M2 בראונינג
פצצות	910 ק"ג פצצות
	מנוע אחד,פראט&וויטני R-2800-8W
	מנוע אחד,פראט&וויטני R-2800-8W

הווט F4U קורסייר (באנגלית: Vought F4U corsair) הוא מטוס קרב חד מנועי מתוצרת חברת ווט האמריקאית, מימי מלחמת העולם השנייה, שיועד לפעול על נושאת מטוסים. המטוס התבסס על מנוע בוכנה רדיאלי עוצמתי ונחשב באותה עת בעיני היפנים כמטוס הקרב המסוכן בזירות הקרב.

המטוס שירת גם במלחמת קוריאה והיה למטוס הקרב בעל הבוכנה עם השירות הכי ממושך, עד ליציאתו הסופית מפעילות מבצעית בשנות ה-60.

פיתוח

בפברואר 1938, פרסם הצי האמריקני מכרז לפיתוח מטוס קרב חד-מנועי ומטוס קרב דו-מנועי. חלק מדרישות הצי למטוס היו יכולת נשיאה של ארבעה תותחים (או שלושה, עם אפשרות לנשיאת תחמושת רבה יותר) וטווח של מינימלי של 1,000 מיל (1600 ק"מ). ביוני נחתם חוזה לייצור האבטיפוס ה-XF4U-1, שעוצב על ידי המתכנן הראשי, רקס ביזל וצוות הפיתוח שלו מטעם חברת ווט האמריקנית. לאחר בחינת הדגם הראשוני, פיתוח האבטיפוס המשיך במהירות. האבטיפוס הונע באמצעות מנוע ה-XR-2800-4, שהפיק כוח של 1,805 כוחות-סוס, ולו הוצמד מדחף גדול וכנף גדולה יחסית למטוסי קרב בני זמנו. טיסת הבכורה של ה-XF4U-1 נערכה ב-29 במאי 1940, אך הופסקה כאשר לשוניות הקיזוז שלו החלו לפרפר.

באוקטובר אותה שנה, טס ה-XF4U-1 מסטראפורד להארטפורד במהירות ממוצעת של 652 קמ"ש, ושבר את שיא מהירות הטיסה למטוסי הקרב האמריקאיים החד-מנועיים של אותה תקופה, שעמד על 640 קמ"ש. טיסות הניסוי הדגימו את יתרונותיו של הקורסייר בנתוני מהירות וטיפוס מעולים, אך גם העלו כמה קשיים שבגללם היה צריך לשכתב את דרישות הביצועים של המטוס. לדוגמה, דרישת הצי למטוס שיצא מסחרור בשני סיבובים הייתה צריכה להתמתן שכן הקורסייר לא יכול היה לעשות זאת ללא עזרת מצנחים מיוחדים.

ב-2 באפריל 1941 חתם הצי על חוזה לקניית 584 מטוסי F4U-1, הישג גדול לווט שהצליחה לעמוד בקריטריונים למטוסים המיועדים לפעילות על נושאת מטוסים.

עיצוב

מנוע ומדחפים

הקורסייר נבנה סביב מנוע רדיאלי גדול בעל 18 צילינדרים שייצר 2,000 כוחות-סוס (1,500 קילו-ואט) ה-Pratt & Whitney R-2800. בשביל לעזור למטוס לנצל את כוח המנוע שולב מדחף תלת להבי בעל זווית פסיעה משתנה הגדול בזמנו למטוסי קרב (קוטר המדחף היה 4.08 מטר).

כנפיים וכני נסע

כנפיים
בשביל לאפשר קיפול כנף היה צריך לשלב כני נסע אשר מתקפלים אחורה אל תוך הכנף, אך בשל המיתר שנבחר לכנף היה בלתי אפשרי לייצר כני נסע שהיו מספקים מספיק מרחק למדחף מהקרקע. בשל כך, נבנו הכנפיים בהטייה מטה לקראת כני הנסע, ובהטייה מעלה אחריהם (בדומה מאד למטוסי השטוקה הגרמנים). בשל כך הייתה הכנף כבדה יותר, ומורכבת יותר להרכבה, אבל היא הורכבה בזווית אנהדרלית מושלמת להקטנת גרר.

מבנה הכנפיים יצר בעיות נוספות. כנף שמאל הייתה יכולה להזדקר ללא סימנים מקדימים במהירויות נמוכות. אם היו מעלים מצערת לפתע (לאחר ביטול נחיתה למשל), הכנף הייתה מזדקרת וצונחת, והמומנט הסיבובי שהמנוע היה יוצר היה מוסיף לגלגול, כך שבמצב כזה המטוס יכול היה להתהפך על גבו. הבעיה נפתרה על ידי הוספת פס הזדקרות מיוחד בקצה כנף שמאל. כונסי האוויר לרדיאטור ולמדגש מוקמו בכנף בין הגוף לכני נסע (בניגוד לרב המטוסים בהם זה נעשה מחוץ לכנפיים).

כני נסע
כני הנסע נתמכו בכנפיים ונסגרו לתוכן תוך כדי קיפול אחורה. בעת פתיחה ננעלו כני הנסע בעזרת תומכה אשר הגבירה את השרידות בנחיתות על גבי נושאות מטוסים. לקורסייר הייתה נטייה לדלג בעת נגיעה ראשונית בנחיתה. על מנת למנוע זאת הותקן שסתום זליגה שאפשר ללחץ ההידראולי שתמך בכני נסע לצאת בהדרגה ולשכך את המכה.

גוף המטוס

מבחינת מבנה אוירודינמיקה וחומרים הקורסייר היה בקדמת הטכנולוגיה, אבל במבנה שלו שולבו חומרים בסיסיים. לדוגמה: משטחי ההיגוי וקצות הכנפיים כוסו בבדים (הקורסייר היה המטוס האחרון שנבנה כך), ומשטחי ההיגוי עצמם נבנו מעץ. חלקי הגוף החיצוניים הגדולים בגוף המטוס יוצרו מאלומיניום, אלו מהם שלא יועדו לפתיחה רותכו בשיטת ריתוך חדשנית (ריתוך נקודתי), שחסכה בברגים ואומים.

ששת המקלעים הותקנו על הכנפיים, ולכן המקום היחיד בו ניתן היה להכניס תאי דלק היה קדמת תא הטייס (שעבר 0.8 מטר אחורה) והגוף הוארך מעט. תא הטייס צויד ב-65 ק"ג של לוחות שריון, ומאחורי משענת הראש של הטייס הותקנה זכוכית חסינת ירי בעובי 38 מילימטר כדי להגדיל את הראות האחורית עם "הפנלים השקופים" מאחורי תא הטייס.

חימוש

המטוס צויד בשישה מקלעי M2 Browning בקוטר 12.7 מילימטר, שלושה בכל כנף. התחמושת לכל מקלע הייתה 375 כדורים למקלעים החיצוניים ו-400 לכל השאר. בהגדרות הצי היה דגש לנשיאת חימוש, והקורסייר הותאם לשאת חימוש רב, החל מפצצות במשקלים שונים, וכלה ברקטות כבדות בקוטר של 12.5 סנטימטר.

היסטוריה מבצעית

מלחמת העולם השנייה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קורסייר משגר רקטות HVAR על מוצב יפני באוקינאווה.

חיל הנחתים

הקורסייר בדגמיו הראשונים לא התאים לפעולה מנושאת מטוסים ואף על פי שהטייסת הראשונה השלימה מבחני הסמכה על נושאת מטוסים ב-1942, הטייסות לא פרסו על ספינות הצי. רוב המטוסים הועברו לכוחות הנחתים שלא השתמשו לרוב בנושאות מטוסים ולכן בירכו על בואו של מטוס שהיה בבירור עדיף על הזירו היפני ששלט עד אז בכל זירת האוקיינוס השקט. מפברואר 1943 טייסות הקורסיירים נפרסו בגוודלקנל ולבסוף גם בשאר איי שלמה. למרות ההתחלה המבישה במה שנקרא מאוחר יותר "טבח יום האהבה" (כאשר קורסיירים נקראו לסייע למטוסי P-40 שליוו מטוסי B-24 שעמדו להפציץ שדות תעופה בקאהילי, בקרב שהתחולל אבדו שני B-24, שני P-40 ושני קורסיירים שהתנגשו במהלך הקרב) למדו הטייסים לנצל את תכונותיו החזקות של ה-F4U מול מטוסי הזירו והחלו לשלוט בשמי האוקיינוס השקט.

הצי האמריקני

טייסות הצי המצוידות בקורסיירים לא פרסו על נושאות מטוסים בשל בעיית ה"הקפיצות" על נושאות המטוסים ובשל בעיית שדה ראייה בנחיתות על נושאות מטוסים. הבריטים הסמיכו את טייסות הקורסיירים על נושאות המטוסים שלהם הרבה לפני האמריקאים ולמעשה פתרו את בעיית שדה הראייה בנחיתה על ידי כך שהקורסייר בעצם פנה תוך כדי גישה לנחיתה, וההתיישרות עצמה באה שניות לפני הנגיעה בסיפון, כלומר הטייס לא ראה את סיפון הנחיתה בשניות האחרונות בלבד ובתהליך הנחיתה נעשה שימוש בכוון מיוחד שעזר לטייס להעריך את שיעור ההנמכה והפנייה הדרושים כדי להתיישר בצורה מייטבית.
למרות כל זאת בפשיטות על רבאול מטוסי טייסת VF-17 נחתו, חומשו ותודלקו על נושאות המטוסים USS Essex ו-USS Bunker Hill. אבל ראשוני הטייסות הוסמכו לשירות בספינות הצי רק באפריל 1944.
נתוני סטטיסטיקה שפורסמו לאחר המלחמה הראו שהקורסיירים בצי וחיל הנחתים טסו 64,051 גיחות שרק 15% מהן היו מנושאות מטוסים. טייסי ה-F4U רשמו 2,140 הפלות מול 189 אבידת (יחס של 11:1). בתפקיד תקיפה הקורסיירים הטילו 15,621 טונות של חימוש (70% מכלל החימוש שהוטל על ידי מטוסי קרב במלחמה).

הצי המלכותי הבריטי

בתחילת המלחמה הצי הבריטי השתמשו במטוסים כדוגמת הבלאקבורן סקואה (Blackburn Skua) כאשר ההשערה הייתה שמטוסים הפועלים מנושאות מטוסים לא יצטרכו להתמודד עם יותר מאשר מטוסים אמפיביים. לאחר זמן מה שונתה גישה זאת והצי רכש גרסאות מיוחדות של ההוריקן והספיטפייר (שנקרא סיפייר), אך הטווח המוגבל לא אפשר למצות את הפוטנציאל שלהם בעודם מוצבים על גבי נושאות מטוסים, ולכן רכש הצי מטוסים אמריקאיים וביניהם גם הקורסייר.
הבריטים עשו מספר התאמות למטוס כגון קיצור הכנפיים ב-200 מילימטר כדי להתאים לנושאות המטוסים הבריטיות הקטנות ובנוסף, הורם הכיסא ב-180 מילימטר והחופה הוגדלה בהתאם כדי לשפר את הראות מתא הטייס. סך הכל קיבלו הבריטים 2,012 מטוסים ממגוון הדגמים, והם פעלו גם באירופה וגם באוקיינוס השקט.

הצי המלכותי של ניו זילנד

הטייסים הניו-זילדיים קיבלו את הקורסיירים שלהם בשלהי 1944 אך בשל חוסר במטוסי אויב בקרבת ניו זילנד, שימשו המטוסים בעיקר כמטוסי תקיפה, והם סייעו לכוחות אמריקאיים, ניו זילנדיים ואוסטרליים.

מלחמת קוריאה

במלחמת קוריאה הקורסייר בגרסתו החדשה AU-1 הותאם במיוחד כמטוס תקיפה, אך בשל ההתקפות הליליות של הפוליקרפוב Po-2 שבשל מהירותו האיטית היווה מטרה בעייתית למטוסי הסילון, שימשו הקורסיירים גם כמיירטים ליליים. עם הופעת המיג-15 עלה שיעור האבידות של ה-AU-1 אך יעילותו כמטוס תקיפה פיצתה על המחיר באבידות.

מדינות אחרות

הצי הצרפתי

צרפת רכשה 93 קורסיירים לשירות הצי שלהם ב-1952, וב-1953 רכשה כ-25 מטוסים נוספים מהצי האמריקאי, יוצאי מלחמת קוריאה. הקורסיירים שירתו במלחמת אלג'יריה, במלחמת הודו-סין הראשונה ובמבצע מוסקטר.