מלחמת העצמאות של אלג'יריה
| תאריכים | 1 בנובמבר 1954 – 19 במרץ 1962 (7 שנים ו־19 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אלג'יריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | הסכמי אוויאן, עצמאות אלג'יריה, עזיבת 1,400,000 צרפתים את אלג'יריה | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | צרפת ויתרה על אלג'יריה שהפכה למדינה עצמאית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת העצמאות של אלג'יריה (בערבית: الثورة الجزائرية, בצרפתית: Guerre d'Algérie, מלחמת אלג'יריה) הייתה מאבק מזוין בין צרפת ותנועות עממיות אלג'יראיות שהתנהל בין השנים 1954 ל-1962, והוביל, בסופו של דבר, לעצמאותה של אלג'יריה משלטון צרפת. המלחמה הייתה אחת ממלחמות הדה-קולוניזציה החשובות במאה העשרים, גרמה לזעזוע קשה ברפובליקה הרביעית בצרפת (1946–1958), ונחשבת לאחד הגורמים לנפילתה.
המלחמה התאפיינה בלוחמת גרילה, פעולות טרור נגד אזרחים, שימוש בעינויים בידי שני הצדדים, ופעולות אנטי טרוריסטיות שהפעיל הצבא הצרפתי כנגד המקומיים. המאבק החל על ידי חברים בארגון החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (Front de Libération Nationale - FLN) ב-1 בנובמבר 1954, ביום שכונה "יום כל ה"קדושים" האדום" (Toussaint Rouge).
המלחמה הייתה קונפליקט רב-שלבי ורב-פנים שהיו מעורבות בו מספר תנועות יריבות שלחמו זו בזו בזמנים שונים: בצד תנועות השחרור האלג'יראיות, נלחם ה-FLN באכזריות נגד התנועה הלאומית האלג'יראית (MNA) באלג'יריה, ובמלחמות הקפה[1] בצרפת עצמה. בצד הצרפתי, התפצל הצבא הצרפתי במהלך שני ניסיונות הפיכה, כשה-OAS הצרפתי פועל הן נגד ה-FLN והן נגד הממשלה הצרפתית.
בהוראתה של הממשלה הסוציאליסטית של גי מולה ובהנחייתו של שר הפנים פרנסואה מיטראן, החל הצבא הצרפתי במאמץ פיוס והשכנת שקט באלג'יריה, שנחשבה עד אז בעיני הצרפתים כחלק אינטגרלי מצרפת עצמה. אלא שניסיון זה להחזרת היציבות הידרדר עד מהרה למלחמה כוללת. האלג'יראים, שתמכו תחילה בפתרון שקט בדרכי שלום, נטו בהמשך יותר ויותר ליעד נחרץ של השגת עצמאות, כשהם נהנים מתמיכת מדינות ערביות, ובהמשך גם מתמיכה גוברת של דעת הקהל בעולם כולו, כחלק מהסלידה הגוברת מתופעת הקולוניאליזם. הצרפתים עצמם היו חלוקים בשאלת "אלג'יריה הצרפתית" (l'Algérie Française), האם לשמור על הסטטוס קוו, האם לשאת ולתת על סטטוס זמני שבין עצמאות מלאה לבין שילוב מלא של אלג'יריה כחלק מצרפת עצמה, או האם להסכים לעצמאותה המלאה של אלג'יריה. הצבא הצרפתי השיג תחילה ניצחון צבאי במלחמה, אך המצב השתנה, ועצמאותה של אלג'יריה נראתה בהמשך בלתי נמנעת.
בשל אי היציבות של הרפובליקה הרביעית בצרפת, שב שארל דה גול לשלטון לאחר משבר מאי 1958, ובהמשך הקים את הרפובליקה החמישית. שובו של דה גול יצר ציפיות להמשך השליטה הצרפתית באלג'יריה ולשילובה עם הקהיליה הצרפתית (Communauté française), צורת השלטון בקולוניות הצרפתיות ובאזורי ההשפעה הצרפתיים, שנוסדה כחלק מהחוקה הצרפתית משנת 1958. אלא שדה גול, במשך הזמן, נטה יותר ויותר למתן עצמאות לאלג'יריה, ולבסוף הגיע ככל הנראה למסקנה שזהו תהליך בלתי נמנע. דה גול קיים משאל בקרב האלג'יראים שבו הם בחרו בעצמאות, וכתוצאה, החלה צרפת במשא ומתן עם ה-FLN, שהוביל להסכמי אוויאן במרץ 1962, שהובילו, בסופו של דבר, לעצמאות אלג'יריה. לאחר כישלון הפיכת הנפל[דרושה הבהרה] באלג'יר, שאורגנה בידי גנרלים צרפתיים שהתנגדו למשא ומתן שניהל מישל דברה, ראש ממשלתו של הנשיא דה גול, יזם ה-OAS (Organisation de l'armée secrète), שהיה מורכב ממתנגדי מתן העצמאות לאלג'יריה, שורה של מעשי חבלה, אך גם שביתות והפגנות ברחבי אלג'יריה, כדי לחבל במימוש הסכמי אוויאן וכדי למנוע את גירושם של הצרפתים המתיישבים שבאלג'יריה. אחמד בן בלה, שנאסר ב-1956 יחד עם מנהיגים נוספים ב-FLN, הפך בספטמבר 1962 לנשיאה הראשון של אלג'יריה העצמאית.
מלחמת אלג'יריה הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה של אלג'יריה המודרנית. היא הותירה צלקות הן בחברה הצרפתית והן בעם האלג'יראי, והשפעתה עדיין ניכרת בחלקים משני העמים עד היום.
הרקע למלחמה
אלג'יריה שוכנת בשפלת החוף הפוריה של צפון אפריקה. גבולותיה בעידן המודרני נקבעו למעשה על ידי השלטון הצרפתי. לאחר סכסוך דיפלומטי שאירע בשנת 1827, הטילה צרפת מצור על אלג'יר במשך שלוש שנים. בשנת 1830 פלשו הצרפתים למדינה, תפסו את אזורי החוף, והביאו ליציאתו לגלות של שליט אלג'יריה. כבר בראשית הפלישה החלו פעולות מרי באלג'יריה, בהנהגת עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, אשר נמשכו שנים ספורות עד אשר דוכאו בידי הצרפתים. עד לשנת 1848 השתלטו הצרפתים על כל צפון אלג'יריה, והממשלה החדשה של הרפובליקה הצרפתית השנייה הכריזה על השטחים הכבושים כעל חלק בלתי נפרד מצרפת. האזור חולק לשלושה מחוזות שלטוניים אזרחיים: אלג'יר, אוראן וקונסטנטין (אלג'יריה). במקביל, עודדה הרפובליקה הצרפתית הגירה של מתיישבים צרפתיים לאלג'יריה, רובם חקלאים ואנשי עסקים. למרות שליטתה של צרפת על כל אלג'יריה, נותרה הפרדה בין האוכלוסייה המוסלמית המסורתית שישבה בעיקר באזורים הכפריים, לבין המתיישבים הצרפתים שישבו בעיקר בערים וניהלו חיי כלכלה מודרניים.
בנוסף לעצם הכיבוש בידי כובש זר וההשפלה הלאומית שבכך, איבדו רבים מהתושבים המקומיים את אדמותיהם למתיישבים החדשים. השפעתם של המנהיגים השבטיים המסורתיים נפגעה ומערכת החינוך האלג'יראית המסורתית התפרקה ברובה. בשנת 1865 אמנם התיר נפוליאון השלישי לבני אלג'יריה להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית מלאה, אולם מעטים ניצלו זכות זו היות שהייתה כרוכה בוויתור מפורש על הזכות לחיות תחת חוקי השריעה בתחום דיני המשפחה ונתפסה בעיני רבים ככפירה בדת.
בתקופה הקולוניאליסטית מנעו המתיישבים הצרפתים כל ניסיון לרפורמות כלכליות או חברתיות שיקדמו את ילידי אלג'יריה המוסלמים. אולם, החל משנת 1933 ועד שנת 1936 החלו באלג'יריה משברים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, אשר גרמו לאלג'יראים רבים להשתתף בפעולות מחאה פוליטיות. השלטונות הצרפתיים הגיבו בחקיקת חוקים נוספים לשמירת הסדר הציבורי. במהלך מלחמת העולם השנייה גברו המתחים בין התושבים המוסלמים לבין המתיישבים הצרפתים, שרובם תמכו במשטר וישי הגזעני, והגיעו לשיא ב-8 במאי 1945, הוא יום הניצחון באירופה, כשמצעד של תושבים מוסלמים הסתיים בהתנגשות אלימה ובמהומות. בתגובה ערכו הצבא והמשטרה הצרפתית פשיטות על מוקדי התנגדות, ולפי דיווחים צרפתיים רשמיים נהרגו כ-1,500 מוסלמים בפעולות הנגד. על פי הערכות אחרות הגיע מספר ההרוגים לכ-6,000 איש. במהומות נוספות שנמשכו באותה שנה נהרגו עשרות אלפי אלג'יראים נוספים.
העוינות הרבה בין התושבים האלג'יראים לבין שלטונות צרפת והמתיישבים הצרפתים באלג'יריה, הלכה וגברה, ובשנת 1954, בין השאר בעקבות ההפסד הצרפתי בדיאן ביאן פו בהודו סין ובעקבות עליית הלאומיות האלג'יראית, הוקם הארגון CRUA ("המועצה המהפכנית לפעולות מאוחדות") באלג'יריה. מטרת הארגון הייתה לאחד את כוחות המיליציות האלג'יראיות כנגד צרפת. ב-10 באוקטובר 1954, החליטו חברי ה-CRUA להתחיל את המרד. המרד החל בלילה של 1 בנובמבר, ובאותו לילה בוצעו כשלושים מתקפות נגד מטרות משטרה וצבא צרפתיות ברחבי אלג'יריה. מיד לאחר מכן, שינה ה-CRUA את שמו ל-FLN ("החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה") כאשר הזרוע הצבאית שלו כונתה ALN ("הצבא לשחרור לאומי") וכך החלה המרידה. בפרוץ המרד היו באלג'יריה כתשעה מיליון מוסלמים לעומת כמיליון מתיישבים אירופאים (שכונו "פייה-נואר", ובהם נכללו גם מתיישבים נוצרים שבאו מקורסיקה, מאיטליה, ספרד ומלטה, וגם התושבים והמתיישבים היהודים) שנהנו ממעמד כלכלי-חברתי גבוה בהרבה מזה של המוסלמים.
מאפייני המלחמה
תחילת הלחימה התבטאה בחוסר יכולתו של ה-FLN להשיג תמיכה ציבורית גורפת וחוסר יכולתם של הצרפתים לעצור את ה-FLN. על מנת להשיג תמיכה, ובמטרה להגביר את האינטנסיביות של הלחימה, ביצעו לוחמי ה-FLN פיגועים נגד המתיישבים האירופאים ואנשי הצבא, וכן תקפו מטרות רגישות כגון תחנות כוח, מסילות ברזל גשרים וכדומה. בעקבות התגברות ההתקפות, גייסו הצרפתים כוחות מילואים והצבא הצרפתי באלג'יריה תוגבר ומנה כחצי מיליון חיילים עד סוף 1956. בנוסף, גי מולה, ראש ממשלת צרפת, נתן לצבא אישור לסיים את הלחימה בכל האמצעים הדרושים. בשנים 1956 עד אמצע 1957 התחולל הקרב על אלג'יר, בירת אלג'יריה, שבמהלכו השמיד הצבא הצרפתי את כל תשתיות ה-FLN באלג'יר וכלא או הרג את כל מנהיגיו, תוך נקיטת אמצעים ברוטליים ושימוש רווח בעינויים. צרפת השיגה אמנם ניצחון צבאי, אך למרות זאת התחזקה התמיכה הציבורית ב-FLN בתוך אלג'יריה, ולראשונה נפגעה התמיכה הציבורית בלחימה גם בתוך צרפת. הצרפתים המשיכו את מגמתם ההתקפית כנגד המורדים האלג'יראים והקימו מחסומים בגבולות עם תוניס ומרוקו ומנעו בכך מה-FLN מקורות נשק. בנוסף, דלקו כוחות צבא צרפתיים אחר לוחמי ה-FLN בכל רחבי אלג'יריה, ויישובים אלג'יראים שלמים שנחשדו בפעילות חתרנית נגד צרפת הועברו ממקומם או הוחרבו, ומיליוני אלג'יראים הפכו לפליטים.
בין היתר נקטה צרפת בצעדים כלכליים כדי להחליש את כוחו של ה-FLN. השלטון הצרפתי הטיל פיקוח צמוד על הכלכלה באלג’יריה. אם אדם מוסלמי רצה לפדות המחאה בבנק היה עליו לבקש אישור מיוחד מהצרפתים. סוחרים היו צריכים לדווח מה הם מוכרים וכמה. גם מעבר של מוסלמים מעיר לעיר דרש אישור מיוחד של הצבא הצרפתי. מוצרים מסוימים, כגון זרעי חיטה היו מוגבלים למשקל מסוים. עם זאת, לצרפת היה אינטרס לזכות בנאמנות האוכלוסייה האלג'ירית ולכן חוקקה חוקים חדשים לטובת האוכלוסייה המקומית. הם הפחיתו מסים על מוצרי צריכה בסיסים כמו סוכר וסיפקו סיוע רפואי בחינם. כמו כן הם הגדילו את מספר מקומות העבודה, השכר והרווחה למקומיים. למשל, שכר המינימום של חקלאי הועלה מ-180 פרנקים ליום ל-525 פרנקים ליום[2].
במאי 1957, בעקבות משברים כלכליים חמורים בצרפת, שנגרמו, בין השאר, כתוצאה מהמלחמה באלג'יריה, נפלה ממשלתו של גי מולה בצרפת, והרפובליקה הרביעית הגיעה לקיצה. לאחר תקופה ארוכה של אי יציבות פוליטית בצרפת וחילופים תכופים בשלטון, קיבל על עצמו שארל דה גול את הנשיאות ביוני 1958 בסמכויות נשיא מורחבות. בניסיון לסיים את הלחימה, הציע דה גול לאלג'יראים אינטגרציה מלאה, ומאוחר יותר באותה שנה ניסה אף ליזום את "הסכם שלום האמיצים" עם ה-FLN, אך הם לא היו מוכנים להסתפק בפחות מעצמאות מלאה.
בינואר 1960, לאחר שהמתיישבים הצרפתים הבינו שצרפת איננה מתכוונת לשמור על אלג'יריה צרפתית, הם החלו במחאה אלימה נגד הצבא הצרפתי, שכונתה "שבוע הבריקדות". דה גול הבין שהמוצא היחיד הוא מתן עצמאות מלאה לאלג'יריה. שנה לאחר מכן, במשאל עם, תמך רוב מוחלט של אזרחי צרפת בעצמאות מלאה לאלג'יריה. גם ניסיון פוטש צבאי כושל של גנרלים המתנגדים לעצמאות אלג'יריה, שהתרחש בשנת 1961, לא הצליח לעצור את שחרורה של אלג'יריה, ובהסכמי אוויאן באביב 1962, נחתם הסכם שלום.
תוצאות המלחמה
בקיץ שלאחר מכן עזבו את אלג'יריה מיליון וארבע מאות אלף מתיישבים אירופים ("פייה-נואר"), ועמם רוב הקהילה היהודית המקומית שהיגרה לצרפת.
מספר ההרוגים במלחמה שנוי במחלוקת עד היום, ועל פי היסטוריונים כמו אליסטר הורן הוא עומד על כשבע מאות אלף אלג'יראים. בנוסף, כל תשתיות אלג'יריה נהרסו כליל והשפעת המלחמה מורגשת עד היום.
מקורות
- (Westport conn: greenwood press 1976) Pp. 94-96 Joan Gillespie, Algeria: Rebellion and Revolution
- Martin Gilles, " The War in Algeria: The French Experience" Military Review 85(4): 51-57
- Martin Alexander and J.F.V. Keiger, The Algerian War: Strategy, Operation and Diplomacy (London : Frank Cass Publishers, 2002) pp.8-10
ראו גם
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
הערות שוליים
