תרבות החירשים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תרבות החירשים
תרבות החירשים

תרבות החירשים היא תרבות המהווה מכלול של אורח חיים, רעיונות, מנהגים, מיומנויות ואמנויות, שהתגבשו בקרב קהילת החירשים על ידי שימוש בשפת הסימנים כדרך תקשורת בתקופה נתונה.

כדי להישאר כקהילה ולחלוק את התרבות, יש צורך בשפה אחת,[1][2] כפי שנכתב גם בסיפור מגדל בבל.[3]

בקרב החירשים התפתחה תרבות עשירה ועצמאית, שהגורם לה הוא שפת הסימנים. מאפייני תרבות אלה הם ניהול שיחות בשפת הסימנים בווידאו בסמארטפון, מפגשים תכופים בין חברי הקהילה, נסיעות בצוותא בטיולים רגילים או בטיולי אקסטרים, ויצירת קשר עם חירשים אחרים בכל העולם.[4]

בקרב החירשים יש אנשים רבים המחשיבים חרשות כחוויה אנושית שונה ולא כמחלה,[5] לקות או נכות. יש גם אנשים שאינם רואים סתירה בין היות החירשות לקות לבין היות החירשים בני תרבות עצמאית. חירשים אחרים ואנשים המקורבים להם רואים בקהילה החירשת קהילה דומה לקהילות אתניות, ובעלת שפה משלה.

באנגלית, מקובל להבדיל בין התופעה הפיזיולוגית (deaf) ובין התופעה התרבותית בעזרת השימוש באות D גדולה במילה 'Deaf', הן בדיבור והן בכתיבה.

קהילת החירשים בישראל

ערך מורחב – אגודת החרשים בישראל

בשנות השלושים עלו ארצה מספר צעירים חירשים מגרמניה. הראשון היה משה במברגר, שעלה לארץ ישראל ב-1934. באופן טבעי הוא חיפש להיות בחברת חירשים, וב-1935 כאשר העתיקה משפחתו את מקום מגוריה לירושלים הוא פנה לבית הספר לחירשים. המנהל, שהכירו מגרמניה, הפנה אותו לאריה צוקרמן, אדם חירש שהתגורר בירושלים. בביתו של צוקרמן פגש במברגר את יחזקאל סלע, אף הוא חירש, שהשתייך לקבוצת חירשים ירושלמית שהתפתחה בעיר בראשית המאה העשרים. כך נוצר גרעין ראשוני של קבוצת חירשים.

בפברואר 1944 נבחר הוועד הראשון לאגודה שבדרך, וב-3 ביוני 1944 הוקמה באופן רשמי אגודת החירשים, בהשתתפות 44 חברים. יושב ראש האגודה הראשון היה משה במברגר, והאגודה קיבלה את האישור של ממשלת המנדט.

שפת הסימנים הישראלית היא השפה הטבעית לחירשים ומשמשת כאמצעי התקשורת העיקרי של חברי אגודת החרשים.

במאה ה-21 מונה אגודת החרשים בישראל תשעה סניפים ומועדונים בישראל, כולל מועדון קלנסואה במגזר הערבי, וחברים בה כ-6,000 איש. מועדוני האגודה משמשים לחירשים מקום מפגש חברתי ומציעים מערך מגוון של חוגים ופעילויות.

זהות האדם החירש

זהות 'חירשת' מייחדת את האנשים החירשים בחברות שונות, כמיעוט עם תרבות ושפה משלו, שהיא שפת הסימנים.[6] על פי המודל הרפואי, קיימת חברה אחת שהיא חברת השומעים, ויש לשאוף לשילוב מוצלח של אנשים חירשים וכבדי שמיעה בחברת הרוב ובתרבותה. זאת על ידי הדגשת התקשורת האוראלית – שימת דגש על שיפור הדיבור והשפה. השאיפה ל'נרמל' ולשקם את האדם מצביעה על כך שאנשים ללא מוגבלות רואים את החירשות כנכות טהורה, ושאדם מוצלח עם "לקות שמיעה" (כהגדרת השומעים) הוא מי שהצליח להשתלב בצורה מלאה בעולם השומע.

על פי המודל החברתי, קיימות שתי חברות: חברת השומעים וחברת החירשים. גישה זו רואה בחירשים קבוצת מיעוט עם תרבות ושפה משלה שהיא שפת הסימנים.

גישה שלישית, שמקורה בארצות הברית, מתייחסת לאנשים חירשים לא כחלק מקבוצה תרבותית נפרדת, אלא כאל קבוצת אזרחים המתחברים זה לזה בשל צרכים תקשורתיים משותפים, החווים חוויות משותפות ויש להם העדפות משותפות. כלומר, ההפרדה בין אנשים חירשים ואנשים שומעים היא בשל מכשולים תקשורתיים. בארצות הברית, שכיח לראות אנשים שומעים השולטים בשפת הסימנים, ושכיח לראות מעורבות חברתית בכל תחומי החיים בין אנשים חירשים ושומעים בצוותא, כיוון שהאנשים השומעים מכירים בחשיבותה של שפת הסימנים, ושולטים בה. התופעה של נישואי תערובת וחיים משותפים בין אנשים שומעים לחירשים בישראל היא פחות נפוצה, בשל העובדה שבתרבות החירשת בישראל, ידיעה של שפת הסימנים היא תנאי חשוב אך אינו מספיק כדי לראות את האדם השומע כשייך לקהילה החירשת.

מאפיינים תרבותיים של קהילות החירשים

קהילה מספקת לאנשיה תחושת השתייכות ורציפות, יש לה היסטוריה משותפת, סולדיריות בינלאומית, מיתוסים. ההיסטוריה יוצרת תחושה של שייכות וזהות אישית. החיים בקהילה בעלת תרבות משותפת מספקים תחושות רגשיות, המעצבות את הזהות הקולקטיבית על ידי המיתולוגיה והאתוס המשותפים, אשר מחזקים כוחות פנימיים, כוחות יצירה והתפתחות קהילתית.
מעֶבֶר לחוויות ייחודיות לאנשים עם מוגבלות מסוימת, ומעֶבֶר לַשוני שגורמת מוגבלות מסוימת לצורת התפיסה של האדם עם המוגבלות, לחירשים יש שפות משלהם, מוסדות חינוך משלהם, שהם הרבה פעמים פנימייתיים, כולל מכללות ואוניברסיטה של חירשים, מועדונים חברתיים, אירועי תרבות ובידור משלהם, ואמצעי תקשורת משלהם (טלכתב ושירות ממסר טלפוני). הבדלים אלה בין החירשים לבין החברה הכללית מחייבים גם שוני בחוויות קולקטיביות ובערכים. קבוצה אחרת של אנשים עם מוגבלות המתקרבת למצב כזה, היא קבוצת האוטיסטים בתפקוד גבוה. גם בקהילת האוטיסטים בתפקוד גבוה יש אנשים הטוענים שלא רק שהאוטיזם יוצר תרבות, הוא גם אינו ראוי להגדרה כלקות.

בבגרותם, רוב החירשים, גם מי שחונכו על פי האסכולה האוראלית, מוצאים את עצמם משתייכים לחברה החירשת, והם מרגישים בה נוח כשהם ביחד. יש להם שפה משותפת קולחת, מאגר של התנסויות אופייניות דומות, היסטוריה, הומור, ודקויות משותפות שזר לא יבין. קהילת החירשים היא קבוצת מיעוט בעלת איפיונים תרבותיים.

קהילות אחרות של אנשים עם חוויות ייחודיות, קשר תוך קהילתי, וקהילה ברמת ארגון גבוהה, כנכי מלחמות ועיוורים, אינם מנותקים מהחוויות של הציבור הכללי, ואינם יוצרים תודעה חברתית נפרדת.

קהילות של תרבות חירשים אינן מקבלות באופן אוטומטי כל חירש קליני, ואינן פוסלות מלכתחילה כל אדם שומע. תרבות החירשים מגדירה חירש כמי שמזהה את עצמו כחבר בקהילת החירשים, וששאר חברי הקהילה מקבלים אותו ככזה. קהילה כזו יכולה לכלול אף אנשים שלמדו בבתי ספר של חירשים, כבדי שמיעה השולטים בשפת הסימנים ברמה של שפת אם, ילדים להורים חירשים (קוד"א) (אנ') ומתורגמנים.

איומים תרבותיים על תרבות החירשים

השתל השבלולי ותרבות החירשים

ערך מורחב – שתל שבלולי

שתל שבלולי (שתל קוכליארי) הוא התקן אלקטרוני המושתל בניתוח, ומאפשר לכבדי שמיעה וחירשים לשמוע. שתל השבלול קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים חשמליים של סיבי עצב השמיעה. ככל שהמנותח מקבל את השתל בגיל צעיר יותר, כך יעילותו רבה יותר.

השתל השבלולי הוא נושא טעון בקרב קהילות החירשים בישראל ובעולם. עם הופעתו הביעו אגודות החירשים בעולם, ובהן אגודת החרשים בישראל, התנגדות רבה לשימוש בו.[7] לדעתם, האדם החירש הוא אדם שלם שאינו דורש תיקון. לפי טענה זו, לחירשים שפה ותרבות מפותחים, ומאחר שאינם פגומים, הם אינם זקוקים ל"תיקונים" על ידי החברה השומעת, אלא לקבלתם כשווים. ההנחה היא כי החרשות אינה "נכות" אלא תרבות, ועל כן זכותם לבחור עבור ילדיהם את ההשתייכות לתרבות ההורים החירשים. שיקול נוסף נעוץ בגיל המוקדם יחסית, בו מתבצע הניתוח. גיל המושתל אינו מאפשר לו לקבל ההחלטה בוגרת, מושכלת ונטולת לחצים בנוגע להשתלה. בנוסף טוענים המתנגדים כי המגבלות הרבות על המושתל (לדוגמה, האיסור להרטיב את השתל, או הטיפולים השיקומיים והתרגולים הרבים והממושכים הנדרשים), פוגעות באיכות חייו, וסביר שללא ההשתלה היו נחסכות ממנו.

במהלך השנים אמנם התקבל השתל השבלולי על ידי חירשים וכבדי שמיעה רבים, כדרך להתאים את עצמם לדרישות השמיעתנות, אך עדיין מדובר בנושא טעון ומעורר התנגדות בקרב חירשים וכבדי שמיעה.[8]

סוגיות תרבותיות נוספות

לאיומו של השתל השבלולי על קיומה של שפת הסימנים, קדמו החלפתו של הטלכתב ב-SMS (מסרון) שאיפשר לחירש לסמס לכל אדם ולא רק לחירשים, וסיכן את קיומה של תרבות החירשים. כתוצאה משימוש במסרונים, הצטמצמו הקשרים הבלתי-אמצעיים בין החירשים, עקב הירידה בתכיפות הפגישות בין חירשים. את התקשורת הוויזואלית בין החירשים החליפה התקשורת בכתב. אמצעים נוספים שהחלישו את קיומה של תרבות זו היו הדואר האלקטרוני שהוריד מחשיבותו של הטלפון והפחית את הסתגרותם של החירשים, וכן כתוביות סמויות ותרגום לשפת הסימנים בשידורי הטלוויזיה, שהפכו את הטלוויזיה הכללית לנגישה לחירשים.[9]

באביב 2004 פרסם ד"ר דירקסן באומן מאוניברסיטת גאלאודט בוושינגטון[10] מאמר בן שמונה עמודים בשם "שמיעתנות: הכרות עם מציאות הדיכוי".[11] במאמר זה ניתח ד"ר באומן את הדרך שבה מתייחס הציבור הרחב לתרבות החירשים, והסביר כי ברגע שיימשכו החוצה שורשי השמיעתנות, יתגלה עד כמה עצומות ונסתרות הן מערכותיה.

כפי שהשתמרות שפות ותרבויות של בני מיעוטים אחרים הייתה תלויה בהמשך בידודם מהחברה הכללית, כך היה חשש לירידה בשפת הסימנים ולהיחלשותה של תרבות החירשים. הרשת החברתית פייסבוק מנעה ירידה זו וחידשה את תרבות החירשים, על ידי האפשרות שסיפקה לשידור סרטוני וידאו בשפת הסימנים בפני ציבורים גדולים של חירשים בארץ ובעולם.

חירש או לקוי שמיעה

בתרבות החירשים, המונח 'לקוי שמיעה' (אנ') פוגע כמו 'חירש אילם', והוחלף ל'ירידה בשמיעה'.[12][13][14] הביטוי מתייג קולקטיבית אנשים עם ירידות שונות בשמיעתם – כלקויי שמיעה, אינו מתייחס לזהותם התרבותית כחירשים ואינו אקטואלי בתרבות החירשים.[14][13] אנשים בוגרים או מבוגרים שהתפתחה אצלם ירידה בשמיעה, רואים את עצמם לעיתים קרובות כלקויי שמיעה, ותרבות החירשים מקבלת הגדרה זו שלהם, אך איננה מקבלת שימוש גורף בביטוי לכלל חברי הקהילה, כפי שנוקט בו הציבור הרחב. אנשים שומעים אינם רואים את הביטוי כפוגע, אך בתרבות החירשים הביטוי פוגע ומהווה סימן לבורות.[13]

הגדרת 'חירשות' מתאימה לאנשים שהירידה בשמיעה או אי-קיומה היא חלק מזהותם, בעוד שהגדרת 'לקוי שמיעה' מתאימה לאנשים עם ירידה בשמיעה, אחרי שכבר גיבשו את זהותם כשומעים.[13]

בישראל, בית הספר אורט כו"ח גאולה[15] הכיר בתרבות החירשים כשבחר בביטוי 'כו"ח' לכבדי שמיעה וחירשים, וקהילת החירשים בישראל אימצה אל ליבה ביטוי זה במקום ביטוי "לק"ש" (לקויי שמיעה). גם חטיבת ביניים גולדה מאיר מנס ציונה הכירה בתרבות החירשים, ומקיימת כיתות כו"ח בבית הספר.[16]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תרבות החירשים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ The Deaf Community and How You Can Get Involved, at Start ASL website
  2. ^ Emerging Sign Language, by Irit Meir, Department of Hebrew Language and Department of Communication Disorders, The University of Haifa; Wendy Sandler, Department of English Language and Literature, The University of Haifa; Carol Padden, Department of Communication, University of California, San Diego; Mark Aronoff, Department of Linguistics, Stony Brook University, Stony Brook, NY
  3. ^ E. Mara Green (Post-Doc), Building the tower of Babel: International Sign, linguistic commensuration, and moral orientation, Academia.edu website, Department of Anthropology, University of California, Berkeley, ‏10 באפריל 2014 (באנגלית)
  4. ^ בפייסבוק יש קבוצה הנקראת Deaf World Love Sign Language V.I.P בניהול יאסין מאלוקו (Jasin Maloku, מייסד) ועשרה מנהלים נוספים. ב-9 בפברואר 2017 היו בה מעל ל-105,000 חברים
  5. ^ Beyond Ableism and Audism: Achieving Human Rights for Deaf and Hard Of Hearing Citizens, H-Dirksen L. Bauman, Ph.D., Scott Simser, MBA, LL.B, Gael Hannan, The Canadian Hearing Society Barrier-Free Education Initiatives, July 2013
  6. ^ מירית אליהו, לינוי מזור, גל רוקניאן, הדרך שלנו – זהות ומעברים בחיי אדם חרש וכבד שמיעה, תל אביב:המכון לקידום החירש, תשס"ד-2003
  7. ^ ורד פרכטר, הגיל: 10, גיל השמיעה: 8, באתר הארץ, 1 באפריל 2003
  8. ^ Cochlear Implants, The Deaf Culture, And Ethics
  9. ^ הנחיות הרשות השנייה לקליטת כתוביות סמויות
  10. ^ על ד"ר באומן
  11. ^ למאמר המלא של ד"ר באומן
  12. ^ על ירידה בשמיעה באתר אודיו מדיק
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 ראו התייחסות ל-Hearing impaired ב-Deaf Linx
  14. ^ 14.0 14.1 שאלות ותשובות באתר האינטרנט של National Association of the Deaf
  15. ^ בית הספר אורט כו"ח גאולה
  16. ^ תיכון גולדה מאיר, טורניר כו"ח בגולדה, באתר http://www.schooly.co.il/golda


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תרבות_החירשים&oldid=1350996"