תליוהו וזבין

תליוהו וזבין (מארמית: תלוהו ומכר) הוא מושג תלמודי המתייחס לקניין בכפיה, בין מצד המוכר ובין מצד הקונה. בדרך כלל מעשה קנין שלא ברצון המעורבים בו - לא תקף, אך במכירה יש סברה לומר שהיו חפצים במכירה אף ללא הכפיה: המוכר - מפני שנזקק לכסף, והקונה - מפני שנזקק לחפץ, ועל כן יש מקרים בהם יחול המכר.

אונס במכר ובמתנה

כשאדם טוען שכפו אותו למכור או לתת מתנה, יש באפשרותו לבטל את הקניין ולהחזיר את המצב לקדמותו. אמנם שונה דין מכירה מדין מתנה, שבמתנה יכול לבטלה גם בטענה גרועה כמו מסירת מודעא בלבד, או לחלופין אם יביא עדים שיעידו שבשעת ה'נתינה' הוא היה אנוס. ואילו במכירה אי אפשר לבטל את מה שעשה אלא אם יוכיח שלא רצה למכור מתחילה ולא התרצה לזה כלל, לצורך כך הוא צריך למסור תחילה 'מודעא' שאינו מעוניין במכירה זו, ובנוסף לכך עליו להביא עדים שידעו בשעת המכירה שהוא אנוס כעת למכור ולא מוכרה ברצונו.

גדרי האונס

בעיקרון מצב של אונס הוא אינדיבידואלי (יחידני) כי לא דומה תפיסת המצב של אדם לחברו ולא תחושת הסיכון באותה סיטואציה בשני אנשים, לכן חז"ל קבעו כללים מתי נקרא אנוס ומתי לא.

והאמת היא שאדם לא מוכר את חפציו אלא אם כן דחוק מאד ואנוס למוכרם ואם היה באפשרותו היה משאירם ברשותו, אלא מכיון שצריך את הכסף גמר בדעתו להקנות בלב שלם, ואם כן כל מקום שהמוכר נאנס למכור וגם מקבל את תמורת המקח הוא גומר בדעתו להקנות, כיוון שהוא מתוך אונסו ועוד שלא מפסיד מכך שהרי מקבל את תמורתו, גמר בדעתו להקנות בלב שלם.

היות שברור שלא כל סכום כסף ולא כל אי נעימות יכולה להיחשב כ'אונס' דנו הפוסקים באיזה סכום נחשב אנוס וכן בסמיכות האירועים: כמה קרובה פעולת הכפייה למעשה הקניין. וכן צריכים בית הדין צריכים לברר מה היה האונס כי ייתכן מצב שהעדים מעידים על אונס שהיה ובית הדין יכריעו שכזה מצב לא נחשב אונס.

אונס המדובר כאן הוא שכפאוהו למכור או לתת דווקא שדה מסוימת, אבל אם דרשו ממנו למכור להם שדה אחת משדותיו אין זה אונס כי הוא בחר מה למכור ומרצונו עשה כן. וכן כשלא כפו אותו על המכירה אלא דרשו ממנו כסף והוא מתוך לחצו ודחקו עמד ומכר שדהו בכזה מצב גם אם ידעו העדים באונסו וגם אם ימסור מודעא לא יועיל כלום היות שמרצונו עשה כן. ולא יכול לתלות את מעשהו באונס. בגמרא מסופר על אדם שרצה לקדש לו אשה אבל היא התרצתה לו רק אם יכתוב לה שטר מתנה על כל רכושו, בא בנו לבכות לו 'מה ישאר בשבילי', שלח אותו עם שני עדים לכתוב על שמו (של הבן) מתנה חסויה שלא נחשבת לכלום, אמנם על ידי מעשה זה הוכיח שלא כותב לאשה את נכסיו מרצונו הטוב ונחשב כ'מודעא' לבטל את המתנה שנתן לה. ומכאן הוכיחו הפוסקים שכל מצב של כפיה עצמית שאדם מכריח את עצמו לעשות דבר מסוים בשביל רצונו בדבר אחר נחשב אונס קל ולא מועיל לבטל את מעשיו.

בקרובים

אם כופים את האב כדי ללחוץ על בנו או להפך נחשב אונס. ואשתו כגופו.

איום בתביעה לערכאות

המאיים לתבוע בערכאות לא נחשב אונס כי לא כל מי שתובע בערכאות מצליח, אבל המאיים להלשין על דבר שוודאי יפסיד ממנו (המאויים) נחשב אונס.

כפיה להרחקה

רק אם מי שכופה אותו למכור רוצה את החפץ לעצמו נחשב 'אונס' אבל כשכופה אותו למכור מטעם אחר כמו שכן שרוצה להרחיקו ממנו לא נחשב אונס ולא תועיל לו מודעא.

כפייה לקנות

הכופה את חברו לקנות ממנו אינו קניין, אבל רק הקונה האנוס יכול לחזור בו.

במכירה

צריך שהעדים ידעו ויכירו באונסו, וכן צריך לפני מעשה המכירה למסור מודעא שאנוס הוא.

ובלי שני אלו (ידיעת האונס ומסירת מודעה) קנה הלוקח שאנו דנים 'מכיון שנאנס ואת שדהו הפסיד כבר, וממונו לא חסר שהרי קיבל את כספו, גמר בדעתו להקנות את השדה לקונה שאנסו'. ונחלקו הראשונים במקרה שלא ראו העדים את נתינת הכסף ליד המוכר אלא רק הודה בפניהם שקיבל את כספו אם קנה, או אנו חוששים כמו שהכריח אותו למכור לו גם הכריחו לומר שקיבל ממנו את כסף המכירה. וכן נחלקו אם יכול לקנות ב'שטר', ובאיזה שטר מדובר.

אמנם מצאנו בפוסקים שחילקו את הדין בין אם אנסוהו (בגוף או בממון) שגמר בדעתו להקנות ואז לא צריך לומר 'רוצה אני', ובין חמסן שחטף ונתן דמי חמסנותו אבל לא אנסו (שלא כפאו למכור לו, רק חטף וזרק לו את כסף קנינו) שבזה אם לא אמר המוכר 'רוצה אני' לא גמר בדעתו להקנות לו.

מכירה בחצי מחיר

אם כפאו למכור לו אבל טעו במחיר, חוזר לדיני אונאה (הטעיה) במקח אמנם אם כפאו למכור לו בזול הרי זה נחשב כמתנה ולא כמכירה ויכול לבטל את הקניין בהוכחת אונס או במודעא בלבד.

וכן בקרקע אף על פי שאין אונאה לקרקעות ואם טעו הקניין נשאר קיים, אם כפאו למכור לו בזול בטל קניינו.

במתנה

כדי להוכיח אונס במתנה מספיק או מסירת מודעא או שיכירו באונסו ולא צריך את שניהם, אמנם יש שאומרים שצריך עם המודעא גם אונס כל שהוא כיון שאנו אומדים את דעת מוסר המודעא שא"א שאין עליו אונס שאילו לא היה אנוס למה לו למסור מודעא ולתת מתנה לא ימסור ולא ייתן. אמנם לדעתם די במה שאנס את עצמו להחשב אונס יחד עם ה'מודעא'.

אנסוהו בסתם והוא מרצונו נתן מתנה כדי להיפטר מהם קנו אלא אם כן מסר 'מודעא', אבל ידיעת אונסו לא תועיל כאן כגזירת סיקריקון הראשונה. שאין תועלת בידיעתנו שאנוס הוא כי מכל מקום גומר בדעתו להקנות למי שאנסו.

נאנס ונתן מתנה ומסר מודעא ועדיין האונס קיים ושוב נצרך לכתוב שטר חוב על מתנתו (לאנס) לא צריך להודיע שוב לעדים וסומך על מודעה ראשונה.

נתן האנוס שטר חוב במתנה אינו כלום שאין גמירות דעת בלי מסירת מעות.

נשבע לתת מתנה ובשעת נתינתה אומר שאנוס לתת בגלל שבועתו לא קנאה המקבל ויכול עדיין הנותן להישאל על שבועתו ותחזור המתנה לבעליה (הראשון)

פשרה

פשרה נחשבת כמכירה כי כל אחד מוותר קצת משלו אמנם זה נכון כשכל אחד מהצדדים מסתפק אם בעת שיגשו לדין יזכה בכל תביעתו אבל לא יודע בוודאות שיזכה בדין, שבמצב כזה אדם מוכן לוותר על תביעתו תמורת ויתור שכנגד, אבל כשצד א' יודע בוודאות שיזכה בדין וצד ב' כופה עליו פשרה זו אינה פשרה שדינה כמכירה אלא נחשבת כמתנה. ויש הסוברים שאנו דנים כל פשרה כמכירה אבל רק לעניין שלא תועיל מסירת מודעא כשלא יודעים העדים מהו האונס שגרם לו לכך, ואילו כשידועה הכפיה די בכך ולא צריך גם למסור מודעא.

מודעא וביטולה

'מודעא' ביאורה: שמודיע צערו ואונסו לעדים, או מלשון ייסורים ויודע בהם אנשי סוכות (שופטים ח טו)

מודעא מהי, ואיך נעשית

מודעא היא מעין שליחות ששולח המוסר אותה (הנאנס) את העדים שבפניהם מסרה להודיע לבית הדין או למי שצריך את ידיעתם שלא נעשתה המכירה כדין. וצריך להודיעה לפני שמכר בפועל כי לאחר מכירתו אי אפשר להתייחס אליה כמסירת מודעא אלא כחזרתו מהסכמתו/ רצונו למכור, אמנם יכולים העדים להעלותה על הכתב גם אחר הקניין, אבל אין היא שליחות ממש כי כותבים והכרנו אונסו, דבר שהוא עצמו לא נאמן עליו (כשבא לתבוע את ביטול הקניין) ואינם יכולים להיות שלוחיו לדבר שהוא עצמו לא נאמן בו.

והיא ביטול של הקניין, שאחריה גם הצד השני יכול לחזור בו מהמקח כי לא נעשה ביניהם כלום

ומקבלים את שטר ה'מודעא' אף שהעדים החתומים אינם לפנינו, ודין זה הוחרג מדין התורה ^{מפיהם ולא מפי כתבם} (שאסור לקבל עדות כתובה אלא רק עדות שבעל פה הנמסרת בפני בית הדין), כי במודעא הקילו חכמים שלא צריך דין עדות גמור כדי להציל עשוק מיד עושקו.

ביטול מודעא

אדם שמסר מודעא וחוזר בו לפני ביצוע הקניין ורוצה לקיימו, מוסר ביטול שמבטל את כל המודעות שמסר לפני מעשה הקניין, ועל ידי זה מאפשר לקניין לחול/ להתקיים. את המודעא צריך למסור מרצונו (לא בכפייה) אף בזמן שהאונס הכללי (שבגללו מסר את המודעא) עדיין בתוקפו, למשל כשמוסר ביטול למודעא ללא ידיעת המאיים.

נוסח הביטול: לבטל כל מודעי דנפקי מגו מודעי עד עולם (תרגום: לבטל כל המודעות שבאו ממודעות קודמות/אחרות עד עולם). וכן יכול להודות בשטר שפוסל כל עדים שיעידו שמסר בפניהם 'מודעא'.

במתנה גם כן מועיל ביטול מודעא כשלא ידוע לנו על אונס.