תומאס דוד
| לידה |
15 במאי 1907 נורוויץ', קונטיקט, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 במאי 1971 (בגיל 64) אולד ליים, קונטיקט, ארצות הברית | ||||
| שם מלא | תומאס ג'וזף דוד | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | אוניברסיטת ייל, מכללת פרובידנס | ||||
| עיסוק | פוליטיקאי, משפטן | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
| |||||
תומאס ג'וזף דוד (באנגלית: Thomas Joseph Dodd; 15 במאי 1907 – 24 במאי 1971) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, שכיהן כחבר הקונגרס של ארצות הברית מטעם מדינת קונטיקט, ראשית בבית הנבחרים (1957-1953) ולאחר מכן בסנאט (1971-1959).
ביוגרפיה
תחילת דרכו
דוד נולד בנורוויץ', עיר השוכנת במחוז ניו לונדון שבקונטקיט, בנם של אביגיל מרגרט (לבית או'סאליבן) ותומאס ג'וזף דוד, קבלן בניין. כל ארבעת סביו היגרו אל ארצות הברית מאירלנד. סביו וסבתו היו חקלאים בעמק נהר האוסטוניק במסגרת חוות טבק מסחריות גדולות הממוקמות ליד העיירות קנט וניו מילפורד. ב-1926 הוא סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר המכינה מכללת סנט אנסלם, שנוהל בידי נזירים בנדיקטינים בגופסטאון שבדרום ניו המפשייר. ב-1930 סיים את לימודיו במכללת פרובידנס עם תואר ראשון בפילוסופיה, ושלוש שנים לאחר מכן השלים לימודי משפטים באוניברסיטת ייל. ב-1934 נישא דוד לגרייס מרפי ולהם נולדו ששה ילדים, בהם כריס דוד.
בשנים 1933–1934 היה סוכן מיוחד של לשכת החקירות הפדרלית, כאשר גולת הכותרת בנתיבתו המקצועית הייתה השתתפות בניסיון לא מוצלח ללכוד את ג'ון דילינג'ר במדינת ויסקונסין. הוא היה גם המנהל של מנהל הצעירות הלאומי (National Youth Administration) בקונטיקט משנת 1935 עד 1938. דוד היה עוזרם של חמישה מהתובעים הכלליים של ארצות הברית, בהם רוברט ה. ג'קסון והומר סטיל קאמינגס בשנים 1938–1945.
כסוכן מיוחד של התובע הכללי, דוד היה למעשה תובע פדרלי. הוא עבד בעיקר בתיקים משפטיים הנוגעים לזכויות אזרח וחירויות פליליות, כולל העמדתו לדין של ארגון הקו קלוקס קלאן בשנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1942 הוא נשלח להרטפורד כבא כוחה של התביעה בפרשת ריגול גדולה בה נאשמו חמישה גברים בהפרת חוק הריגול משנת 1917 בגין קשירת קשר לאיסוף ומסירת מידע פנימי של צבא ארצות הברית, הצי האמריקאי ומחלקת ההגנה לגרמניה הנאצית או לקיסרות היפנית. ארבעה מתוך חמשת הגברים הודה באשמה, ודוד פעל להרשעתו של הנאשם החמישי, הכומר קורט אמיל ברונו מולזאן.
משפטי נירנברג
 |
ראו גם – משפטי נירנברג |
הן שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית רוברט ה. ג'קסון, התובע הראשי מטעם ארצות הברית, והן דוד התעקשו לעמוד על הזכות להליך הוגן עבור פושעי מלחמה נאצים. דוד נענה להצעתו של ג'קסון להצטרף אליו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. דוד ציפה שהתפקיד יימשך חודשים אחדים בלבד, אך למעשה הוא בילה באירופה כ-15 חודשים. דוד הציע למקם את בית הדין הבינלאומי בו הועמדו לדין הנאצים בעיר היידלברג משום שהיא שרדה את המלחמה כמעט ללא פגע, אך בסופו של דבר נבחר לערוך את המשפטים בנירנברג. באוקטובר 1945 ג'קסון העמיד את דוד למועצת המשפט הבכירה שלו עבור משפטי נירנברג, ובהמשך — ב-1946 — מינה אותו לפרקליט המשפטי הביצועי ולמעשה מס' 2 בשרשרת התובעים. בקיץ 1946 מינה ג'קסון את דוד לתפקיד הפרקליט הראשי בפועל בזמן ששב לוושינגטון הבירה. דוד עצמו חזר לארצות הברית רק באוקטובר 1946. הוא תיאר את שליחותו בגרמניה כ"בחינה עמוקה בקטלוג הנורא ביותר של ההיסטוריה של הפשעים האנושיים".
דוד חקר את הנאשמים וילהלם קייטל, אלפרד רוזנברג, הנס פרנק, ולטר פונק, באלדור פון שיראך, פריץ זאוקל וארתור זייס-אינקווארט. בנוסף לחקירה נגדית, דוד ניסח כתבי אישום נגד הנאשמים, הציג תיעודים ממחנות ריכוז, סיפק ראיות לעבדות מצד המפלגה הנאצית וחשף עדויות להכנות כלכליות של הנאצים למלחמה אגרסיבית.
דוד הראה באמצעות הראיות שהציג כי אריך קוך, ראש קומיסריון הרייך אוקראינה והנאשם הנס פרנק, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן היו אחראים לתוכנית הגירוש של כמיליון פולנים במטרה לשעבד אותם. דוד גם הראה עדויות לכך שהנאשם ולטר פונק הפך את הרייכסבנק למחסן של שיני זהב ושאר דברי ערך שנבזזו מהאנשים שנפלו קרבן למחנות הריכוז. דוד הציג סרט של הכספות בפרנקפורט, שם מצאו הכוחות הצבאיים של בעלות הברית חפצים יקרי-ערך אלה, בהם נמנים שיניים תותבות, עגילים, כלי כסף ונברשות. בנוסף, הוא הציג ראיות מחרידות ביותר כדוגמת ראש אנושי מפוחלץ, מכווץ ומשומר של אחד מקרבנות מחנה הריכוז, אשר שימש כמשקולת נייר על ידי מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד.
תביעות סופיות הוגשו ב-31 באוגוסט 1946, ובית הדין הודיע על פסק הדין הסופי בספטמבר 1946. דוד עזר לצוות התביעה של בעלות הברית בהרשעת כל הנאשמים פרט לשלושה. כולם, פרט לאחד הנאשמים, טענו לחפותם, כולל הרמן גרינג, אותו האשים דוד כי הורה לריינהרד היידריך להוציא לפועל את הפתרון הסופי ולחולל את השואה. בנוסף להעמדתם לדין של נאשמים אלה, דוד דרש בסיכומו לבית הדין כי על כל ששת הארגונים הנאציים שהועמדו לדין יש להרשיע בפשעים נגד האנושות, מאותה עילה של הפשעים נגד האנושות המיוחסים לאישים הנאצים עצמם. ששת הארגונים הללו הם "חילות המנהיגות", ממשלת הרייך השלישי, הגסטפו, האס אה, הוורמאכט והאס אס.
דוד עוטר במספר פרסים כהוקרה על עבודתו במשפטי נירנברג. ג'קסון העניק לו את מדליית החופש ביולי 1946 והנשיא הארי טרומן העניק לו את מדליית תעודת הכישורים, אותה העניק לו ג'קסון באופן אישי בהרטפורד בסתיו 1946. דוד נכנס גם למסדר האריה הלבן של צ'כוסלובקיה. ב-1949, ממשלת פולין רצתה להעניק לדוד את "צלב הקצונה של מסדר תחיית פולין", אך דוד דחה את המדליה בגלל מחויבותו לזכויות אדם והשקפותיו כי ממשלת פולין כופה עריצות דומה לזו של הנאצים וטענתו כי קבלת כבוד מנשיא פולין משולה לקבלת כבוד מהפיהרר.
בקונגרס האמריקאי ומותו
דוד נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים של ארצות הברית, וכיהן שם שתי תקופות כהונה בנות שנתיים כל אחת. ב-1956 הפסיד בבחירות לסנאט לפרסקוט בוש, אך נבחר ב-1958 למושב השני של קונטיקט בסנאט, ואז נבחר מחדש ב-1964.
לפני שנבחר לסנאט של ארצות הברית, דוד נשכר לשדל את האינטרסים של גואטמלה בארצות הברית תמורת חמישים אלף דולר אמריקני לשנה. על פי "הקונגרס הצפון אמריקני באמריקה הלטינית", ארגון ללא כוונת רווח, לדוד "היו אולי היחסים הקסומים ביותר עם ממשלת הדיקטטור קרלוס קסטילו ארמאס". אחרי ביקור חפוז של דוד בגואטמלה סיטי, שכנע דוד את בית הנבחרים להרחיב את סיוע החוץ לגואטמלה. התיקון של דודד עבר ולגואטמלה הוענק סיוע חוץ בגובה 15 מיליון דולר ב-1956. דוד הצטדק כאשר נמתחה עליו ביקורת על כך שהיה שדלן של המשטר הדיקטטורי בגואטמלה. כאשר גורמים במפלגה הרפובליקנית עימתו את דוד עם העובדה שהיא שדלן של משטר עריצי, דוד אמר כי ”אני עורך דין פעיל ואני גאה בעובדה שהממשלה האנטי-קומוניסטית בגואטמלה ביקשה ממני לטפל בענייניה המשפטיים בארצות הברית. מובן שלא אעשה זאת עבור ממשלת גואטמלה או כל לקוח פרטי אחר אם אבחר לסנאט.”
ב-1961 ביקר דודו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו כדי לחקור את מלחמת האזרחים שפרצה בשל הכרזת העצמאות של קטנגה. בסתיו 1965 פעל דוד למעצרו של מרטין לותר קינג על שהפר לכאורה את "חוק לוגאן", אשר הגדיר כפשע משא ומתן של אזרחים אמריקאים בלתי-חוקיים עם ממשלות זרות אשר נמצאות בסכסוך עם הקבינט של ארצות הברית. כיו"ר ועדת המשנה של הסנאט לענייני עבריינות נוער, דוד פעל למען הגבלת רכישת אקדחים שהוזמנו בדואר, ובהמשך הגבלה של רכישת רובים. מאמצים אלו הגיעו לשיאם ב"חוק הפיקוח על הנשק" משנת 1968 אותו הגה דוד.
ב-1967 הפך דוד לסנאטור הראשון שגונו בידי הסנאט של ארצות הברית מאז ג'וזף מקארתי ב-1954, והיה אחד מששת האישי שגונו בידי הסנאט במהלך המאה העשרים. הגינוי נבע כתוצאה מגילוי לפי המיר כספי בחירות לחשבונותיו האישיים ועשה שימוש בכספים אלה. מעבר לפעולה המשמעתית הרשמית של ועדת האתיקה של הסנאט, גורמים אחרים (כמו העיתונאי החוקר דרו פירסון והכתב ג'ק אנדרסון) גרסו כי השחיתות של דוד הייתה רחבת-היקף והיו מי שהאשימו אותו באלכוהוליזם. בתגובה להאשמות אלה, דוד הגיש תביעה נגד פירסון בטענה כי הוא התערב באופן בלתי חוקי בענייניו הפרטיים. אף שבית המשפט המחוזי פסק באופן חלקי לטובת דוד, בית המשפט לערעורים פסק לטובת פירסון בטענה כי הוא לא עשה שימוש לרעה ברכושו הפרטי של דוד.
ב-1970 הדמוקרטים תמכו במועמדותו של ג'וזף דאפי למושבו של דוד, ודאפי הגדיל לזכות במועמדות מפלגתו לסנאט. דוד השתתף אז במירוץ כעצמאי, גרף מתחת לרבע מקולות הבוחרים במירוץ בעל שלושה מועמדים שנגמר עם ניצחונו של לוול ויקר הרפובליקני. חודשים אחדים אחרי הפסדו בבחירות מת דוד כתוצאה מאוטם שריר הלב.
קישורים חיצוניים
- תומאס דוד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
28240803תומאס דוד