יידוע
בדקדוק, יידוע הוא אמצעי תחבירי לסימון שם עצם מסוים כבעל הקשר ישיר או עקיף (פרגמטי) לתוכן קיים בשיח. לדוגמה, במשפט: "הפרח הכחול נזרק לחצר", משמש היידוע לציין שמדובר בפרח אחד מסוים, שהדוברים יודעים (או אמורים לדעת) שמדובר עליו. היידוע הוא תכונה הקשורה לשמות (שם עצם ושם תואר).
בשפות שונות
יש הבדל משמעותי בין האופן שבו יידוע מובע בשפות שונות. כמו כן, ישנן שפות שלא מביעות יידוע בכלל. באנגלית, למשל, יידוע מובע בעזרת מבחר של מיידעים (באנגלית: determiners). כמה מיידעים בשפה, כגון a/an, many, any, either ו־some, מרמזים על כך ששם העצם הוא בלתי-מיודע, ואילו מיידעים אחרים, כגון the, this, every ו־both, מרמזים על כך ששם העצם הוא מיודע. במספר של שפות אחרות, יידוע מובע בעזרת תחיליות המצטרפות לשם העצם, כמו ה"א הידיעה בעברית ואל הידיעה בערבית. ישנן שפות המביעות יידוע בעזרת הוספת מוספיות לשם התואר ולשם העצם, בדומה לאופן שבו יחסות ומין דקדוקי מובעים. בשפות הללו, הנטיות המביעות יידוע עלולות להיות מסובכות. בגרמנית, למשל, ישנן שלוש צורות נטייה לשמות תואר, תלוי אם שם העצם בא ביחד עם תווית מיידעת, תווית בלתי-מיידעת או לבדו. בכמה שפות כגון הונגרית, יידוע מובע בעזרת הטיית הפועל.
אמצעי היידוע העיקרי בעברית הוא ה"א הידיעה, המשמשת כמילית המצטרפת לשמות המיודעים. אמצעי יידוע נוספים בעברית:
- כינוי שייכות (ספרי = הספר שלי)
- כינוי רמז (ספר זה)
- שם פרטי (ירושלים) – בעברית, שמות פרטיים (של אנשים, כגון "משה"; ושל מקומות, כגון "חיפה"), מלבד אלו של מספר קטגוריות כגון גופי מים והרים, מיודעים מטבעם ואין צורך ביידוע נוסף. לכן משפט כמו "היוסי ישן" שגוי תחבירית (עם זאת, בשפה המדוברת ניתן ליידע שמות פרטיים לצורך פרגמטי, כגון: היוסי הזה כזה משעמם; הטבריה הזאת כל כך יבשה). אולם בערבית, למשל, מקובל לעיתים ליידע שמות של מקומות, של שפות וכיוצא בזה. בערבית, שמות ערים ומדינות יכולים להופיע על מפות עם אִל היידוע. הערבים מכנים את שפתם "אלערבי", ואת השפה העברית "אלעבראני".
- כינוי גוף (אתה)
בשפות גרמאניות התווית המיידעת דומה מאד בתפקידה לכינויי הרמז. כך, למשל, באנגלית, תווית היידוע היא the וכינויי הרמז הם this, that, these, those. באותו אופן, בגרמנית, תוויות היידוע der, die, das דומים לכינויים הרומזים dieser, diese, dieses בהתאמה. בהולנדית היידוע de דומה לכינוי הרמז die. באיסלנדית, תווית היידוע וכינוי הרמז הם אותה המילה – það, ובאותו האופן, הן בדנית והן בשוודית, המילה den משמשת גם כתווית מיידעת וגם ככינוי רמז.
בעברית, שם תואר המתאר שם עצם חייב להתאים לשם העצם שהוא מתאר גם ביידוע (דוגמה: הילד הטוב). תכונה זו אינה הכרחית בכל שפה; בשפה האנגלית מספיק יידוע אחד לשם העצם ולתואר שמתאר אותו, שכן התואר מופיע בין היידוע לבין שם העצם (דוגמה: The good boy).
בצירוף סמיכות יש ליידע את הסומך (המילה השנייה בצירוף). ניתן לעשות זאת באמצעות הוספת ה"א הידיעה לפני הסומך (דוגמה: בית הספר) או באמצעות הוספת כינוי שייכות צמוד לסומך (דוגמה: שכונת מגוריו). כאשר מיידעים באמצעות כינוי רמז, הוא צריך להתאים במין ובמספר לנסמך (המילה הראשונה בצירוף) (דוגמה: ילדת רחוב זו).
במשימות שבהן התבקשו נבחנים בעברית להחליט האם להציב את ה"א הידיעה, דוברי אנגלית כשפת אם שגו פחות מאשר דוברי רוסית, מפני שבאנגלית, בניגוד לרוסית, קיימת מערכת מיידעת.[1]
התוויות המיידעות בשפות הרומאניות
בשפות רומאניות רבות יש תוויות מיידעות, הן מיידעות בעיקר שמות עצם ומותאמות למין הדקדוקי של העצם ולכמותו. מיליות אלו התפתחו מתוך כינויי הרמז בלטינית ille, illa, illud (בלטינית לא היו מיליות יידוע כלל).
בצרפתית ישנן שלוש מיליות יידוע: le, la, les. עבור שמות עצם ברבים, משתמשים ב-les. עבור שמות עצם ביחיד, משתמשים בשתיים האחרות: la עבור אלו שבמין הדקדוקי הנקבי ו-le עבור הזכרי. אם המילה המיודעת מתחילה באות תנועה או באות h, המיליות le ו-la מקוצרות ל-'l ונצמדות לתחילת המילה.
בספרדית ישנן ארבע מיליות יידוע: el, la, los, las; בחירת התווית המתאימה היא בהתאם למין הדקדוקי ולמספר של שם העצם המיודע. בנוסף, קיימת התווית המיידעת lo, שמופיעה לפני שם תואר ובהיעדר שם עצם מפורש (כגון במשפט lo importante es leer mucho, "מה שחשוב הוא לקרוא הרבה").
פירוט תוויות היידוע בשפות השונות
| השפה | התווית המיידעת |
|---|---|
| איטלקית | il, lo, la, l'
i, gli, le |
| איסלנדית | -(i)nn, -(i)n, -(i)ð, -(i)na, -num, -(i)nni, -nu, -(i)ns, -(i)nnar, -nir, -nar, -(u)num, -nna (כולן סיומות) |
| אירית | an, na |
| אלבנית | -a, -ja, -i, -u, -t, -të (כולן סיומות) |
| אנגלית | the |
| אסאמית | -tû, -ta, -ti, -khôn, -khini, -zôn, -zôni, -dal, -zûpa וכו' |
| אספרנטו | la |
| אפריקאנס | die |
| ארמית | ־ָא (סיומת) |
| ברטונית | an, al, ar |
| גרמנית (ראו גם: תוויות בגרמנית) | der, die, das
des, dem, den |
| הוואית | ka, ke
nā |
| הולנדית | de, het ('t) |
| הונגרית | a, az |
| יוונית | ο, η, το
οι, οι, τα |
| כורדית | -eke,
-ekan |
| לוקסמבורגית | den, déi (d'), dat (d')
dem, der |
| מקדונית | -от -ов -он -та -ва -на -то -во -но
-те -ве -не -та -ва -на (כולן סיומות) |
| נורווגית (בוקמול) | -en, -et, -a, -ene, -ne (כולן סיומות) |
| ספרדית | el, la, lo
los, las |
| עברית | ה |
| ערבית | ال |
| פורטוגזית | o, a
os, as |
| צרפתית | le, la, l',
les |
| קטאלונית | el, la, l', els, les
Ses, Lo, los, Es, Sa |
| קורנית | an |
מוצא מילית היידוע השמית
במרבית השפות השמיות קיים יידוע, המופיע כתחילית של המילה המיודעת, וקיים דמיון בינו לבין המילה *hal. לפי מודל השפה הפרוטו-שמית, באם כל השפות השמיות, אכן, צורת היידוע הייתה התחילית *hal. בערבית, מילית זו הפכה ל-אִל. כשה-אִל מושמת בראש מילים, שמתחילות באחד ממחצית עיצורי הערבית המכונים אותיות שמש, הלמ"ד של ה-אִל אינה מבוטאת, ובמקומה מוסף דגש חזק לאות השמש, זאת בשל קשיי הגיית צמד העיצורים באופן רצוף. תופעה זו מסבירה מדוע *hal הידיעה התקצרה בעברית ל-ה"א בפתח ומדוע האות הבאה אחרי ה"א הידיעה בדרך כלל מקבלת דגש חזק משלים, שמייצג את הלמ"ד, שכבר לא שם (חוץ ממקרים שבהם האות הראשונה של המילה היא: א, ה, ח, ע, ר).
הערות שוליים
23132392יידוע