שרגא פייבל מרגולין
שרגא פייבֶל (פָּאבֶל) מַרגוֹלין (בכתיב יידי: מאַרגאָלין; ברוסית: Павел Васильевич (Шрага Файвель) Марголин; 1870 – 2 בדצמבר 1942) היה מו"ל ועורך ומשכיל, פעיל ציבור בווילנה ובברלין.
ביוגרפיה
מרגולין נולד ב-1870 בעיירה הלוּסְק (גלוּסְק; ברוסית: Глуск) שעל יד בוברויסק, בפלך מינסק של האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה), במשפחת רבנים, בנו של ישעיהו זאב מרגולין. קיבל חינוך יהודי מסורתי.
נישא לחנה מלכה, בתו של הנדבן העשיר יעקב אליהו ריבקין.[1]
בעקבות פרסום מהפכני ביומן העברי "הזמן", שיצא בסנקט פטרבורג, הסתבך עורכו בן-ציון כ"ץ עם השלטונות, ישב במאסר והעיתון נקלע לחובות. על רקע זה פנה המו"ל בן-אביגדור למרגולין בהצעה כי יוציא את העיתון בווילנה בעברית וביידיש. העיתון החדש עבר לווילנה, בהוצאת ריבקין ומרגולין, כשעורכו בן-ציון נותר בפטרבורג. לדרישת השלטונות, החל ב-20 באוגוסט 1907 פרש בן-ציון מעריכתו, ומרגולין היה לעורך העיתון, ששינה את שמו ל"הד הזמן". (מ-1914 ועד סופו ב-1915 יצא שוב בשם "הזמן").
בשנים 1914 עד 1918 ערך מרגולין, שהיה חובב יידיש,[2] את העיתון היידי "לעצטע נייעס" ('ידיעות אחרונות').
בשנת 1918 עבר להתגורר בברלין בירת גרמניה, ועסק בהוצאה לאור.
מרגולין, שאהב את לשון הקודש ואהד את המאמצים לתחיית הלשון העברית, עבד במשך שנים על מהדורה חדשה ומתוקנת של "היכל הקודש" – הקונקורדנציה לתנ"ך של שלמה מנדלקרן, שבה הכניס אלפי תיקונים, והוציא אותה בשנת תרפ"ה במהדורה בת אלפי עותקים. מפעל מו"לי זה עתיד היה על פי תוכניתו להיות בסיס להוצאת ספרים עברית מקיפה; אולם בתום כעשור וחצי של מאבק משפטי מפרך שגבה את מרצו וממונו, הפסיד את הזכויות על המהדורה להוצאת שוקן.[3]
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל. מרבית ילדיו, פרט לשניים, עלו אף הם.[4] מרגולין התגורר ברחוב מזא"ה בתל אביב וחי בעוני.
שרגא פייבל מרגולין נפטר בדצמבר 1942, בגיל 72. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק בהלוויה שבה נכח קהל סופרים, עיתונאים ועסקנים.[5] אלמנתו חנה מלכה נפטרה ב-1961 ונקברה אף היא בנחלת יצחק.[6]
ביולי 1965 מסרה בתו מרים ייבין את ארכיונו מהשנים 1891–1939, ובו תכתובות בענייני העבודה העתונאית והספרותית, מכתבים למערכת "הזמן" וכתבי יד שנשלחו אליו, לספרייה הלאומית, והוא שמור במכון גנזים.
משפחתו
מרגולין היה אב לעמינדב, מרים מרגולין-ייבין, אברהם-שמחה ורחל מרגולין-פרלמן, קציעה רטנר, צפורה שרגאי,[7] ויהודית (שנפטרה בגיל 20[8]).[9]
בתו מרים (1896–1966) הייתה מורה וסופרת ילדים יידית ועברית. ב-1922 נישאה ליהושע השל ייבין, עיתונאי, פובליציסט וסופר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, ובהמשך התיישבו בארץ ישראל.
בנם ישראל ייבין (1923–2008) היה חוקר המסורה והלשון העברית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל על תרומתו למחקר הלשון העברית (תשמ"ט).
בנם זאב ייבין (1926–2015) היה ארכאולוג, מבכירי רשות העתיקות.
בתו רחל מרגולין הייתה עוזרת ראשית לפרופ' פליקס שפירא בהכנת המילון העברי–רוסי שלו (1963), והשתתפה בסיומו לאחר מותו. היא עלתה לישראל ב-1963, ונהרגה בתאונת דרכים ב-1971.[7]
בתו קציעה רַאטנֶר-מרגולין (ראטנער-מארגאלין; 1905–1999) הייתה משוררת יידית.[10] נישאה ליבסיי (יהושע) אידלביץ' ראטנר (Евсей (Иегошуа) Иделевич Ратнер; 1900–1978), פרופסור לפיזיולוגיה של הצמח, מנהל המעבדה במכון לפיזיולוגיה של הצמח ע"ש ק"א טימיריאזב של האקדמיה למדעים של ברית המועצות במוסקבה. בשנת 1973 עלו בני הזוג לישראל.[11]
בתה של קציעה, יוליה (יהודית) פבלובנה רטנר-ביאליה (1935), כימאית, ובעלה ליאוניד, מהנדס אלקטרוניקה, היו מסורבי עלייה מ-1975.[12] היא הייתה פעילה בתנועת הנשים מסורבות העלייה, והצליחה לעלות לארץ עם בן-זוגה ושני בניהם רק כעבור יותר מעשור, בפברואר 1988.[13]
בנה מיכאל בּיַאלי הוא פרופסור במחלקה למתמטיקה טהורה באוניברסיטת תל אביב.[14]
בתה הצעירה של קציעה, מרינה ראטנר (1938-2017), הייתה פרופסור לאנליזה מתמטית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כלת פרס אוסטרובסקי וחברת האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
[15]
ספריו
- שלשה בעלי המסעות לבית ישראל, להמאות XI–XII: אלדד הדני, ר’ בנימין מטודילא, ור’ פתחי’ מרעגענסבורג, עם העתקה והערות בשפת רוסיא, סנקט פטרבורג: דפוס צעדערבוים, תרמ"א.
- שלמה מאנדעלקערן, ספר היכל הקדש: הלא הוא קונקורדנציה עברית וארמית ... לספרי תורה נביאים וכתובים, מהדורה שנית מתוקנת ומושלמת על פי הגהה חדשה, ברלין: פ. מרגולין, תרפ"ה.
- שלמה מאנדעלקערן, ספר היכל הקדש: הלא הוא קונקורדנציה עברית וארמית ... לספרי תורה נביאים וכתובים; בעריכת פ’ מרגולין, מהדורה ב מתוקנת ומושלמת על פי הגהה חדשה, ברלין: שוקן, תרצ"ז.
קישורים חיצוניים
- פייבל מרגולין, דבר, 3 בדצמבר 1942 (עם פטירתו)
- עמנואל בן-גריון, פ. מרגולין ז"ל, דבר, 11 בדצמבר 1942 (דברי הספד)
- שרגא פייבל מרגולין, באתר האנציקלופדיה לתולדות יהודי רוסיה (ברוסית)
- תמונתו של פייבל מרגולין בראשית המאה ה-20 באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות
- חברי המערכת והמנהלה של היומון היהודי "צייט" בווילנה, בהם שמואל לייב ציטרון, בן-ציון כ"ץ, יוסף אליהו טרייוויש, מרגולין והלל צייטלין, באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות
- דיוקנאותיהם של עסקנים ופעילים בתנועה הציונית ובפעילויות תרבות בעברית בווילנה בעשורים הראשונים של המאה העשרים באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות
- זיכרונותיו של זלמן שניאור על "הזמן":
- זלמן שניאור, במערכת "הזמן" הוילנאי: מלפני חמשים ושלש שנה, דבר, 10 באפריל 1958, המשך
- זלמן שניאור, עוד על "הזמן" הוילנאי וסופריו, דבר, 9 במאי 1958, המשך, המשך
- תגובתה של בתו של מרגולין, מרים מרגולין-ייבין, לזיכרונות שפרסם שניאור מספר שנים קודם לכן ב"ידיעות אחרונות" (נדפסו שוב באוסף מאמריו "דוד פרישמן ואחרים", תל אביב תשי"ט 1959): מרים מרגולין-ייבין, מכתבים לעורך | על זכרונותיו של שניאור, חרות, 25 בנובמבר 1952
הערות שוליים
- ^ על חותנו ריבקין ראו: אב"א אחימאיר, על ארבע הסערות של בן-ציון כ"ץ, חרות, טורים 1–2, 21 בפברואר 1958; ישראל ריטוב, 'אוסיפוביץ׳', בתוך: ספר בוברויסק, כרך ב, עמ' 745-46 ספר יזכור לקהילת בוברויסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 765 ואילך); יעקב גלנסון, 'אוסיפוביץ׳ שהיתה', שם, עמ' 752-53 (שם, תמונה 772 ואילך). ובהקשר למרגולין ול"הזמן": בן-ציון כ"ץ, זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה; תרגם וערך: ברוך קרוא, תל אביב: נ' טברסקי, תשכ"ג, עמ' 150, 166, 167.
- ^ בן-ציון כ"ץ, על עתונים ואנשים, תל אביב: צ'ריקובר, 1983, עמ'54, באתר היברובוקס; עמנואל בן-גריון, פ. מרגולין ז"ל, דבר, 11 בדצמבר 1942.
- ^ עמנואל בן-גריון, פ. מרגולין ז"ל, דבר, 11 בדצמבר 1942; עמנואל בן-גריון, תחיית הקונקורדנציה, דבר, 22 באפריל 1955; ירוחם, פתחי ספרים, דבר, 7 בדצמבר 1956.
- ^ חנוך ברטוב, יריד במוסקבה, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ח 1988, עמ' 48.
- ^ הלויתו של פ. מרגולין, דבר, 4 בדצמבר 1942; שרגא פייבל מרגולין באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
- ^ חנה-מלכה מרגולין, מעריב, 5 בנובמבר 1961; חנה מלכה מרגולין באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
- ^ 7.0 7.1 מיכאל אסף, דברים | אשה כזאת ו"גוי" כזה, דבר, טורים 3–4, 20 ביוני 1978.
- ^ יהודית, דואר היום, 18 ביוני 1929.
- ^ עוד על המשפחה ראו: קציעה ראַטנער-מאַרגאָלין, 'קורצע אויטאָביאָגראַפיע', בספרה: אויף מיַינע וועגן פון וואַנדער: לידער און פּאָעמעס, כרך ב, רחובות: [חמו"ל], תשנ"ה 1994, עמ' 10.
- ^ ראו: פנחס ארליך, 'קציעה רטנר – "תחת שמי תכלת"', בספרו: דמויות; תרגם מיידיש והוסיף מבוא: יעקב שופט, רחובות: פ. ארליך, תש"ס, עמ' 329–331; קציעה רטנר באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ ראו מאמרים עם מותה: Белла Кердман (Израиль), Недописанная книга, Вестник 5, 238 (2000); Борис Кушнер, 80 Лет со словом: Кция Ратнер-Марголина (25 марта 1905 г. - 8 декабря 1999 г.), Вестник 5, 238 (2000); וזיכרונות של בתה יוליה על הוריה: Юлия Ратнер (Реховот, Израиль), Мои родители Иегошуа Ратнер и Кция Марголина-Ратнер, Русское еврейство в зарубежье 11, 1 (2005), באתר הסוכנות היהודית (ברוסית).
- ^ בעלה פוטר ממשרתו ב-1971, מיד לאחר שהגישו חותניו בקשה לעלות לישראל (חנוך ברטוב, יריד במוסקבה, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ח 1988, עמ' 48).
- ^ מיכאל מרגוליס, התא היהודי בכלא לוביאנקה; תרגמה דבורה מרגוליס, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח 1998, עמ' 161; Susan Birnbaum, Memorial for Refusenik Halted; Aged Emigre Pleads for Daughter, JTA, June 12, 1987; Norman Kempster, Pre-Summit Gift: Visas for 26 Refuseniks, Los Angeles Times, December 04, 1987; Jeffrey Miller, Ex-Soviet Refuseniks Thank Pomona Children for Help, Los Angeles Times, October 23, 1988.
- ^ תמונתו של מיכאל ביאלי באתר בית הספר למתמטיקה, אוניברסיטת תל אביב.
- ^ מרינה רטנר באתר המחלקה למתמטיקה, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי; גנאלוגיה מתמטית של מרינה רטנר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה; J J O'Connor and E F Robertson, Marina Ratner, The MacTutor History of Mathematics archive, School of Mathematics and Statistics, University of St Andrews Scotland; Larry Riddle, Marina Ratner, Biographies of Women Mathematicians, Agnes Scott College.