שלוש מהפכות קופרניקניות
22600338שלוש מהפכות קופרניקניות
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | זאב בכלר |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | ספר עיון |
| הוצאה | |
| הוצאה בשפת המקור | אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן |
| תאריך הוצאה | 1999 |
| מספר עמודים | 432 |
שלוש מהפכות קופרניקניות הוא ספר עיון מאת הפרופסור זאב בכלר העוסק בפילוסופיה של המדע. בכלר טובע את המונחים "פילוסופיה אקטואליסטית" ו"פילוסופיה פוטנציאליסטית", וסוקר בנימה ביקורתית את השפעתה של מה שהוא מכנה "הפילוסופיה האקטואליסטית" של דייוויד יום ועמנואל קאנט על המתמטיקה, הפיזיקה ובסופו של דבר על האתיקה של המאה ה-20. הספר זכה בפרס בהט.
נושאי הספר
אקטואליזם ופוטנציאליזם
בכלר מבחין בין שני זרמים מחשבתיים, שאותם הוא מכנה אקטואליזם ופוטנציאליזם. לפי האקטואליזם, רק מה שאנחנו נוכחים בקיומו אכן קיים, כלומר: ממשי ואפשרי. לעומת זאת, לפי הפוטנציאליזם, מה שקיים וממשי הוא גם מה שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו. לפי בכלר האקטואליזם הוא בעצם טאוטולוגיה, כיוון שהוא לא נותן אינפורמציה חדשה. כלומר, לומר דבר מוכח לוגית זה כמו לא לומר כלום. לעומת זאת, הגישה הפוטנציאליסטית מסיקה מסקנות חדשות מהנתונים הקיימים, בעיקר בדרך של אינדוקציה, ומעצם טבעה אינה ניתנת להוכחה מוחלטת, אלא רק לסבירות גבוהה של נכונותה.
כאב טיפוס לגישה האקטואליסטית, מביא בכלר את אריסטו. המדע של אריסטו מתאפיין בהוכחות הודאיות של דבריו, ולכן לא מחדש דבר. לדוגמה אריסטו מסביר שאבן נופלת כיוון שטבע האבן לשאוף אל האדמה, שזה שקול לאמירה "אבן נופלת כי טבעה ליפול". מצד שני, המייצג של הגישה הפוטנציאליסטית הוא אפלטון. אפלטון האמין כי קיים אי שם עולם אידאות, שמשתקף בצורה חיוורת בעולם שלנו. לכן מטרת המדע היא לחשוף את האידאות הללו, וע"י כך להבין את החוקים שמפעילים את העולם שלנו. לדוגמה, הכוח שגילה ניוטון כמקור לתנועה של דברים רבים ושונים בטבע. לא ניתן לראות את הכח הזה, או להוכיח שהוא קיים, אך אחרי שמגלים אותו (ולא ממציאים אותו כמו שיטענו האקטואליסטים) ניתן להסביר תופעות רבות בטבע, ואף לחזות אירועים עתידיים.
בכלר משתמש בדיכוטומיה שיצר על מנת לסווג תאוריות פילוסופיות ומדעיות לאורך ההיסטוריה לאקטואליסטיות ופוטנציאליסטיות, תוך שהוא טוען בעד הפוטנציאליזם ונגד האקטואליזם. הוא מותח שני צירים לאורך ההיסטוריה. הציר האקטואליסטי מתחיל בזנון ואריסטו, נמשך דרך קאנט ומגיע לשיאו בפוזיטיביזם הפוסט מודרני. לעומתו הציר הפוטנציאליסטי מתחיל באפלטון, ומגיע לפריחה בתקופת הרנסאנס על ידי גלילאו גליליי וניוטון.
החלוקה שבכלר מציע מקבילה פחות או יותר לחלוקה הקיימת בפילוסופיה בין אמפיריציזם לרציונליזם. אמפיריציזם מייחס ודאות לידע שמקורו ברשמי החושים, ולכן הוא מקביל לאקטואליזם של בכלר. רציונליזם מייחס ודאות לידע שמקורו במחשבה, ולכן הוא מקביל לפוטנציאליזם. למרות זאת, בכלר אומר שהמילה רציונליזם היא מטבע שחוק, ואינה מתארת את האמונה הכמעט מיסטית ב"אמת" שהמדע מנסה לגלות לפי הפוטנציאליסטים.
בפילוסופיה, וליתר דיוק במטאפיזיקה, קיים זרם מוכר בשם אקטואליזם, ולפיו העולם שלנו הוא העולם הממשי היחיד. האקטואליזם המוכר בפילוסופיה דומה, אך לא זהה, לאקטואליזם של בכלר. האקטואליזם בפילוסופיה מנוגד לזרם מוכר המכונה 'פוסיבליזם', ולפיו עולמות אפשריים הם ממשיים גם כן. הפוסיבליזם דומה, אך לא זהה, לפוטנציאליזם של בכלר.
המהפכה הקופרניקנית הראשונה: התוכנית הפוטנציאליסטית
בחלק זה סוקר המחבר בקצרה את העקרונות הפילוסופיים מאחורי המהפכה המדעית שהנהיגו ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי ואייזק ניוטון. בכלר נוקט עמדה אפלטונית, לפיה מהפכה זו, שהתבטאה בחשבון אינפיניטסימלי ובמכניקה קלאסית, בנתה תורות אינפורמטיביות ובעלות תוכן וכתוצאה מכך חסרות ודאות לוגית.
הפילוסופיה הפוטנציאליסטית מניחה שהעולם קיים כיישות נפרדת, ושהאמת נמצאת אי שם. באמצעות מחקר מדעי אפשר להגיע למציאת אמת זאת, אך לעולם לא בוודאות לוגית אלא רק בוודאות סבירה. זאת מאחר שנכונותן של טענות אינפורמטיביות - המשלבות שני דברים שונים לקשר מסוים - תלויה ביחס שבין הדברים עצמם. הפילוסופים היוונים הקדומים הבינו זאת, ומאחר שרצו ודאות מוחלטת בכל מחיר ויתרו על האינפורמטיביות והרשו רק טענות טאוטולוגיות.
למרות שבפילוסופיה הפוטנציאליסטית אין ודאות לוגית, מצאו קופרניקוס וחבריו קריטריונים כיצד לדעת שהתאוריה בידיהם קרובה מאוד לאמת - קריטריונים אלה הם: הרמוניה, סימטריה ואחדות אורגנית בתאוריה.
אפשר להסביר קריטריונים אלה באמצעות דוגמה של פענוח צופן. כאשר אתה מפענח צופן לעולם לא תהיה בידך ודאות מוחלטת ומלאה שאכן הפענוח נכון. ברם, אם מצד שני אתה מפענח מכתב בצורה מסוימת ומגלה שהטקסט שקיבלת הוא בעל משמעות ואף קשור לדבר שאתה מחפש - כל אדם יבין שהוא אכן פענח נכונה את הצופן, וזאת כי הכול מסתדר כל כך יפה ומתקבל טקסט בעל משמעות ומובן.
רוב הפוטנציאליסטים היו מודעים לכך שהתאוריות הפוטנציאליסטיות שלהם מבוססות על סתירות ופרדוקסים לוגים שכן, אופי הבאור שלהם מתבסס על האפשרות להסביר את הדבר באמצעות דבר זר ממנו לחלוטין, כך נולד מבנה הסברי לפיו: הדבר אינו הדבר, אלא בכלל משהו שונה ממנו בעליל. רנה דקארט כתב על כך במפורש ב"פיזיקה" שלו ואילו גלילאו גליליי הסביר שהוא מבאר את המופלא על ידי הנס. הגדלים והמושגים הפרדוקסליים הבולטים בתורות אלו היה האינפיניטסימל והמהירות הרגעית (מושג שהותקף קשות בפרדוקסים של זנון).
שיא המהפכה הפוטנציאליסטית היה בעבודותיו של אייזק ניוטון: החשבון אינפיניטסימלי והמכניקה המבוססת על כוחות.
המהפכה הקופרניקנית השנייה: התוכנית האקטואליסטית
בחלק זה סוקר המחבר את הביקורת של הפילוסופים ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום על הפילוסופיה הפוטנציאליסטית של ניוטון, ובייחוד על עבודותיו: המכניקה הקלאסית והחשבון האינפיניטסימלי. שני הפילוסופים טענו שהכוח שהנהיג ניוטון הוא למעשה פיקציה מתמטית בלבד וכן שהחשבון האינפיניטסימלי שפיתח הוא מלא סתירות ומבוסס כולו על גודל סתירתי מיסודו (האינפיניטסימל).
דייוויד יום המשיך את הביקורת על ניוטון והגיע לשיא בנסחו את העקרון הסמנטולוגי. בכלר מציג זאת בהקדמה לפרק כך:
- " ...[במרכז התאוריה] עומד עקרון קיום האומר שרק מה שיש לו משמעות קיים, ורק מה שאפשר להעמיד על 'אידיאות' הוא בעל משמעות." (עמ' 102).
בכלר מראה כיצד נובע מעקרון זה המסקנה שכל הדברים שאנו מאמינים וחשים בקיומם - מרחב, זמן, קיום עצמי, סיבתיות, חוקי טבע, עצמים נפרדים - אינם בעצם קיימים. למעשה, הם לא יותר מאשר פיקציות שיוצרת הנפש בשביל לבנות לעצמה תמונת עולם קוהרנטית, ואין שום משמעות לאמיתותם.
תורת ההכרה של עמנואל קאנט והפוסט-מודרניזם של המאה העשרים הם תולדות ישירות, ולמעשה הרחבות, של עקרון זה שטבע יום בספרו "מסכת טבע האדם" ב-1739.
בסוף חלק זה, סוקר המחבר באריכות את תורת הידיעה שפיתח עמנואל קאנט בפרק שנקרא "הפורענות: קאנט מתעורר". בנוסף על חזרה על העקרון הסמנטולוגי של יום, קאנט ניסה להסביר מדוע המתמטיקה והפיזיקה הן נכונות וודאיות (הבעיה הייתה חריפה במיוחד לגבי המתמטיקה - שהציגה טענות אינפורמטיביות ודאיות שאינן תלויות בניסיון). ההסבר שהציע קאנט היה שנכונותן נובעת מן הצורה והמבנה שלהן ולא מן התוכן שלהן. כלומר, המתמטיקה והפיזיקה לא אומרות כלום על העולם, אלא רק על צורת הניסיון האנושי - שזה דבר בלתי נפרד מאיתנו.
כלומר, כדי להציל את ודאות המדע הוא רוקן אותו מתוכנו והפך אותו לאוסף טענות צורניות גרידא, כאשר הדקדוק הצורני נקבע לפי יכולת הקליטה האנושית, הנתונה מראש וקודמת לכל ניסיון (אפריורי), ודרכה מעצב האדם את עולם החוויות שלו.
בסוף הפרק, מביא בכלר את ההסתייגות של קאנט מהמסקנות שמתחייבות מתורתו. בכלר מתאר זאת כהבזק של שפיות, כ"בלבול" שעדיף על "טירוף", אך עומד בסתירה מוחלטת לכל הפילוסופיה של קאנט. ממשיכי דרכו של קאנט, שלכאורה ניסו לסתור אותה, מיקדו את מעשיהם בהפרכת ההסתייגות ובכך דווקא חיזקו את רעיונותיו.
המהפכה הקופרניקנית השלישית: ההחלקה אל הריקות
בפרק זה סוקר בכלר את המהפכה השלישית בפילוסופיה שידועה גם בשם המהפך הלשוני. המהפכה השלישית מעבירה את נקודת הכובד בפילוסופיה מן העולם כשלעצמו אל הלשון המתארת אותו. במקום לפתור את הבעיות הקודמות, הן מנוסחות מחדש בלשון שמרוקנת אותן מכל פשר ולא מאפשרת לדבר עליהן באופן מובן. פילוסופיה זו נוצרה דווקא כתגובת נגד לקאנט אך למעשה היוותה חיזוק לטענותיו.
בנוסף לדיון בו מסביר המחבר כיצד התפתחה הפילוסופיה שבה השפה מעצבת את התודעה, המחבר סוקר כיצד השפיעה הפילוסופיה של קאנט על ההגות המדעית והפילוסופית במאה ה-19 ובמאה ה-20 תוך הבאת דוגמאות רבות ומפורטות, בהן:
- גילויה/פיתוחה של גאומטריה לא-אוקלידית.
- תזת P+G : הצורך להגדיר מדידה גאומטרית באמצעות קביעת הגאומטריה של המרחב ומהו מוט קשיח (סרגל שלא משנה את אורכו), כלומר: פיזיקה.
- הקונוונציונליזם של אנרי פואנקרה.
- הביסוס הפורמלי של החשבון האינפיניטסימלי (חדו"א) באמצעות הגדרת הגבול של אוגוסטין לואי קושי ("... והגבול הזה ייקרא הסכום של הטור").
- תזת האקסיומטיות של דויד הילברט והניסיון להבטיח את ודאות המתמטיקה באמצעות ניסוח אקסיומטי מלא שלה, פורמליזציה שלה וריקונה מתוכן (אליבא דבכלר).
- הניסיון של גוטלוב פרגה וברטרנד ראסל לבסס את המתמטיקה על הלוגיקה.
- הגדרת הזמן מחדש בתורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין.
- תורת היחסות הכללית של איינשטיין (שקבעה בין השאר שעקמומיות גאומטרית שקולה לכבידה ולכן יש חופש לבחור אחד מהשניים כרצון הצופה) ועקרון הקו-וריאנטיות הכללי שלו, שנסתר על ידי אריק קרצ'מן שהוכיח שתורת היחסות היא תורה פיזיקלית מוחלטת ולא יחסית. אחרי טיעונו של קרצ'מן איינשטיין נטש את הגישה האקטואליסטית שנקט בה ונהפך לפוטנציאליסט.
- "מעקרון הסובלנות אל דיקטטורת השפה" - רודולף קרנפ.
- מכניקת הקוונטים ופרשנות קופנהגן של נילס בוהר.
- הוויכוח בין נילס בוהר, אקטואליסט אדוק, לאלברט איינשטיין, אקטואליסט לשעבר, על השאלה האם דברים קיימים גם כשלא מודדים אותם ועל פרדוקס EPR.
- הפילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין, הנס רייכנבך ורודולף קרנפ.
- המהפך הלשוני: התזה שלפיה השפה מעצבת את המציאות ושנכונותן של טענות תלויה רק בדקדוק שלהן ולא בתוכנן.
לאורך כל חלק זה, מציג המחבר בכלר את דעתו, שהפילוסופיה האקטואליסטית היא מעשה של יאוש וניוון מחשבתי שבמקום לקבל את העובדה שתמיד יהיה ספק בנוגע לוודאות התגליות והתאוריות ועדיין אפשר לענות על שאלות מהותיות וחשובות, מנסה להמציא תורות ודאיות לחלוטין אך ריקות מתוכן שעוסקות בדקדוק ועקביות של הגדרות ולא בדברים עצמם.
בכלר מספק מספר הפרכות לאקטואליזם המוחלט, ביניהן:
- המסקנות הישירות שנובעות מהעקרון הסמנטולוגי הן אבסורדיות לחלוטין.
- יש גבול לשרירותיות של השפה: אחרי שקבעת את כל ההגדרות וכל המונחים, ברגע שתבדוק בעזרתן משהו בטבע תקבל תשובה אחת ויחידה - שתלויה בטבעו של הדבר כשלעצמו ונובעת ממנו. למשל: ברגע שאתה קובע עקרונות פיזיקליים מסוימים, תקבל רק גאומטריה אחת באזור מסוים במרחב.
- אם אין אמת מוחלטת, והכל תלוי שפה, ולכל דבר אין משמעות משלו ואפשר לתת לו כל משמעות או פשר שרק תרצה - כיצד בני האדם הסכימו על שפה משותפת ויכולים לתקשר ביניהם ולהעביר מידע זה לזה? (סעיף 3.5.7 בספר).
- משפט אי השלמות של קורט גדל (סעיף 3.5.17 בספר).
- השאלה הצינית ששאל איינשטיין את בוהר: "האם אתה באמת מאמין שכאשר אתה לא מסתכל על הירח הוא איננו קיים?"
ברוטליזם – אפילוג אתי
בחלק זה תוקף המחבר בחריפות את האתיקה (תורת המוסר) המתחייבת מהפילוסופיה האקטואליסטית והפוסט-מודרניסטית שבה החזק הוא הצודק, כל מעשה עוולה ואידאולוגיה אכזרית קבילים ושקריטריון של מוסריות הוא צורני בלבד (הצו הקטגורי) ולא תוכני.
- "הריקות האינפורמטיבית מובילה לריקות נורמטיבית וזו מובילה לקבלת שלטון הכוח והדחפים של עולמנו. זהו הצידוק החזק ביותר שנוצר אי-פעם לאתיקה של המאפיה, של האס-אס, ושל פלוגות הרצח בכל העולם" (עמ' 382).
הוא לא תוקף ישירות הוגים פוסט-מודרניסטים אלא דן בפילוסופים גרמניים כמו עמנואל קאנט (שלמרות שהתכוון לטוב למעשה יצר מפלצת), גאורג וילהלם פרידריך הגל, מרטין היידגר ופרידריך שילר שפיתחו אתיקה ברוטלית בה הכוח מהווה הצדקה מוסרית למעשים (למשל: תפיסת "רוח ההיסטוריה" של הגל שקובעת שהאומה הכי מוסרית היא זו שידה עליונה על שאר האומות ומצליחה במבחן ההיסטוריה). בסיום החלק הוא מדגים כיצד הנאצים השתמשו בפילוסופיה זו להצדקת מעשיהם.
לעומת זאת, בהקדמה, בכלר כותב שהניסוחים האחרונים של האתיקה האקטואליסטית (ביניהם פוסט-מודרניזם, הפרגמטיזם האמריקני, הפלורליזם והליברליזם הקיצוני) הם
- "לא יותר מאשר ביטוי למסקנה מרכזית של כל אקטואליזם מודרני - אין משמעות למושג האמת. כי מכיוון שכמה שניתן לדעת ולהכיר הם רק אספקטים, ומכיוון שאספקט הוא עיוות (כי הוא 'חלקי') נובע מכך שאין שום דרך להכרת האמת (...) מכיוון שיש רק אספקטים, כל טענה היא אספקט והכל אמיתי והכל מוסרי באותה מידה, ומוטב להצטרף אל החזק והמנצח" (עמ' 16).
קישורים חיצוניים
- נעמה כרמי, אי-שם ישנה דרך אחת לתאר את העולם, אלא שיש להטיל בה ספק, "קרוא וכתוב"
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אליה ליבוביץ, המתופף מכה בעוז על חצי קליפת אגוז, באתר הארץ- אבשלום אליצור, שחר דולב, אסף לניר, על כמה סוגיות בתורת היחסות לאור פילוסופיית המדע של זאב בכלר
25813225שלוש מהפכות קופרניקניות