שלום (אונייה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
א/ק "שלום"
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית נוסעים טרנס אטלנטית
חברת ספנות צים
ציוני דרך עיקריים
מספנה "לה שאנטייה ד'אטלנטיק", סנט נזר בצרפת
הוזמנה 1959
תחילת הבנייה 1961
הושקה 1964
תקופת הפעילות 3 במרץ 1964 – 25 ביולי 2001 (37 שנים)
אחריתה בשנת 1967 נמכרה לחברת ספנות גרמנית. טבעה ב-25 ביולי 2001
מיקום אזור כף התקווה הטובה מול פורט אליזבת
מידות
הֶדְחֶק 24,500 טון
אורך 191.63 מטר
רוחב 24.81 מטר
שוקע 8.2 מטר
נתונים טכניים
מהירות 20 קשרים ימיים
גודל הצוות 500 בקרוז, 450 כאוניית קווים
מספר נוסעים 1,090. 72 מחלקה ראשונה, 1018 מחלקת תיירים
הנעה 4 טורבינות קיטור מסוג פארסון בהספק 18,389 קילוואט
צורת הנעה שני מדחפים
בול שהונפק על ידי השירות הבולאי של ישראל בשנת 1963 והוקדש ל-"שלום"

א/ק שלום הייתה אוניית נוסעים מפוארת של חברת "צים" בהנע טורבינות קיטור, שהושקה בתחילת שנות ה-60. האונייה נבנתה במתכונת אוניות הפאר הגדולות בעולם, והייתה אמורה לפתוח תקופה חדשה בשיט הימי המפואר ולשמש חלון ראווה של הספנות הישראלית. היא הספיקה לפעול שלוש שנים בלבד, שבמהלכן עוררה עניין ציבורי, הייתה מעורבת בתאונה ימית, ועמדה במרכזן של שערוריות פוליטיות בישראל.

הרקע לבניית האונייה

בשנות ה-60 החליטה חברת הספנות "צים" לפתח קווי נוסעים טרנס-אטלנטיים. החברה, שהייתה בבעלות ממשלתית, החזיקה כבר חמש אוניות קטנות שנקנו בכספי השילומים מגרמניה. אוניות אלה הפליגו בעיקר לשיט חופים לאורך חופי ישראל, ומעט לנמלי אירופה. החזון של "צים" היה לפתח קווי נוסעים ליבשות רחוקות, להפוך את הענף למקור גאווה ישראלית, ולהביא למדינה תיירים בעלי ממון מכל רחבי העולם. להגשמת החזון נדרשה אונייה בסדר גודל אחר, והמודלים היו ה"פראנס". שתיהן נבנו במספנות "לה שאנטייה ד'אטלנטיק" בעיר סנט נזר בחבל ברטני בשפך הנהר לואר בקצה הצפוני של מפרץ ביסקאיה בצרפת. "שלום", שהייתה העתק מוקטן של ה"פראנס", החלה להיבנות במספנות אלה, והעבודה השתלבה במערכת היחסים המלבלבת אשר שררה בין ישראל וצרפת, וסיפקה תעסוקה למספנה שהייתה נתונה במשבר כלכלי.

תכנון עיצוב הפנים של האונייה הופקד בידי משרד האדריכלים של אל מנספלד ודורה גד והאינג'נר גרשון יורן מטעם חברת צים, אשר גם פיקח אישית על בניית פנים האוניה כמו גם ניהול ובחירת הרכש המיוחד של חפצי האומנות ורהוט האוניה.

בראש מנהלת הפרויקט עמד רב חובל רימון (ולוולה), בפיקוח הטכני עמד אדמונד וילהלם ברילנט שהושאל מחיל הים. עבודת הבנייה ארכה שלוש שנים, ועלותה הבסיסית הייתה 14 מיליון דולר, במימון עיקרי שהגיע מהממשלה (76%), והיתרה בהשקעה של "צים". מועד ההשקה הרשמי נדחה פעמים אחדות, והעלות צמחה ל-20 מיליון דולר. מדובר היה בסכומי עתק, נכון לשנות ה-60, במשק ישראלי שיצא רק שנים אחדות קודם לכן מתקופת הצנע, וכבר החלו לבצבץ בו סימנים ראשונים של המיתון הכלכלי.

עיצוב האונייה

הדחק האונייה היה 24,500 טון (כפול ממשקלה של אוניית נוסעים רגילה, מאלה שנהגו לשוט בקווי נוסעים בעולם), ובה עשרה סיפונים פתוחים וסגורים, עם מקום לאלף נוסעים ועוד 500 אנשי צוות. הייתה זו האונייה המפוארת ביותר שנבנתה עבור צי אוניות הנוסעים בישראל, בסטנדרטים גבוהים ועם שפע מתקנים ותנאים מיוחדים שלא הוכרו בימים ההם: אולם קולנוע ל-400 איש, אולמות ספורט, בית כנסת, כנסייה, ספרייה, בריכות שחייה, מגרש טניס, ומועדוני לילה. שני חדרי אוכל פעלו באונייה, ולהם מטבח כשר למהדרין. התאים הכילו ריהוט עשוי מעץ טיק ומרופד עור, וכללו גם טלוויזיה – מכשיר יוקרתי בימים ההם.

פנים האונייה התמלא בעבודות אמנות: כיסאות של צ'ארלס אימס, ציורים של רופינו טאמאיו ובן שאן, עבודות זכוכית של שרטרז וטפטים של אובוסון. את הקירות קישטו ציורים ועבודות מעשי ידיהם של טובי האמנים בעולם בשילוב עם האמנים הישראלים דני קרוון, יעקב אגם ודב פייגין. על העיצוב, שאמור היה להפוך את האונייה ל"מוזיאון צף של אמנות", היו אחראים צבי הרמן והאדריכלים דורה גד, אל מנספלד ואריה נוי. דורה גד הסבירה כי "לעיצוב טוב אין גבולות כספיים כאן. הוא ניכר לעין בתאי מחלקת התיירים ובאולמות הציבוריים, ממש כמו במחלקה הראשונה". בחוברת פרסומית של האונייה נכתב: "סגנון החיים של האונייה, החל מתאי המגורים על מתקניהם הנוחים, וגמור באולמי הציבור האלגנטיים והסיפונים רחבי הידיים, פותח תקופה חדשה בשיט הימי המפואר, להנאתו של הנוסע".

במקביל להפלגות הראשונות הוציאה צים ספרון קריקטורות הומוריסטי בשם "חיוכו של נפטון", אשר תיאר את הווי הנוסעים והצוות במהלך ההפלגות, והופץ בקרב הנוסעים. אפרים קישון כתב הקדמה משעשעת לספרון, והאמן פריץ מאוריבר אייר את הקריקטורות בו.

הפלגות ראשונות

בתחילת 1964 הסתיימה בניית האונייה, והיא הגיעה לנמל חיפה. עם בואה של "שלום", הציעה "צים" הפלגות לניו יורק ב-12 יום. ההפלגות הראשונות עוררו עניין, והאונייה הייתה בתפוסה מלאה. אך כעבור חודשים אחדים החלו חריקות בתפעול השוטף, בין היתר על רקע דרישות שכר של איגודי הימאים, והבאת צוות מלחים מהמזרח הרחוק. מלחים שעבדו על האונייה ותיירים שנסעו בה סיפרו על עושר ובזבוז, והצמיחו שמועות ואנקדוטות כמו השמועה על כלים שנזרקים לים במקום לשטוף אותם.

בסופו של דבר התברר כבר בשנה הראשונה להפעלתה כי "שלום" אינה מצליחה למלא את סיפוניה, ומעט תיירים ונופשים הסכימו לשלם את מחיר ההפלגה היקרה. בשלב זה הוחלט בחברת "צים" להעביר את האונייה לשוט בקו פנימי בין ניו יורק לאיים הקריביים.

ב-26 בנובמבר 1964, בלילה ערפילי במיוחד, יצאה "שלום" לשיט הבכורה בקו החדש בפיקודו של רב חובל אבנר פרוידנברג וסגנו רב חובל ראובן סדנאי והתנגשה במכלית הנורווגית "Stolt Dagali". המכלית נחתכה לשתיים, 19 מאנשי צוותה נספו, והאונייה ניזוקה קשה.[1]
רב החובל אבנר פרוידנברג הורה לקצין גדעון דונסקי לרדת בסירת מנוע עם שישה אנשים שמיכות ומכשיר קשר ולחפש ניצולים במים. גלים בגובה של ארבעה מטר טלטלו את הסירה. המלחים מיששו בחשיכה ולבסוף מצאו על מעין רפסודה שישה ניצולים שהועלו ל"שלום" היו אלה שני נורווגים שני פורטוגזים ובן טרינידד.[2]

לאחר מאבק משפטי ממושך נקבע כי המכלית שייטה במהירות גבוהה מהמותר בתנאי מזג אוויר קשים. למרות המסקנות, המוניטין של האונייה ושל חברת "צים" נפגעו קשות - היא נאלצה לשלם סכומי עתק כפיצוי לנוסעים, לעורכי הדין ולתיקון האונייה.

הנזק התדמיתי תרם לכישלון המתמשך של הפעלת האונייה, והצטרפו אליו סממני התקופה: ענף התעופה העולמית צבר תאוצה, וגדלו מספר קווי הטיסה בין המדינות בעולם, דבר שגרם לירידה כללית בענף אוניות הנוסעים, ותפוסת "שלום" הגיעה לניצול של 65 אחוז. כל אלה הביאו להחלטה של "צים" להקפיא את פעילותה.

  • חרטום האונייה לאחר ההתנגשות עם המיכלית הנורבגית 'סטולוט דגלי' בלטימור נובמבר 1964.
    חרטום האונייה לאחר ההתנגשות עם המיכלית הנורבגית 'סטולוט דגלי' בלטימור נובמבר 1964.
  • ציון הנספים במיכלית הנורבגית 'סטולט דאגלי' בבטאון "תורן", דצמבר 1964.
    ציון הנספים במיכלית הנורבגית 'סטולט דאגלי' בבטאון "תורן", דצמבר 1964.

סופה של האונייה

האונייה "שלום" הוחזרה לחיפה, ונמכרה ב-1967, לחברה גרמנית בהמבורג לאחר שפונתה מפריטי האומנות היהודית. שמה הוסב לשם 'האנזאטיק'. ב-1973 נמכרה שוב לחברה פנמית, ומאז עברה גלגולים בין חברות ספנות שונות ברחבי העולם. ב-2001 הועברה לגריטה (הפיכתה לגרוטאה) בעיר אלאנג בהודו. בדרכה לשם נגררה האונייה דרך האוקיינוס האטלנטי שכן לא היה לה יותר מנוע, ובהגיעה לאזור כף התקווה הטובה מול פורט אליזבת טבעה האונייה "שלום" ב-25 ביולי 2001 (תחת שמה החדש "ריג'נט סאן") ושקעה במצולות הים. סיבת הטביעה הייתה חדירת מים בגלל תחזוקה לקויה של שנים ללא הספנה ועלייה על מבדוק עת שימשה מלון צף בפנמה.

האונייה שלום וקורותיה בציבור הישראלי

האונייה א.ק. שלום עוררה עניין רב בציבור הישראלי, מיום שהגיעה לנמל חיפה. בישראל כבר חיכו לבואה בהתרגשות, והוקמה ועדה מיוחדת שתבחר את שמה. הוועדה, בראשות נשיא המדינה יצחק בן-צבי בחרה בשם שהציע המשורר אברהם שלונסקי – "שלום". שם שנועד לייצג את פניה היפות והנאורות של ישראל ברחבי העולם. השקתה לוותה בהשתתפותם של אנשי ציבור וחברי כנסת, השירות הבולאי הנפיק לכבודה בול מיוחד, ושלישיית גשר הירקון שרה את השיר "שלום על הגלים" שחיבר חיים חפר והלחינה נעמי שמר במיוחד לאירוע החגיגי. תיאורי הפאר והעושר המסוקרים בדיווחי העיתונות בלטו במיוחד על רקע המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ.

"שלום" הייתה מקור לשתי שערוריות פוליטיות:

  • הראשונה התרחשה ב-1962, עם בואה של האונייה, על רקע שני מטבחים שנבנו בה - אחד כשר, והשני לא כשר לטובת נוסעים לא יהודים, שאף בישל בשר חזיר.[3] בתגובה, בסוף שנת 1963 הודיעה הרבנות הראשית כי היא מסירה את הכשרות מכל אוניות ומתקני "צים".[4] בתחילת 1964, לאחר שהמפלגות הדתיות מחו על כך שאוניה "לאומית" תציע אוכל לא כשר ואיימו בפרישה מהממשלה, נסגר המטבח השני ונותר מטבח יחיד כשר.[5]
  • השערורייה השנייה התרחשה ב-1967 על רקע מכירת האונייה לחברה גרמנית. כל התקשרות עם גרמניה הייתה רגישה באותם ימים על רקע טראומת השואה, והעברת הנכס הלאומי דווקא לגרמנים עוררה זעם ומחאה בישראל. מכתבים רבים נשלחו לממשלה שתיסוג מכוונתה והאמן דני קרוון ביקש בחזרה ציור מעשה ידיו. יום החלפת הדגל על תורן האונייה כונה על ידי חברי הכנסת "יום של צער ועלבון לא רק למדינת ישראל, כי אם גם ליהודי התפוצות".[6] עניין המכירה הועלה לדיון בכנסת על ידי ח"כ יוסף אלמוגי, ובסופו של דבר הועבר לוועדה בכנסת ונשכח.

גלריית תמונות מתקופת הבנייה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלום בוויקישיתוף

התנגשות 'שלום' במכלית נורווגית

הערות שוליים

  1. ^ "שלום" התנגשה עם מכלית; 19 מלחים נורווגים נספו, דבר, 27 בנובמבר 1964, המשך
  2. ^ ראובן סדנאי, האודיסאה שלי עמ' 141.
  3. ^ ראובן בן-צבי, "סכסוך כשרות" בין "צים" למשרד הדתות, מעריב, 18 באוקטובר 1962
  4. ^ איגוד הימאים מגנה החלטת הרבנות הראשית נגד <<צים>>, הארץ, 29 בדצמבר 1963
  5. ^ מ. שמריהו, מפא"י מנסה להציל את הקואליציה, מעריב, 7 בפברואר 1964
  6. ^ תום שגב, והארץ שינתה פניה, הוצאת כתר.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38560871שלום (אונייה)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שלום_(אונייה)&oldid=2641202"