נפתלי וידרא
_%D7%A2%D7%9D_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F.JPG) | |
| נפתלי וידרא (במרכז) עם דוד בן-גוריון |
נפתלי היינץ וידרא (אוקטובר 1909–1987) היה ממייסדי ענף הספנות בישראל, מנכ"ל חברת הספנות הלאומית צים, יו"ר מועצת המנהלים של רשות הנמלים, ומייסד "מכון וידרא לחקר הספנות והתעופה" באוניברסיטת חיפה.
ביוגרפיה
נפתלי היינץ וידרא נולד בלייפציג, גרמניה. בצעירותו היה פעיל במועדון הספורט הציוני "בר כוכבא" לייפציג. לאחר שהשלים לימודי כלכלה ומשפט באוניברסיטת היידלברג, אוניברסיטת לייפציג ואוניברסיטת ברלין וקיבל תואר דוקטור במשפטים, עלה לארץ ישראל בשנת 1933.
ב-1936 מונה למנהל המחלקה הימית של הסוכנות היהודית. בתפקיד זה פעל להנחת תשתית מדעית לענף הדייג בישראל, והיה מעורב בהקמתם של יישובים שהתבססו על דייג, בהם שדות ים, נווה-ים, עין הים, החותרים ומשמר הים. הוא עסק בהכשרת אנשי-ים יהודים והיה ממייסדי בית הספר הימי בחיפה וחבר ועד הנאמנים שלו.
בשנת 1947 היה ממייסדי חברת "קדם", השותפות הראשונה של חברת צים, שהפעילה את האנייה הראשונה של החברה, "קדמה". הוא היה מנהל משותף של צים וב-1963 מונה למנכ"ל יחיד, תפקיד בו שירת עד 1966. בשנת 1949 היה מנהלה ומייסדה של חברת "שהם שרותי הים", חברת בת בבעלותה המלאה של צים.
בין השנים 1969–1981 היה יו"ר מועצת המנהלים של רשות הספנות והנמלים[1].
בשנת 1969 הקים את המכון הישראלי לחקר הספנות. ב-1987 נקרא המכון על שמו – מכון וידרא לחקר הספנות והתעופה[2].
המחלקת הימית של הסוכנות היהודית
ב-1936 מונה בר כוכבא מאירוביץ לנהל את המחלקה הימית של הסוכנות היהודית. המחלקה נועדה לטפל בכל הענפים הקשורים לים, כולל ספנות ודייג. וידרא הצטרף ב-1937, תקופה בה החלה המחלקה המדינית של הסוכנות לפעול להקמת יישובי דייגים לאורך חופי ישראל, בין השאר מסיבות מדיניות - הקמת בסיסים לסיוע לעלייה הבלתי לגאלית.
בתקופת המנדט הבריטי נעשו ניסיונות ספוראדיים לבסס במסגרת היישוב היהודי את ענף הדייג, שנתפס כבעל פוטנציאל כלכלי חשוב, ללא הצלחה. וידרא הזמין ארצה את רב-חובל גוסטב פיטש, מומחה בתחום הדייג, ויצא ללמוד את הנושא בארצות ח"ול. הוא הניח יסודות למחקר מדעי של הדייג, שאותו ראה כתשתית הכרחית לקידום הענף. בין השאר הוקמה ביוזמתו מעבדת מחקר בחיפה, והחלה לפעול ספינת מחקר בשם "ניסיון" שנבנתה בשדות-ים. הוא פעל להשגת תמיכה פיננסית ואשראי ליישובי הדייגים שהיו במצוקה כספית באותן שנים.
בין השאר טיפל בצורכיהם של ימאים בני היישוב היהודי, בהכשרת ימאים ועובדי נמל, בהשלטת השפה העברית בהצהרות המכס של ממשלת המנדט ובהקמת מתקנים לתיקוני כלי שיט בנמל חיפה. לקראת קום המדינה פעל להכשיר כוח אדם שיתפעל את נמל חיפה עם יציאת הבריטים.
מנהל צים
ב-1947 הצטרף ד"ר וידרא לחברת צים, שהוקמה ב-1945, כמנהל משנה ואחד מארבעת חברי הוועדה המנהלת של החברה. הוא היה מעורב ברכישת האנייה הראשונה של החברה, "קדמה", שהחלה לפעול ב-1947. עם קום המדינה החלה פעילות קדחתנית של רכש אניות, פיתוח קווי נוסעים ומטענים והכשרת ימאים. וידרא היה במוקד הפעילות הזאת, הטיף, כתב ופרסם רבות על הצורך בהרחבת צי הסוחר.
עם חתימת הסכם השילומים עם גרמניה הוזמן, יחד עם עמיתו לניהול צים, צבי יחיאלי, להגיש לוועדת השילומים הממשלתית הצעה להגדלת צי הסוחר. ההצעה שכתב התקבלה, והאניות שנבנו במסגרת השילומים הביאו לצמיחה מואצת של צי הסוחר הישראלי בכלל וחברת צים בפרט.
וידרא קידם ופיתח הקמת קווי סחר בינלאומיים של צים לצד חברות בנות, נציגויות וסוכנויות ברחבי העולם. בתקופת כהונתו צמחה צים מחברה קטנה שפעלה רק בים התיכון לחברה בינלאומית שהפעילה כ-150 אניות מסוגים שונים (נוסעים, משא, צובר ומכליות דלק) ב-21 קווים סדירים בכל רחבי העולם.
ב-1957 נתבקש על ידי שר האוצר פנחס ספיר לסייע להקמת חברת הספנות הלאומית של גאנה, לבקשת נשיא גאנה, ד"ר קוואמה נקרומה. הצלחת החברה הביאה לפניות ממדינות נוספות. וידרא עמד גם מאחורי הקמת חברת הספנות הלאומית של בורמה.
"עלבונה של צים"
במאי 1963 מונה וידרא למנכ"ל יחיד של צים. טרם מינויו נוהלה החברה על ידי קוורטט של דירקטורים שייצג את בעלי המניות. הרכב הקוורטט האחרון היה: נפתלי וידרא, צבי יחיאלי, יוסף ברפל וצבי הרמן. הראשון היה אחראי לניהול המסחרי ותפעול הצי. יו"ר הדירקטוריון היה נציג האוצר, ד"ר יעקב ארנון. החברה, שנקלעה לקשיים כספיים, לא עשתה חיל אף תחת שרביטו של וידרא. לאור ההפסדים וכתוצאה מחוסר אמונו בדירקטור המתחזק מיכאל צור, התפטר וידרא מתפקידו בראשית 1966 ועזב את החברה בה שירת כמנהל עשרים שנה. מיכאל צור, שהתמנה ליו"ר החדש של צים, לא חסך שבטו מן הדירקטוריון הקודם, והציג את החברה בפני הממשלה והציבור ככושלת, תוך האשמה והטלת רפש בווידרא ובעמיתיו לדירקטוריון[3].
וידרא הגיב על ההאשמות[4] ובאוגוסט 1966 פרסם דיסרטציה בשם "עלבונה של צים", בה פירט את האירועים שקדמו להתפטרותו וניתח את מצבה הכלכלי-מסחרי של צים עד לאותו מועד. הוא נימק את מצבה הכלכלי הגרוע של החברה בשלוש סיבות: (1) הספנות בישראל לא זכתה לתמריצים ממשלתיים כענפי יצוא אחרים במשק, (2) אניות הסכם השילומים נמכרו לחברה במחיר מופקע, נגד רצונה, וכך פגעו ברווחיות הצי ובכושר תחרותו בשוקי התובלה הימית, (3) בשל התפתחות התעופה הפכה ספנות הנוסעים ללא רנטבילית בעליל. המסקנה הבלתי נמנעת היא: אם הממשלה חפצה, משיקוליה שלה, להחזיק בצי של אניות נוסעים – שתעשה זאת בעצמה, על חשבונה, תוך נתק מלא מחברת צים. טענות אלו לא נסתרו מעולם.
"עלבונה של צים" היה בראש וראשונה עלבונו של ד"ר וידרא שלא חזר לניהול ספנות אקטיבי. לאור הוויכוח הפומבי שעורר צור על מצבה של החברה והנהלתה, קרא וידרא להקמת ועדת חקירה בלתי תלויה, "שתמשיך בבירור, תלמד את הבעיות, תשמע את כל הצדדים ותוציא מסקנות – ללא משוא פנים"[5].
חקירה לא נערכה. היו"ר מיכאל צור מינה למנכ"ל את מאיר גירון, אשר פרש מתפקידו בשלהי שנת 1969, לאחר סכסוך עם צור על רקע דרישתו של גירון לחסל את צי הנוסעים[6]. וידרא, שדרש זאת שנים רבות קודם לכן, סירב לעסוק בחשבונות העבר כאשר התבקש על ידי העיתונות להתייחס לנושא התפטרותו של גירון והפנה אותה לחוברת "עלבונה של צים"[7].
מיכאל צור, שהפך בהמשך למנכ"ל "החברה לישראל", הורשע במאי 1975 בקבלת שוחד ונדון ל-15 שנות מאסר[8].
יו"ר רשות הנמלים
ב-1969 מונה ד"ר וידרא ליו"ר דירקטוריון רשות הנמלים. בתקופת כהונתו התמודדה הרשות עם יחסי עבודה מתוחים בנמל אשדוד, תקופת החירום של מלחמת יום כיפור, סגירת תעלת סואץ, פיתוח נמל אילת, פיתוח טכנולוגי והתייעלות של כל נמלי ישראל והיערכותם לטיפול במכולות. בתפקיד זה כיהן עד 1981.
קריירה אקדמית
במקביל לתפקידיו הציבוריים היה וידרא פעיל בתחום האקדמי. הוא היה פרופסור חבר בחוג לכלכלה של אוניברסיטת חיפה, חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה ויו"ר הוועד הפועל שלה. הוא פעל להפיכת תחום הספנות למקצוע אקדמי, ובשנות השבעים הקים את החטיבה לספנות באוניברסיטת חיפה, במסגרת החוג לכלכלה. וידרא היה מעורב בבניית תוכנית הלימודים, הכשרת הסגל האקדמי, וכן ושימש כמרצה בחטיבה.
הקמת "מכון וידרא לחקר הספנות והתעופה"
וידרא עמד בראש ועדה של המועצה הלאומית למחקר ופיתוח שהמליצה על הקמת מוסד מחקר עצמאי בתחום הספנות והתעופה, שיעסוק במחקר אקדמי וכלכלי של תחומים אלו. וידרא פעל לגיוס מימון להקמת המכון, ולאחר שהוקם ניהל אותו, ותרם את שכרו מעבודות ייעוץ שונות לקופת המכון. לאחר מכן פעל להעברת המכון לאוניברסיטת חיפה, כגוף אקדמי במסגרת האוניברסיטה. מעבר זה הושלם ב-1987. עם חנוכת המכון במשכנו החדש, לאחר פטירתו של וידרא, הוסב שמו על שם מייסדו. המכון ממשיך לפעול כגוף מחקר של אוניברסיטת חיפה.
הנצחה
עיריית חיפה קראה בשנת 2006 על שמו של וידרא את הכיכר ברחוב אלנבי מול המוזיאון הימי הלאומי[9].
לקריאה נוספת
- צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 132–134, 143, 147,163, 168.
- דניאלה רן, פרופ' נפתלי וידרא - מחלוצי הספנות העברית, הוצאת אוניברסיטת חיפה, דצמבר 1998.
- דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 40, 46, 95, 110, 112, 115, 118, 128-125, 140-137, 143, 149, 160, 164, 191, 213.
- רב חובל הלל ירקוני, הים, האנייה ועם ישראל, הוצאת פרדס, 2009, עמ' 106.
- פרופ' נפתלי וידרא 1909–1987 דברי הוקרה על האיש ופעליו, המכון לחקר הספנות והתעופה, חיפה.
קישורים חיצוניים
- מכון וידרא לחקר הספנות והתעופה
- פנחס פיק ישראל והים ריאיון עם ד"ר וידרא 'מערכות ים' ל', ספטמבר 1956, עמ' 14-9.
- ד"ר נפתלי וידרא, מגמות בספנות ישראל 'מערכות ים' 96, נובמבר 1969, עמ' 6.
- עידו גלעד, פרופסור נפתלי היינץ וידרא / תערוכה לזכרו, דו"ח שנת 2019/2018 המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית עמ' 326-321.
הערות שוליים
- ^ אריאלה ראובני, וידרא מציע הקמת נמל דיג בעזה, דבר, 28 במרץ 1972
- ^ מכון וידרא לחקר הספנות והתעופה
- ^ הארץ 27.06.66, הארץ 28.06.66
- ^ ד"ר וידרא מותח בקורת קשה על דו"ח מ. צור, יו"ר מועצת המנהלים של "צים", דבר, 6 בפברואר 1966
- ^ וידרא, דר' נפתלי, עלבונה של צים, אוגוסט 1966, עמ' 30
- ^ ההתפטרות הוגשה ברביעית - ונתקבלה, מעריב, 9 בדצמבר 1969
- ^ עדית זרטל, צי הנוסעים: מערכה אחרונה, דבר, 26 בדצמבר 1969
- ^ בערעורו פסק בית המשפט העליון, כי בדרכי תחבולות, הסוואת פעולות, טשטוש עקבות, חוזים פיקטיביים ורישומים כוזבים, העביר צור מיליונים רבים של דולרים לחשבונותיו הבינלאומיים של ד"ר טיבור רוזנבאום, בעליו של אינטרנשיונל קרדיט בנק בז'נבה, שהיה אחד ממשקיעיה העיקריים של החברה לישראל דאז. האשמה הכבדה ביותר הייתה קבלת שוחד ממשקיעים גרמניים, והעברת כספי בעלי מניות אל כיסו שלו. (סטלה קורין-ליבר ודליה טל, גלובס 18.04.1999)
- ^ אמציה פלד, רחוב וידרא, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
32974965נפתלי וידרא