שבטי קלאמת
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 5,700 | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 ארצות הברית ( אורגון) | |
| שפות | |
| קלאמת ואנגלית | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| קלאמת, מודק ויאהוסקין |
שבטי קלאמת (באנגלית: Klamath Tribes), לשעבר שבט קלאמת האינדיאני של אורגון (Klamath Indian Tribe of Oregon) הם אומה אינדיאנית מוכרת פדרלית (אנ') המורכבת משלושה שבטים של עמים ילידים, אשר אכלסו באופן מסורתי את דרום אורגון וצפון קליפורניה בארצות הברית: הקלאמת, המודק והיאהוסקין. מקום מושבה של ממשלת שלושת השבטים הוא ביישוב צ'ילוקווין באורגון.
היסטוריה
בני הקלאמת האמינו באופן מסורתי (ועד היום) שכל דבר שמישהו צריך על מנת להתקיים ניתן על ידי "הבורא" בארצם העשירה שממזרח לרכס קסקייד. הם ראו הצלחה כגמול על מאמץ מוסרי, וכמו גם כמתן חסד רוחני; לפיכך, יעצו זקנים, "עבוד קשה כדי שאנשים יכבדו אותך".
במשך אלפי שנים, שרדו בני הקלאמת בהיותם חרוצים. במהלך החודשים של לילות החורף הארוכים, הם חיו על עתודות שאגרו מתקופות השפע. לקראת סוף מרץ, כשהאספקה הלכה והתמעטה, זינקו דגים גדולים במעלה הנהרות ויליאמסון, ספראג ולוסט (נהר). על הנהר ספראג, היכן ש"הבורא" (Gmok'am'c בשפת הקלאמת) החל לראשונה את המסורת, עדיין חוגגים בני הקלאמת את טקס החזרה של C'waam (מין הדג Deltistes luxatus (אנ')).[1]
חבורות של בני קלאמת היו קשורות יחד בקשרי נאמנות ומשפחה. הם חיו לאורך ביצת העשב של קלאמאת מארש (Klamath Marsh), על גדות אגם אג'סני (אנ'), ליד שפך נהר ויליאמסון התחתון, על מפרץ פליקן, לצד הנהר לינק, ובאזורים הגבוהים של עמק הנהר ספראג.
המאפיין הייחודי ביותר של תרבות הקלאמת לפני המגע עם האירופאים, בהשוואה לחברות ילידים אחרות, היה תפיסת העושר האינדיבידואליסטית בניגוד לתפיסת העושר של הקהילה בלבד. בספרו "הילידים האמריקאים" טוען האנתרופולוג רוברט ספנסר (Robert Spencer) כי בקרב בני הקלאמת, "המטרה הבסיסית הייתה עושר והיוקרה שנבעה ממנו... החיפוש אחר העושר היה אינדיבידואלי. אנשים בעלי מוניטין 'טוב' עבדו כדי לייצר ולעשות ולשפר את מעמדם החברתי". ההיסטוריון פלוי פפר (Floy Pepper) טוען שזה גרם לבני הקלאמת להצליח יחסית במגע עם מתיישבים לבנים, מכיוון ש"בני הקלאמת קיבלו ברצון היבטים מסוימים של התרבות החדשה. לעבוד קשה, לצבור רכוש חומרי, ולהיות מעשי היו תכונות מוערכות בשני העולמות".
מפגש עם המתיישבים הלבנים
בשנת 1826 היה פיטר אוגדן, צייד פרוות מחברת מפרץ הדסון, לאדם הלבן הראשון שתועד שביקר בשטחי בני הקלאמת. בשנת 1832 שהתה משלחת של ציידי פרוות של חברת מפרץ הדסון תחת הנהגתו של ג'ון וורק (אנ') בעמק אגם גוס (אנ'), והיומנים שלהם הזכירו את המעיינות החמים של האנטר (אנ'). משלחת וורק ביקרה באגמי וורנר (אנ') ובאגם אברט (אנ'), וחנתה ליד נחל קרוקד קריק (Crooked Creek) באזור צ'נדלר פארק (אנ') של ימינו. הם גם דיווחו שהותקפו על ידי אינדיאנים.[2]
בשנת 1838 הכין המהנדס האמריקני קולונל ג'ון אברט (אנ') מפה הכוללת את אגמי וורנר ותוואי טבע אחרים, תוך שימוש במידע מציידי חברת מפרץ הדסון. בשנת 1843 הוביל ג'ון פרימונט משלחת שנתנה שם (שהוחלף) ל"אגם כריסמס" (אגם הארט).[2]
הסכם 1864 מתחיל את עידן השמורה
.jpg)
שבטי הקלאמת סיימו את העימותים עם הפולשים לשטחם וויתרו על יותר מ-24,000 קילומטרים רבועים של אדמתם בשנת 1864. עם זאת, הם קיבלו התחייבות שהזכויות שלהם לצוד, לדוג ולהתאסף בבטחה על האדמות השמורות לעם ישמרו "לנצח" תמיד, מה שהיה מקור להתדיינות משפטית מודרנית המתוארת בהמשך הערך.
לאחר חתימת האמנה משנת 1864, הועברו בני הקלאמת בכוח לשמורת האינדיאנים קלאמת (Klamath Indian Reservation), יחד עם בני המודק, כאשר באותה תקופה שרר מתח בין שני השבטים. חבורה של בני המודק עזבה את השמורה כדי לחזור למולדתם בצפון קליפורניה. צבא ארצות הברית הביס אותם במלחמת מודק (אנ') (1872–73), אבל רק לאחר שספג אבדות, והחזיר אותם בכוח לאורגון או העביר אותם לאוקלהומה.[3] הסוכנות האינדיאנית של הקלאמת כללה למעשה שלושה שבטים: המודק, הקלאמת וקבוצה של היאהוסקין השייכים לפאיוט צפוניים. בשנת 1874 יצר בית המחוקקים של אורגון את מחוז לייק, שכלל את אדמות השמורה (ואשר מאוחר יותר הופרד ממנו מחוז קלאמת).
מיסיונרים, מתיישבים וחוואים באו בעקבותיהם, כשהקלאמת נטמעו בהם. אחד מהסוכנים המוקדמים לאינדיאנים היה הכומר לינוס מאי ניקרסון (Linus May Nickerson), כומר לשעבר בצבא ארצות הברית במלחמת האזרחים האמריקנית, שעבד גם עבור לשכת העבדים המשוחררים (אנ') בפיירפקס (אנ') בווירג'יניה. בנוסף לעריכת טקסי דת, הקמת בית הספר של יום ראשון וחינוך חברי כל שלושת השבטים (ובני שבטים אחרים שהם אימצו), עזר ניקרסון בתכנון שיפורים בשמורה.
מנסרה במימון סוכנות השבט של קלאמת הושלמה ב-1870 והחלה בניית בנייני הסוכנות לאינדיאנים. בהגיע 1873, מכרו חברי השבט קורות עצים לעמדה הצבאית של פורט קלאמת (אנ') ולגורמים פרטיים רבים. בשנת 1881 חברי השבט כבר בנו פנימייה, בניין משרדים, בתי מגורים ומבנים חקלאיים רבים, קילומטרים של גדרות ועבדו על מטה משטרה חדש. עד 1896 נאמדו מכירות העץ מחוץ לשמורה ברבע מיליון רגלים של לוח. כאשר נבנתה מסילת הברזל ב-1911, העץ מהשמורה הפך לבעל ערך רב. כלכלת מחוז קלאמת הייתה מבוססת עליו במשך עשרות שנים.
בתחילת תקופת השמורה, חברי שבט קלאמת הפגינו להיטות להפוך הזדמנויות כלכליות חדשות לטובתם. גברים ונשים כאחד ניצלו את ההכשרה המקצועית שהוצעה, ועד מהרה החזיקו במגוון רחב של משרות מיומנות בשמורה, כמו גם במוצב הצבאי של פורט קלאמת ובלינקוויל.
ב-1881 הצהיר הסוכן לאינדיאנים ניקרסון בדו"ח השנתי השלישי שלו לממונים עליו בוושינגטון כי הוקמה פנימייה של 50 תלמידים, חניכים שירתו במנסרה, בנגרייה ובמסגרייה, וכוח משטרה של הילידים בן 10 חברים בפיקודם של ראש שבט קלאמת וסגנו שמרו על הסדר. עם זאת, הוא היה מודאג לגבי המנהגים של אמונות טפלות וביקש במיוחד כספים להקמת בית חולים מכיוון שרופאים ילידים איבדו את השליטה שהייתה להם בעבר ואיימו להרעיל אנשים. הוא גם ציין כי חברי השבט היו עובדים מצוינים ומבוקשים לעבודה מחוץ לשמורה וכי בעיית העגבת שהחלה מאז המגע עם הלבנים שלושה עשורים קודם לכן נמצאת תחת שליטה. ניקרסון ביקש גם 300 ראש בקר בן שנה ו-20 סוסי הרבעה כדי להגביר את פעולות החקלאות, כמו גם מחרשות פלדה, אך הכיר בכך שבעיות האקלים במדבר הגבוה מגבילים את האפשרות ליישם חקלאות אירופית (השבטים גידלו כמה ירקות שורש וקצרו במהלך הקיץ צמחי מים באגם הביצתי שנתן למחוז (לייק = אגם) את שמו).[4] עם זאת, מערכת ההשקיה שניקרסון הציע ב-1884 נבנתה רק 16 שנים מאוחר יותר, לאחר מותו ובתקופת בצורת קשה ברחבי המערב.[5]
לפני עידן השמורה נחשבו סוסים לצורה חשובה של עושר, כך שחוואות ובעלות על בקר התקבלו ברצון. כמו כן, ניקרסון שפעל מטעם הסוכנות לאינדיאנים החכיר בתחילה כמה אדמות שבטיות לחוואים.[6] תעשיית הבקר נותרה חשובה מבחינה כלכלית גם בימינו.
כמו כן, לשבטים היו רשתות סחר שנקבעו שנים רבות קודם לכן, שהובילו לעסקים מוצלחים של הובלה. ניקרסון ביקש לקבל עגלות משא חזקות, ואף על פי שחלק מאלו שסופקו הוכחו כבלתי מספקות, השתמשו בני השבט ב-80 עגלות משא עד 1881 (כמו גם 7 מכונות כיסוח ו-5 מגרפות חציר וכלים קטנים רבים יותר). עד אוגוסט 1889, 20 צוותים שבטיים עבדו כל השנה כדי לספק צרכים פרטיים ומסחריים במחוז הצומח במהירות.
חוק ביטול המעמד המיוחד של הקלאמת
בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו שבטי קלאמת בין השבטים העשירים ביותר בארצות הברית. הם החזיקו (וניהלו בצורה נבונה כדי לקבל תשואה לטווח ארוך) את החורשה הגדולה ביותר שנותרה של אורן הזפת במערב. שבטי קלאמת היו עצמאיים, השבטים היחידים בארצות הברית ששילמו עבור כל השירותים הפדרליים, המדינתיים והפרטיים ששימשו את חבריהם.
הקונגרס סיים את הפיקוח הפדרלי על שבט קלאמת באורגון בשנת 1954. חוק הביטול של הקלאמת (Klamath Termination Act, חוק ציבורי 587, נחקק ב-13 באוגוסט 1954), גילם את מדיניות ביטול האינדיאנים (אנ') של ארצות הברית. על פי חוק זה, הסתיים כל הפיקוח הפדרלי על אדמות קלאמת, כמו גם בוטל הסיוע הפדרלי שניתן לקלאמת בגלל מעמדם המיוחד כאינדיאנים.
ביטול המעמד המיוחד של שבט הקלאמת היה חלק מהמדיניות הפדרלית הרחבה יותר של ביטול תרבות האינדיאנים שנמשכה כעשור לאחר חוק הביטול של 1953, ששיקף את האקלים הפוליטי של התקופה, כלומר אנטי-קומוניזם חריף.[7] על פי הדיווחים, הסנאטור ארתור ווטקינס (Arthur Watkins), אחד הדוחפים העיקריים לחקיקת חוק הביטול, "סרק את האומה בחיפוש אחר שבטים להיפטר מהם". בסך הכל פורקו בשנות ה-50 של המאה ה-20 113 שבטים אינדיאנים. כאשר נכון ל-2017 ישנם 562 שבטים מוכרים על ידי הממשלה הפדרלית.
שבטי הקלאמת, במיוחד, היו מיועדים לפירוק מכיוון שנראה היה שהם משגשגים. דבר נדיר בקרב קבוצות ילידים, בני שבט הקלאמת היו עצמאיים מבחינה כלכלית, בהיותם השבט היחיד בארצות הברית שמימן את העלויות הניהוליות של הלשכה לענייני אינדיאנים באמצעות תשלומים למס הכנסה. בשנות ה-40 של המאה ה-20, רק 10% ממשפחות בני קלאמת הסתמכו על קצבת סעד.[8] כלכלן ציין כי "בני הקלאמת מעולם לא היו, מאז 1918, 'נטל' על משלמי המיסים". עצמאות זו התאפשרה בשל עושר משאבי העצים הטבעיים של השמורה. חוסר ההתאמה של היערות לחקלאות קונבנציונלית גרמה לכך שרובם חמקו מהגורל של חלוקה למתיישבים לבנים על פי חוק ההקצאה של 1887. כתוצאה מכך, 3,490.91 קילומטרים רבועים השתמרו כרכוש שבטי.
כפי שנמסר בעדות לקונגרס ב-1954, "שבט קלאמת נחשב לאחת הקבוצות האינדיאניות המתקדמות ביותר בארצות הברית". אכן הייתה להם רמת חיים גבוהה באופן יוצא דופן בהשוואה לשבטים ילידים אחרים. אבל זה נבע בחלקו ממכירת עתודות עץ קהילתיות שסיפקו לכל בן קלאמת תשלומים קבועים, שהסתכמו ב-800 דולר בשנה עד 1950 (שווה ערך ל-9,010 דולר ב-2021).
שבט הקלאמת נחשב למתאים מבחינה תרבותית לפירוק. כפי שהעיד עוזר מזכיר הפנים לקונגרס, "אנו מאמינים... האנשים האלה השתלבו במידה רבה בכל שלבי החיים הכלכליים והחברתיים של האזור... הלבוש שלהם מודרני, ונשארו מעט שרידים של המנהגים הדתיים או האינדיאניים המסורתיים שלהם...". גם מסורות קלאמת עודדו אינדיבידואליזם ודחו קולקטיביזם, מאחר שהשבט היה במקור אוסף רופף של תת-שבטים אוטונומיים אשר רק לעיתים רחוקות, בהיסטוריה הארוכה שלהם, התאחדו יחד כדי להילחם באויב משותף. דו"ח סטנפורד מ-1956 מצא שרק למחצית מבני הקלאמת הייתה תחושת הזדהות חזקה עם השבט.
הקונגרס האמריקני שמע (אבל בסופו של דבר התעלם) ממידע שלילי על מוכנותם של בני הקלאמת להתפרקות. חוק הביטול של 1954 קבע תקופת הערכה לפני שהביטול ייכנס לתוקף בשנת 1961. הערכה זו הובילה את הלשכה לענייני אינדיאנים להעניק לבני הקלאמת "מעמד מפוקפק" לגבי מוכנותם, אף על פי שהלשכה הייתה זו שתחילה המליצה על פירוק השבט. ב-1957 נאמר לקונגרס שבשנת הלימודים 1953/54, 40% מתלמידי בני הקלאמת לא הצליחו לעלות לכיתה הבאה; ששני שלישים מהזכרים הכשירים עושים עבודה מועטה או בכלל לא; וכי רוב האוכלוסייה האינדיאנית נעצרה בשלב מסוים בחייהם. הקונגרס שמע עדויות נוספות שלפיהן בני הקלאמת "השילו מעליהם את השמיכה" בכך שנטשו את המנהגים והלבוש החיצוניים האינדיאניים, הם לא "רכשו את הכישורים והגישות הנחוצים לנטילת האחריות בחברה שאינה אינדיאנית שהם יידרשו לעשות עם פירוק השבט". תוכנית החינוך של הקלאמת, שנועדה להכין את הקלאמת לפירוק, יכולה להיחשב כחסרת תקווה רק לאור הדיווחים שלה, שחושפים כי עד 75% מהאינדיאנים של הקלאמת שנרשמו לתוכניות ההכשרה המקצועית לא הצליחו להשלים את הקורסים שלהם.
מנהיג קלאמת לא פופולרי, ווייד קרופורד (Wade Crawford), הציע לפרק את השבט שלו ב-1945, וניסה לשכנע בני קלאמת אחרים שהפירוק יהיה לטובתם, עם הצלחה מסוימת בקרב בני קלאמת עשירים יותר שרצו יותר שליטה על הכספים שלהם. הוא גם ניצל עוינות כלפי הלשכה לענייני אינדיאנים בקרב אנשים שהתרעמו על שליטתה בענייניהם באופן כללי, וטען: "מבחינה פוליטית בעטו בנו וניצלו אותנו במשך שנים ונמאס לנו מזה. זה עלה לנו מיליוני דולרים ואנחנו לא רוצים עוד שליטה ממשלתית ועוד בירוקרטיה".
אבל בסופו של דבר לא התייעצו עם שבטים אינדיאנים בנוגע לביטול מעמדם. במיוחד העובדה שלא התייעצו עם בני הקלאמת הובהרה בעדותו לקונגרס של סלדון קירק, יו"ר המועצה הכללית של בני הקלאמת, ב-1954: "אנחנו שמייצגים ומדברים בשם האינדיאנים של בני קלאמת לא באמת יודעים מה האינדיאנים רוצים בעצמם. מעולם לא עשינו הצבעה על השאלה הזאת".
כשהוזמנו לבסוף להצביע בנושא, לא ניתנה להם האפשרות לדחות את הפירוק; הם הורשו רק לבחור את הדרך שבה הם יקבלו פיצוי על אובדן השמורה שלהם. כל חבר שבט נדרש לבחור בין להישאר חבר בשבט, או לצאת מהשבט ולקבל תשלום כספי עבור שווי החלק היחסי של אדמת השבט. מתוך 2,133 חברי שבט הקלאמת בזמן הפירוק, 1,660 (78%) החליטו לפרוש מהשבט ולקבל תשלומים אישיים עבור קרקע. החלטה זו הביאה לתשלום של של 43,000 דולר לאדם ששולם ב-1961 (שווה ערך ל-390,000 דולר ב-2021).
אלה שנשארו הפכו לחברים בתוכנית ניהול שבטית. תוכנית זו הפכה לקרן נאמנות של חברי השבט בבנק הלאומי של ארצות הברית בפורטלנד, אורגון.
פירוק שמורת הקלאמת, כלל שלושה שבטים נפרדים אך קשורים. החוק מגדיר את החברים בשמורה כ"שבטי קלאמת ומודק וחבורת יאהוסקין של אינדיאנים של הסנייק, ושל החברים האינדיבידואלים". חלק משבט המודק נלקח כשבויים לטריטוריה האינדיאנית באוקלהומה בשנת 1873 בעקבות מלחמת מודק באורגון. בשנת 1965, כחלק מההסדר האמריקאי עם שמורת קלאמת, נערכו סדרת דיונים מאפריל עד אוגוסט. הדיונים הסתיימו מבלי לאפשר למודק ששהו באוקלהומה להיכלל ברשימות של שבט קלאמת.
חוק שיקום קלאמת מ-1986
המודק המערבי הוחזר למעמד שבטי ב-15 במאי 1978.[9] כמעט עשור לאחר מכן, באמצעות ההנהגה והחזון של אנשי קלאמת, ובסיועם של מנהיגי הקונגרס, אומץ חוק שיקום הקלאמת (Klamath Restoration Act) ב-1986, וביסס מחדש את קלאמת כמדינה ריבונית.[10] אף על פי ששטחי הקרקע לא הוחזרו, קיבלו שבטי הקלאמת הוראה לחבר תוכנית להשבת עצמאות כלכלית. תוכנית העצמאות הכלכלית שלהם משקפת את המחויבות המתמשכת של שבטי קלאמת למלא תפקיד מרכזי בכלכלה המקומית.
שמורת האינדיאנים קלאמת
שמורת האינדיאנים קלאמת של ימינו מורכבת משתים עשרה חלקות אדמה קטנות שאינן רצופות במחוז קלאמת. שברים אלה ממוקמים בדרך כלל בתוך ובסמוך לקהילות צ'ילוקווין וקלאמת פולס. שטח הקרקע הכולל שלהם הוא 1.248 קילומטרים רבועים. כפי שקורה בשבטים אינדיאנים רבים,[11] כיום מתגוררים בשמורה מעט חברי שבטי קלאמת; מפקד האוכלוסין של שנת 2000 דיווח שרק תשעה אנשים התגוררו בשטחה, מתוכם חמישה אנשים לבנים.
זכויות המים באגן קלאמת
בשנת 2001, מחלוקת מתמשכת על זכויות מים בין שבטי קלאמת, חקלאים באגן קלאמת ודייגים לאורך הנהר קלאמת התפרסמה בחדשות הלאומיות. הסכם שיקום אגן קלאמת (אנ'), שהיה בדיון מאז 2005, נחתם בסופו של דבר כחוק בפברואר 2010. כדי לשפר את דיג האלתית ואת כמות דגי האלתית, שבטי הקלאמת לוחצים להרוס סכרים בחלק העליון של הנהרות, מכיוון שהם צמצמו את כמות דגי האלתית.
על ידי חתימה על ההסכם עם הקלאמת משנת 1864, ויתר שבט קלאמת על 81,000 קילומטרים רבועים של אדמה, אך שמר על 8,100 קילומטרים רבועים, ואת הזכויות לדוג, לצוד, ללכוד ולאסוף מהקרקעות ומהמים כפי שעשו באופן מסורתי עבור מאות שנים.
כחלק ממאמץ לגרום להתבוללות הפסיק הקונגרס האמריקני בשנת 1954 את היחסים הפדרליים עם שבטי קלאמת, אך קבע בחוק הסיום של הקלאמת, "שום דבר ב[חוק] זה לא יבטל כל זכויות מים של השבט ושל חבריו. .. שום דבר ב[חוק] זה לא יבטל זכויות או הרשאות דיג כלשהן של השבט או חבריו הנהנים על פי האמנה הפדרלית".[12]
מדינות קליפורניה ואורגון ניסו שתיהן לערער על זכויות המים של שבט קלאמת, אך נדחו. חקלאים מקומיים ניסו ללא הצלחה לתבוע זכויות מים בתביעות משפטיות ב-2001: איגוד משתמשי המים של קלאמת נגד פטרסון (Klamath Water Users Association v. Patterson) וקנדרה נגד ארצות הברית (Kandra v. United States) אך אלו הוכרעו לטובת זכותה של מחלקת הפנים לתת עדיפות לדיג שבטי בניהול ספיקות המים שלו וזכויות באגן קלאמת.[12] בשנת 2002, השופט המחוזי של ארצות הברית, אוון מ. פאנר, פסק שזכותם של שבטי קלאמת למים קדמה לזכותם של צרכני מים שאינם שבטיים במשפט ארצות הברית נגד אדיאר (United States vs. Adair).
ממשל
שבטי קלאמת מנוהלים על ידי מועצת שבט שנבחרה באופן דמוקרטי, המכהנת בתקופת כהונה של שלוש שנים.
דמוגרפיה
ישנם למעלה מ-5,700 חברים רשומים בשבטי קלאמת, כאשר מטה ממשל השבט מרוכז במחוז קלאמת באורגון. רוב אדמות השבט חוסלו כשהקונגרס של ארצות הברית סיים את ההכרה הפדרלית ב-1954 במסגרת מדיניות ביטול שבטי האינדיאנים הכפויה שלו. כמה אדמות הוחזרו כשההכרה הוחזרה. הממשל השבטי מציע כיום שירותים בכל מחוז קלאמת.
כלכלה
שבטי קלמאת פתחו את קזינו Kla-Mo-Ya (השם הוא התחילית של שמות שלושת השבטים) בצ'ילוקווין באורגון בשנת 1997 על קרקע של 160 דונם לאורך הנהר ויליאמסון.[13] השבט משתמש בהכנסות מהקזינו כדי לתמוך בממשל ובהשקעה לטובת השבט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Return of C’waam Annual Ceremony
- ^ 2.0 2.1 "lakecountymuseum.com". lakecountymuseum.com. אורכב מ-המקור ב-18 באוגוסט 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Klamath Tribal History
- ^ Affairs, United States Bureau of Indian (22 ביולי 1881). "Annual Report of the Commissioner of Indian Affairs to the Secretary of the Interior". U.S. Government Printing Office – via Google Books.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ruby, Robert H.; Brown, John Arthur (22 ביולי 1981). Indians of the Pacific Northwest: A History. University of Oklahoma Press. ISBN 9780806121130 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "United States Congressional Serial Set". U.S. Government Printing Office. 22 ביולי 1886 – via Google Books.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Termination Era". Nativeamericannetroots.net.
- ^ Donald L. Fixico, "Termination and Relocation - Federal Indian Policy, 1945-1960 (Albuquerque: University of New Mexico Press, 1969), p16
- ^ "Public Law 95-281". Uscode.house.gov. 15 במאי 1978.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Klamath Tribes -Termination". אורכב מ-המקור ב-2015-03-21.
- ^ "U.S. Society > Native Americans." US Diplomatic Mission to Germany.
- ^ 12.0 12.1 Klamath Tribes' Water Rights
- ^ Robert H. Ruby, John A. Brown, Cary C Collins, A Guide to the Indian Tribes of the Pacific Northwest, University of Oklahoma Press, 2013, מסת"ב 9780806189505
שבטי קלאמת34795454Q1744256