קלאמת

קלאמת

בן שבט קלאמת, תמונה של אדוארד קרטיס, 1923
אוכלוסייה
אין נתונים עדכניים.
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
:
שפות
שפת קלאמת ואנגלית
דת
שמאניזם, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
מודוק, יאהוסקין

קלאמת (באנגלית: Klamath) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית, המתגוררים בדרום מדינת אורגון ובצפון מדינת קליפורניה. מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 מוכרים בני קלאמת על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית כשבט (federally recognized tribe) הכולל שתי אוכלוסיות:

• שבטי קלאמת באורגון (Klamath Tribes) – בהגדרה זו כלולים גם בני השבטים הקרובים מודוק ויאהוסקין
• הקהילה האינדיאנית בעמק קוורץ (Quartz Valley Indian Community) בקליפורניה

הקלאמת והמודוק דיברו ניבים של אותה שפה שכונתה לוטואמי (Lutuami), או גם שפת קלאמת, השייכת למשפחת השפות הפנוטיאניות (Penutian languages). אף שבני השבט עושים מאמצים לשמר את השפה, נכון ל-2006 אין אף אחד הדובר את השפה בצורה שוטפת.

מקור השם

מקור השם קלאמת איננו ידוע. האנתרופולוג האמריקני אלפרד קרובר שיער כי זה עיוות של השם שבו בני שבט הקלאפויה (Kalapuya), ששכנו מצפון לבני הקלאמת כינו את שכניהם. האתנולוג אלברט גטשט (Albert Samuel Gatschet‏ 1907-1832) שיער כי השם שבו כינו הקלאמת את עצמם "מאקלק" (Maklak), פירושו "עם" או "קהילה". עמיתו לזלי ספיר (Leslie Spear), שביצע מחקר אתנולוגי בשנים 1925, 1926 דיווח כי קלאמת היה שמה של תת-קבוצה המכונה "קבוצת ביצת קלאמת נהר ויליאמסון" (Klamath Marsh Williamson River).

שם השבט שימש מקור לשם המחוז שבו שכנו פעם בני השבט, מחוז קלאמת ולבירת המחוז: קלאמת פולס, ולמספר אתרים גאוגרפיים: נהר קלאמת, אגם קלאמת העליון, אגן קלאמת והרי קלאמת.

היסטוריה

לפני המפגש עם האירופאים

לפני בואם של חוקרי הארצות האירופאים חיו בני קלאמת באזורי הביצות שסביב אגם קלאמת וחופי הנהרות קלאמת, ויליאמסון וספארג. מקור התזונה העיקרי היו דגים והם אספו שורשים וזרעים לאכילה. הם התגוררו בבקתות עשויות בוץ שקרקעיתן נחפרה לעומק של 1.20 מטרים, ואגרו מזון לחורף הארוך והקר, וכשהמזון הידלדל בחודש מרץ הופיעו דגי הסלמון בנחלים בדרכם להתרבות. דתם הייתה סוג של שמאניזם, שכללה אמונה ברוחות שנגלו לאדם בזמן מסעי חזון. לשמאן היה תפקיד חשוב מאוד בחברה של שבט הקלאמת ונעזרו בו להתוות מדיניות על סמך נבואות שניבא כשהיה בטראנס.

ידוע כי בני הקלאמת נהגו לפשוט על שבטים שכנים (כדוגמת האצ'ומאווי (Achomawi) על נהר הפיט (Pit River) בצפון קליפורניה), ולעיתים לקחו שבויים על מנת שישרתו כעבדים. כמו שבטים אחרים באזור נהגו בני הקלאמת להפעיל לחץ על קדמת הראש של תינוקות תוך יצירת אפקט של "ראש שטוח", ומנהג יצירת כתובת קעקע היה נפוץ בין הנשים.

המפגש עם האירופאים

המפגש הראשון עם האירופאים התרחש ב-1826, כאשר חבורה של ציידי פרוות מטעם חברת מפרץ הדסון בראשות סוחר הפרוות ומגלה הארצות פיטר אוגדן (Peter Skene Ogden‏; 1854-1790) הגיע לאזורם. אוגדן כינה אותם "גזע מאושר" (Happy race) וניבא כי מצבם ישתנה בעקבות המפגש עם הלבנים. הוא החל לסחור עימם ב-1829. קיט קרסון (Kit Carson‏; 1868-1809), איש הספר הידוע מספרי מערבונים העריץ את החצים שיצרו שעל פי השמועה היו יכולים לעבור דרך קירות בית. בניגוד לשבטים אחרים לא סבלו בני קלאמת מהמחלות שהביאו איתם הלבנים ולא פרצו סכסוכים בים לבין המתיישבים הלבנים.

בני השבט סחרו עם בני הצ'ינוק (Chinook) באזור העיירה דה דלס (The Dalles) של ימינו בסוסים, שמיכות, עורות ביזון אמריקני וסלמון מיובש, וגם עבדים שלכדו בצפון קליפורניה. כמו כן הם הציעו חרוזים וזרעים של ווקוס (wocus), השם שבו קראו הקלאמת לנופר צהוב, שנהגו להוסיפו למרקים ולטחון אותו לקמח.

ההסכם עם ארצות הברית

ב-14 באוקטובר 1864 חתמו בני הקלאמת, המודוק והיאהוסקין, קבוצה של בני קלאמת שבטעות נחשבו כקבוצה של פאיוט, על הסכם עם ארצות הברית, להקמת שמורת קלאמת צפונית מזרחית לאגם קלאמת. ההסכם, שכונה הסכם קלאמת (Klamath Treaty), חייב את השבטים לוותר לממשלת ארצות הברית על שטח אדמה באגן קלאמת, המוגבל בצפון בקו הרוחב 44. בתמורה שילמה ממשלת ארצות הברית 35,000 דולרים, והתחייבה לתשלומים שנתיים במשך 15 שנים בסך 80,000 דולרים, ובנוסף תמיכה בהקמת תשתית ואיוש תפקידים בשמורה. הסעיפים בהסכם קבעו במפורש שאם האינדיאנים ישתו משקאות חריפים או יאחסנו אותם בשמורה יעוכבו התשלומים. ההסכם גם כלל סעיף המאפשר לממשלת ארצות הברית לצרף לשמורה שבטים נוספים בעתיד. השבטים דרשו שלינדסי אפלגייט (Lindsay Applegate‏; 1892-1808), ימונה לסוכן שייצג את ממשלת ארצות הברית מולם. אפלגייט, איש ספר שהיה בין אלו שגילו את שביל אפלגייט כתחליף לסיום של שביל אורגון, העריך שבעת חתימת ההסכם מנו שלושת השבטים כ-2,000 נפשות.

לאחר חתימת ההסכם החלה תקופה של שגשוג כלכלי. בני הקלאמת גידלו וסחרו בבקר, והקימו מנסרת עצים רווחית, בייחוד לאחר שהרכבת הגיעה לאזור ואפשרה לשנע את העץ. בהגיע שנות ה-50 של המאה ה-20 היו שבטי קלאמת בין השבטים העשירים ביותר בארצות הברית והגיעו למצב של חוסר תלות כלכלי. בני השבט מתגאים בהיותם השבט היחיד ששילם עבור כל השירותים שקיבלו מהממשל הפדרלי, ממדינת אורגון ומארגונים פרטיים.

סגירת השמורה

ההכרה בקלאמת כשבט נתמך הופסקה כחלק מ"חוק סיום הקלאמת" (Klamath Termination Act), או חוק ציבורי מספר 587 (Public Law 587), שנחקק ב-13 באוגוסט 1954 כחלק ממדיניות חיסול התרבות האינדיאנית הנפרדת (Indian termination policy). על פי חוק זה, כל הפיקוח הפדרלי על אדמות קלאמת, כמו גם הסיוע הפדרלי שניתן לקלאמת בשל מעמדם המיוחד כאינדיאנים הופסק. החוק דרש מכל חבר בשבט להחליט האם הוא נשאר חבר בשבט או שהוא מתנתק מהשבט ומקבל פיצוי כספי בשל חלקו היחסי באדמת השבט. אלו שנשארו הפכו חברים בתוכנית ניהול השבט. תוכנית זו הפכה לקרן בין חברי השבט לבנק הלאומי של ארצות הברית בפורטלנד, אורגון. מתוך 2,133 חברי שבט הקלאמת בעת קבלת החוק החליטו 1,660 לעזוב את השבט ולקבל את הפיצוי בגין האדמה.

לאחר שהושלמו הסידורים בעקבות החוק הופסקו שירותי החינוך, הבריאות, השיכון, והמשאבים הנלווים לשבט. החוק גרם ישירות לשקיעה בשבט שהתבטאה בעוני, אלכוהוליזם, שיעורי התאבדות גבוהים, הישגים דלים בלימודים, התפרקות משפחות, נשירה גבוהה מבתי הספר, אחוז גבוה של עבריינים, הגברת תמותת תינוקות, הקטנת תוחלת החיים ואובדן הזהות.

מנהיגי השבט פעלו תוך שיתוף פעולה עם מנהיגים בקונגרס לשנות את המצב וב-1986 נחקק חוק השבת הקלאמת (Klamath Restoration Act) שקבע את מעמד הקלאמת מחדש כשבט, יחד עם בני המודוק ויאהוסקין, תחת השם "שבטי קלאמת" (Klamath Tribes), כשמקום מושב הממשל השבטי בעיירה צ'יולוקין (Chiloquin) במחוז קלאמת באורגון. אף ששטחי השמורה לא הוחזרו, הם התבקשו להכין תוכנית לעצמאות כלכלית, ולאחר שבחנו מספר הצעות הם פתחו קזינו המכונה קלאמויא (תחילת שמות שלושת השבטים) ב-1997.

לקריאה נוספת

• Annual report of the Commissioner of Indian Affairs to the Secretary of the Interior for the year 1865: Reports of Agents in Oregon Washington: United States Office of Indian Affairs, 1865.
• Hale, Horation. "The Klamath Nation: the country and the people". Science. vol. 19, no. 465, 1892.
• Hodge, Frederick Webb. Handbook of American Indians north of Mexico. Washington: Government Printing Office, 1907.
• Susan Hood: Termination of the Klamath Indian Tribe of Oregon. In: Ethnohistory. Bd. 19, Nr. 4, 1972, ISSN 0014-1801, S. 379–392.
• Mithun, Marianne. (1999). The languages of Native North America. Cambridge: Cambridge University Press. מסת"ב 0-521-23228-7 (hbk); מסת"ב 0-521-29875-X.
• Stephen Most: River of Renewal. Myth and History in the Klamath Basin. Oregon Historical Society Press in association with University of Washington Press, Portland OR 2009, מסת"ב 0-295-98622-0.
• Robert H. Ruby, John A. Brown: A Guide to the Indian Tribes of the Pacific Northwest (= The Civilization of the American Indian Series. Bd. 173). Revised edition. University of Oklahoma Press, Norman OK u. a. 1992, מסת"ב 0-8061-1967-5, S. 90–95.
• Waldman, Carl. Encyclopedia of Native American Tribes. New York: Checkmark, 1999. מסת"ב 0-8160-3964-X

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלאמת בוויקישיתוף

• Klamath World Culture Encyclopedia
• Klamath Reservation General Council
• Southern Oregon Digital Archives
• Decision of the Oregon Judicial Department Appellate Court from 1995 to tax exemption

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30147089קלאמת