רוג (נהר)

נהר רוג

נהר הרוג יוצא מצינור לבה מתחת לגשר טבעי
נהר הרוג יוצא מצינור לבה מתחת לגשר טבעי
מידע כללי
אורך	346 ק"מ
ספיקה ממוצעת	188 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	13,350 קמ"ר
מוצא	מעיינות באונדרי (Boundary Springs) בפארק הלאומי קרייטר לייק
גובה מוצא הנהר	1,622 מטרים
שפך	האוקיינוס השקט בעיירה גולד ביץ'
מדינות באגן הניקוז	אורגון וקליפורניה בארצות הברית
אגן הניקוז של הנהר רוג

הנהר רוג (באנגלית: Rogue River) זורם מערבה לאורך 346 קילומטרים מרכס קסקייד עד לאוקיינוס השקט בדרום-מערב מדינת אורגון בארצות הברית. הנהר נודע בנופו הפראי, בנדידת הסלמון במעלה הנהר בעונת הרבייה, ובספורט הרפטינג במים סוערים, ולכן היה בין שמונה הנהרות הראשונים שנכללו בחוק הנהרות הפראיים והנופיים של 1968. מקורות הנהר מצויים בסמוך לקרייטר לייק, אגם השוכן בקלדרה שנוצרה לאחר ההתפרצות הגעשית של הר הגעש מזאמה. הנהר זורם ממקורותיו מערבה דרך הרי הקסקייד הגבוהים, והרי הקסקייד המערביים. מערבה משם, הנהר עובר דרך הרי קלאמת. באוטר פוינט (Otter Point), בסמוך לשפך הנהר לאוקיינוס השקט, נמצאו שרידי המאובנים היחידים של דינוזאורים שנתגלו באורגון.

אנשים חיו לאורך נהר רוג ויובליו לפחות 8,500 שנים. חוקרי ארצות אירופאים יצרו קשר לראשונה עם הילידים האינדיאנים לקראת סוף המאה ה-18 והחלו בציד בונים ופעילויות אחרות באזור. עימותים, לעיתים קטלניים, התרחשו בין הילידים וציידי הפרוות ומאוחר יותר בין הילידים לכורים ולמתיישבים האירופאים. עימותים אלו הגיעו לשיאם במלחמות הנהר רוג בשנים 1855–1856, והובילו לפינוים בכוח של מרבית התושבים הילידים לשמורות מחוץ לאגן הניקוז של הנהר. עם סיום המלחמה התפשטו המתיישבים לאזורים המרוחקים של אגן הניקוז והקימו חוות קטנות לאורך הנהר בין גרייב קריק (Grave Creek) לבין הנקודה בה נשפך הנהר אילינוי (Illinois River) לנהר רוג. חוות אלו היו מבודדות יחסית מהעולם החיצוני עד שנת 1895, כאשר מחלקת הדואר של ארצות הברית הוסיפה שירות של ספינת דואר לאורך חלקו התחתון של הנהר. נכון ל-2010, הנהר רוג הוא אחד מבין שני נהרות בכל ארצות הברית שבו עדיין פועל שירות של ספינת דואר.

בניית סכרים והסרתם לאורך הנהר גרמה למחלוקת שנמשכה מעל למאה שנים. סכר מוקדם שמנע מדגי הסלמון לעלות בנהר, סכר אמנט (Ament), אחד הסכרים הראשונים בנהר, פוצץ על ידי תושבים שלקחו את החוק לידיהם, בעיקר דייגי סלמון מתוסכלים. עד 2009 הוסרו כל הסכרים למעט סכר אחד, שהוא חלק ממבנה גדול שנועד להתמודד עם שיטפונות, 253 קילומטרים מהשפך. לסלמון אורבות סכנות נוספות מלבד הסכרים, כולל טמפרטורת מים גבוהה. אף שלעיתים המים חמים מדי לסלמוניים, המים בענף העיקרי של נהר הרוג טהורים יחסית, כשהם מקבלים דירוג בין 85 ל-97 (בסולם של 100) במדד איכות המים של אורגון (Oregon Water Quality Index).

אף על פי שעמק רוג בסמוך למדפורד הוא עירוני בחלקו, צפיפות האוכלוסייה של אגן הניקוז של רוג היא רק 12 תושבים לקילומטר רבוע. כמה גשרים היסטוריים חוצים את הנהר בסמוך לאזורים המאוכלסים יותר. פארקים ציבוריים, שבילי טיולים וקמפינגים בסמוך לנהר, הזורם בעיקר דרך יערות כולל יערות לאומיים. המגוון הביולוגי בחלקים רבים של האגן הוא גדול. היער המחטני הממוזג קלאמת-סיסקיו, המתפרש לתוך החלק הדרום מערבי של אגן הניקוז, הוא בין ארבעת היערות המגוונים ביותר מסוגם בעולם.

מסלול

מי הרוג העילי זורמים בעוז לקראת קניון הנהר רוג בסמוך ליונין קריק באורגון

הנהר רוג מתחיל בגובה 1,622 מטרים במעיינות באונדרי (Boundary Springs) על הגבול שבין המחוזות קלאמת ודאגלס בסמוך לקצה הצפוני של הפארק הלאומי קרייטר לייק. אף שהוא משנה את מסלולו פעמים רבות, הוא זורם בכיוון כללי מערבה למשך 346 קילומטרים מרכס קסקייד דרך היער הלאומי הנהר רוג – סיסקיו והרי קלאמת עד שנשפך לאוקיינוס השקט בעיירה גולד ביץ' (Gold Beach). בדרכו עובר הנהר בכמה יישובים דוגמת יוניון קריק, פרוספקט, וודרברן, גרנטס פאס ואגנס. יובלים משמעותיים כוללים את סאות פורק רוג (South Fork Rogue River), אלק קריק (Elk Creek), בר קריק (Bear Creek), אפלגייט (Applegate River) ואילינוי (Illinois River).

הנהר היה בין שמונה הנהרות הראשונים שנכללו בחוק הנהרות הפראיים והנופיים (National Wild and Scenic Rivers Act) של 1968, ספציפית קטע בן 135 קילומטרים שהתחיל 11 קילומטרים מערבית לגרנטס פאס (Grants Pass) ועד 18 קילומטרים מזרחית לשפך הנהר בגולד ביץ'. ב-1988 נוספו לשמורה 64 קילומטרים של הנהר בין הפארק הלאומי קרייטר לייק ליישוב פרוספקט. מתוך האורך בן 346 הקילומטרים של הנהר כ-58% מוגנים תחת החוק. הנהר רוג הוא אחד מתוך שלושה נהרות בלבד שמוצאם בחלק המזרחי של רכס קסקייד והזורמים לאוקיינוס השקט. שני האחרים הם אומפקווה וקלאמת. שלושת נהרות אלו הזורמים בדרום אורגון מנקזים את ההרים דרומית לעמק וילאמט. הנהר וילאמט ויובליו מנקזים את החלק צפונית לעמק ונשפכים לנהר קולומביה.

ספיקה

סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית (USGS) מפעילה חמש תחנות למדידת ספיקה לאורך הנהר. בין 1960 ל-2007 הייתה הספיקה הממוצעת כפי שנמדדה בתחנת המדידה באגנס (Agness)‏, 47.8 קילומטרים משפך הנהר, 188 מטרים מעוקבים בשנייה. הספיקה המקסימלית במשך תקופה זו הייתה 8,200 מ"ק בשנייה (ב-23 בדצמבר 1964) והספיקה המינימלית הייתה 17 מ"ק לשנייה (ב-9 ביולי 1968). תחנת מדידה זו מודדת ספיקה של אגן ניקוז בשטח של 10,202 קמ"ר, או כ-76% מכלל אגן הניקוז. הספיקה המקסימלית התרחשה בין דצמבר 1964 לינואר 1965 במהלך שיטפון חג המולד של 1964, שדורג על ידי שירות מזג האוויר הלאומי כאחד מעשרת אירועי השיא של מזג האוויר במאה ה-20.

אגן הניקוז

הר מקלפלין, הנקודה הגבוהה ביותר באגן הניקוז של הנהר רוג

הנהר רוג מנקז שטח בן 13,350 קמ"ר המשתרע בשטחם של מחוזות ג'קסון, ג'וזפין, קרי, דאגלס וקלאמת בדרום מערב אורגון והמחוזות סיסקיו ודל נורטה בצפון קליפורניה. האגן התלול והמבותר משתרע מהמדרון המערבי של רכס קסקייד ועד למדרון הצפון מזרחי של הרי סיסקיו, וגובהו נע מ-2,891 מטרים מעל פני הים בפסגת הר מקלפלין (Mount McLoughlin) ועד אפס מטרים במפגש האגן עם האוקיינוס השקט. האגן גובל באגני הניקוז של אגם קלאמת ושל הנהרות ויליאמסון (Williamson River), וקלאמת במזרח, סמית וצ'טקו בדרום, אומפקווה, קוקיל וסיסקס בצפון והאוקיינוס השקט במערב. בין היישובים הבולטים השוכנים באגן הניקוז אשלנד ומדפורד. צפיפות האוכלוסין הממוצעת באגן היא 12.4 תושבים לקמ"ר.

כ-83% משטח אגן הניקוז מכוסה ביערות לאומיים ויערות אחרים, 6% הם ערבות דשא, 3% שיחים, כששטחים עירוניים מהווים מעט מעל לאחוז.

המשקעים באגן הניקוז משתנים במידה ניכרת ממקום למקום ומעונה לעונה. בגולד ביץ' שעל שפת הים הממוצע הוא 2,000 מ"מ בשנה, בעוד שבאשלנד, השוכנת בתוך היבשת, הממוצע הוא 510 מ"מ בשנה. הממוצע השנתי לכל אגן הניקוז הוא כ-970 מ"מ. מרבית המשקעים יורדים בחורף ובאביב, כשהקיצים יבשים. במקומות הגבוהים ברכס הקסקייד מרבית המשקעים מגיעים כשלג ומסתננים לקרקעות הגעשיות החדירות. הפשרת השלגים תורמת לזרימת המים בחלק העליון של האגן בחודשים השחונים. לאורך הנהר אילינוי באגן התחתון, מרבית המשקעים יורדים כגשמים על קרקעות רדודות. הנגר המהיר מוביל לזרימות חזקות במהלך סערות החורף וזרמים חלשים במהלך הקיץ השחון. הטמפרטורות החודשיות הממוצעות לכל האגן נעות מ-20°C באוגוסט ל-4°C בדצמבר. בתוך האגן הטמפרטורות המקומיות יורדות עם העלייה בגובה.

גאולוגיה

הקסקייד הגבוהים והמערביים

אגם קרייטר לייק, שרידיו של הר מזאמה

אחרי שהוא בוקע ממעיינות סמוך לקרייטר לייק זורם הנהר רוג מהרי הקסקייד דרך הרי הקסקייד המערביים ואז דרך הרי קלאמת. הרי הקסקייד הגבוהים בנויים מסלע געשי שנוצר בין השאר בעקבות ההתפרצות העזה של הר מזאמה. הר הגעש פלט בין 52 ל-63 קילומטרים מעוקבים של אפר געשי לאוויר, שכיסו את מרבית שטח מערב ארצות הברית וקנדה של ימינו. לאחר שהר הגעש התמוטט נוצרה הקלדרה של קרייטר לייק.

מערבית לשם מתנשא רכס הרי הגעש המבותר יותר של הקסקייד המערבי. הם בנויים מסלע געשי שעבר התמרה חלקית שנוצר מלועות, כולל לבות, אפר וטוף. ככל שהרי הקסקייד התרוממו התמיד נהר הרוג במסלולו הודות להתחתרות לעומק שיצרה קניונים צרים ועמוקים ואשדות במקומות רבים. בר קריק, יובל של הנהר הזורם מדרום לצפון מסמן את הגבול בין הקסקייד המערבי במזרח והרי קלאמת במערב.

היסטוריה

תושבים ראשונים

מזונות משלימים לילידים שחיו לאורך הרוג כוללים פקעות של צמח הקמאסיה

ארכאולוגים משערים שהתושבים הראשונים באזור הנהר רוג היו ציידים-לקטים נוודים. תיארוך פחמן-14 גילה כי הם הגיעו לדרום מערב אורגון לפני אלפי שנים. 1,500 שנים לפני המפגש הראשון עם האדם הלבן הקימו הילידים כפרים קבועים לאורך הנהרות והנחלים. לכפרי הבית של הקבוצות השונות היו יסודות תרבותיים משותפים רבים, כדוגמת סוג המזון, הביגוד וסוגי המבנים. נישואים בין הקבוצות היו נפוצים, ורבים הבינו ניבים של יותר מאחת משלוש קבוצות השפות בהן דיברו תושבי האזור. הילידים האינדיאנים כללו את בני הטוטוטני (Tututni) סמוך לחוף, ובמעלה הנהר, קבוצות של שסטה קוסטה (Shasta Costa), דקובטדה (Dakubetede), טקלמה (Takelma), שסטה (Shasta) ולטגאווה (Latgawa). היו הבדלים בין הבתים בכפרים השונים, אבל בדרך כלל רוחבם היה כארבעה מטרים ואורכם בין 4.5 ל-6 מטרים, השלד נבנה ממוטות שהושקעו בקרקע, והם כוסו בפצלי אורן הסוכר או לוחות מארז אדום מערבי. התושבים נהגו לעזוב את הכפרים במשך חצי שנה על מנת לאסוף פקעות של צמח הקמאסיה (Camassia quamash), קליפת אורן הסוכר, בלוטים ופירות יער, וצדו צבאים ואייל קנדי כהשלמה למזונם העיקרי, הסלמון. משערים כי סך כל האוכלוסייה הילידית של דרום אורגון בתחילת שנות החמישים של המאה ה-19, כולל אגני הניקוז של אומפקווה, קוס, קוקיל וצ'טקו בנוסף לנהר רוג, הייתה כ-3,800. מעריכים כי לפני בואם של חוקרי הארצות והמחלות שהביאו מאירופה הייתה האוכלוסייה גדולה לפחות בשליש, אבל "אין עדות מספקת להעריך את האוכלוסייה המקומית לפני המפגש הראשון עם האדם הלבן".

התנגשות תרבויות

המפגש המתועד הראשון בין לבנים לאינדיאנים בחוף הדרום מערבי של אורגון אירע ב-1792 כאשר חוקר הארצות הבריטי ג'ורג' ונקובר עגן מול כף בלנקו (Cape Blanco), כ-50 קילומטרים צפונית לשפך הנהר רוג, והאינדיאנים שטו לאונייתו בקאנו וביקרו בה. ב-1826 הוביל אלכסנדר רודריק מקלאוד (Alexander Roderick McLeod‏; 1840-1872) משלחת יבשתית מטעם חברת מפרץ הדסון (בראשי תיבות HBC) שיצאה מהמטה האזורי של החברה בפורט ונקובר (כיום בדרום מדינת וושינגטון) והגיעה דרומה עד לנהר רוג.

פיטר אוגדן נפגש בילידים שהתגוררו במעלה הנהר רוג ב-1827

ב-1827 התרחש המפגש הראשון בין לבנים לילידים שהתגוררו במעלה הנהר רוג כאשר משלחת ציידי פרוות מטעם חברת מפרץ הדסון בראשות סוחר הפרוות וחוקר הארצות פיטר אוגדן (Peter Skene Ogden‏; 1854-1790) חצתה את הרי סיסקיו בחיפוש אחרי בונים. חיכוכים בין האינדיאנים ללבנים היו מועטים יחסית במהלך מפגשים מוקדמים אלו. עם זאת ב-1834 דיווחה משלחת של HBC בראשות מישל לפרמבואה (Michel Laframboise‏; 1865-1793) שהרגה 11 מילידי הנהר רוג, וזמן קצר אחר כך קבוצה בראשות צייד הפרוות האמריקני יואינג יאנג (Ewing Young) ירתה למוות בלפחות שניים נוספים. שם הנהר - רוג (Rogue באנגלית נבל) - החל ככל הנראה כתרגום לכינוי La Riviere aux Coquins (צרפתית "נהר הנבלים") שנתנו לנהר ציידי הפרוות הצרפתיים שהתייחסו לילידים כאל נבלים. ב-1835 הרגו ילידי הנהר ארבעה לבנים מתוך קבוצה של שמונה שהיו בדרכם מאורגון לקליפורניה. שנתיים מאוחר יותר, משלחת שהובילה בקר בראשות יאנג וכללה שניים מבין הניצולים הרגה את שני האינדיאנים הראשונים שפגשו צפונית לנהר קלאמת.

מספרם של הלבנים שחדרו לאגן הניקוז של הנהר רוג גדל משמעותית לאחר 1846, כשקבוצה של 15 איש בראשות ג'סי אפלגייט (Jesse Applegate) מצאה נתיב דרומי חלופי לשביל אורגון. בנתיב החדש השתמשו מהגרים שפניהם לעמק וילאמט. נתיב זה שכונה אחר-כך שביל אפלגייט, עבר דרך עמקי הנהר רוג ובר קריק וחצה את רכס קסקייד בין אשלנד ודרומית לאגם קלאמת העליון. בין 90 ל-100 עגלות ובין 450 ל-500 מהגרים השתמשו בנתיב החדש מאוחר יותר ב-1846. הם עברו דרך אזור הכפרים של האינדיאנים של נהר הרוג, בין המקורות של בר קריק לאתר שלעתיד תוקם בו העיר גרנטס פאס, וחצו את הנהר כ-7 קילומטרים במורד הזרם משם. למרות חששות משני הצדדים, האלימות באגן הניקוז בשנות השלושים והארבעים הייתה מוגבלת, "נראה שהאינדיאנים היו מעוניינים שהאדם הלבן יסתלק מאדמתם מהר ככל האפשר והלבנים היו מאושרים לעבור באזור מבלי שיותקפו".

ב-1847 עוררו טבח ויטמן (תקרית שבה רצחו אינדיאנים מבני קאיוסה את המיסיונר מרקוס ויטמן, אשתו ואחד עשר לבנים נוספים) ומלחמת קאיוסה (שבאה כתגובה ובה הובסו בני הקאיוסה) בדרום מזרח מדינת וושינגטון חששות בקרב המתיישבים הלבנים ברחבי האזור, והובילו להקמת מיליציות מתנדבים גדולות שהתארגנו להילחם באינדיאנים. לאורך הרוג התגברו המתחים ב-1848 בתחילת הבהלה לזהב בקליפורניה, כאשר מאות אנשים מטריטוריית אורגון עברו דרך עמק רוג בדרכם לאגן נהר הסקרמנטו. לאחר שאינדיאנים תקפו קבוצה של כורים שחזרה לאורך הרוג ב-1850, ניהל ג'וזף ליין (Joseph Lane), המושל הטריטוריאלי לשעבר, משא ומתן על הסכם שלום עם אפסרקהר, מנהיג של האינדיאנים משבט טקלמה. בהסכם הובטחו הגנה על זכויות האינדיאנים ומעבר בטוח דרך עמק רוג לכורים ומתיישבים לבנים.

ג'ואל פלמר, הממונה על עניינים אינדיאניים באורגון

השלום לא החזיק מעמד. כורים החלו לחפש זהב באגן הנהר, כולל יובל של בר קריק המכונה ג'קסון קריק, שבו הקימו מחנה כורים ב-1851, באתר שבעתיד יהפוך ליישוב ג'קסונוויל. התקפות של אינדיאנים על הכורים הובילו להתערבותו של צבא ארצות הברית ולקרבות בסמוך לרמה הגעשית המכונה "סלע השולחן" (Table Rock) בין אינדיאנים לכוחות המשולבים של חיילים מקצועיים ומיליציות של כורים מתנדבים. המושל החדש של הטריטוריה, ג'ון גיינס (John P. Gaines), ניהל משא ומתן עם חלק מקבוצות האינדיאנים, אם כי לא עם כולם, שבו הם פונו מבר קריק ויובלים אחרים מהצד הדרומי של הנהר. בערך באותו הזמן החלו להתיישב באזור מהגרים לבנים נוספים שכללו נשים וילדים. ב-1852 הוגשו 28 תביעות לקרקע בעמק רוג. עימותים נוספים ב-1853 הובילו לברית (Treaty with the Rogue River, 1853) שבה הוקמה שמורת אינדיאנים (Table Rock Indian Reservation) מעבר לנהר מפורט ליין. ככל שהאוכלוסייה הלבנה גדלה והאינדיאנים הלכו ואיבדו אדמה, מקורות מזון וביטחון אישי, המשיכו להתרחש אירועים של אלימות במעלה ובמורד הנהר במהלך 1854–1855, ששיאם במלחמות הנהר רוג בשנים 1855–1856.

כשהם סובלים מקור, רעב ומחלות בשמורה שהוקצתה להם, חזרה באוקטובר 1855 קבוצה מבני טקלמה לכפר הישן שלהם בשפך היובל ליטל ביוט קריק (Little Butte Creek). לאחר שהותקפו על ידי מיליציה של מתנדבים שהרגו 23 גברים, נשים וילדים, הם נמלטו במורד הנהר, כשהם תוקפים לבנים מגולד היל ועד גליס קריק. מולם ניצבו מתנדבים וחיילים מהצבא. בתחילה האינדיאנים הביסו את הכוחות שניסו לתקוף אותם בקרב הקרוי "הקרב על גבעת הרעב" (Battle of Hungry Hill), אבל לאחר שקרוב ל-200 מתנדבים יזמו התקפות במהלך כל היום על הילידים שנותרו, המלחמה הסתיימה בביג בנד (Big Bend). במקביל הסתיימה הלחימה בסמוך לחוף, שם לפני שנסוגו במעלה הנהר, קבוצה נפרדת של ילידים הרגה קרוב ל-30 לבנים ושרפה את בקתותיהם סמוך למקום בו תקום בעתיד העיירה גולד ביץ'.

מרבית האינדיאנים של הנהר רוג הועברו ב-1856 לשמורות דרומה משם. כ-1,400 נשלחו לשמורת החוף (Coast Reservation), ששמה שונה אחר כך לשמורת סילץ (Siletz Reservation). על מנת להגן על כ-400 ילידים שעדיין היו בסכנת התקפה ב-Table Rock, הורה ג'ואל פלמר (Joel Palmer), הממונה על עניינים אינדיאניים באורגון על פינויים, כולל מסע רגלי כפוי בן 33 ימים לשמורת גרנד רונד (Grande Ronde Reservation) במחוז ימהיל.

ספינות דואר

חוות רוג ריוור במאריאל (Marial), שהדואר הגיע אליה בספינה ובפרדות

לאחר סיום מלחמות הנהר רוג, החלו מספר קטן של מהגרים להתיישב לאורך קניון הנהר רוג או בקרבתו. חלוצים אלו, חלקם כורי זהב לבנים שנשאו בנות משבט קארוק מאגן הנהר קלאמת, ייסדו גינות ומטעים, גידלו סוסים, פרות וחיות משק אחרות, וקיבלו אספקה מדי פעם של סחורות שהגיעו על גב פרדות משא מעבר להרים. עד שנות ה-90 של המאה ה-19 היו מתיישבים אלו מבודדים יחסית מהעולם החיצוני. ב-1883, אחד ממתיישבים אלו, אליג'ה פרייס (Elijah Huitt Price), הציע קו דואר קבוע באמצעות ספינה במעלה הנהר רוג מאלנסבורג (ששמה שונה אחר כך לגולד ביץ') ועד ביג בנד, כ-64 קילומטרים במעלה הנהר. הקו, כך אמר פרייס לממשל, ישרת כ-11 משפחות ואף לא עיירה אחת. מחלקת הדואר של ארצות הברית התנגדה לרעיון במשך שנים רבות, אבל ב-1895 הסכימה לנסות במשך שנה את הקו על הנהר. המחלקה הקימה סניף דואר בבקתת העץ של פרייס בביג בנד, והוא מונה למנהל סניף הדואר. העבודה של פרייס, שעבורה לא קיבל שכר בשנת הניסיון, כללה ניהול סניף הדואר והוא היה צריך לוודא שספינת הדואר תבצע שיט הלוך ושוב פעם בשבוע. פרייס קרא למשרד הדואר אילהה (Illahe), מילה שמקורה בשפת הצ'ינוק שפירושה "אדמה" או "קרקע".

ספינת הדואר הונעה באמצעות חתירה במשוטים, דחיפה באמצעות נעיצת מוטות בקרקע, משיכה באמצעות סוסים ולעיתים שימוש במפרשים, ושינעה מכתבים וחבילות קטנות, כולל מצרכי מכולת מוודרברן (Wedderburn), שם הוקם סניף דואר ב-1895. ב-1897, הקימה המחלקה סניף דואר בסמוך לשפך הנהר אילינוי לנהר רוג, כ-12 קילומטרים במורד הנהר מאילהה. מנהל הסניף כינה את הסניף "אגנס" (Agnes), על שם בתו, אבל טעות העתקה הוסיפה S נוסף לשם והמקום כונה Agness. במעלה הנהר הוקם סניף דואר שלישי ב-1903, שכונה מריאל (Marial), על שם בתו של מנהל סניף דואר אחר. מריאל שוכנת כ-12 קילומטרים במעלה הנהר מאילהה ו-34 קילומטרים מאגנס. על מנת להימנע מהאשדות הקשים למעבר, נהגו להוביל את הדואר באמצעות פרדות בין אילהה למריאל, ואחרי 1908 מרבית הדואר שנשלחה מעבר לאגנס שונעה על פרדות. סניף הדואר באילהה נסגר ב-1943, וכשסניף הדואר של מריאל נסגר ב-1954, "היה זה מתקן הדואר האחרון בארצות הברית שעדיין קיבל משלוחים בשיירת פרדות".

ספינת הדואר הראשונה הייתה ספינה עשויה מעץ ארז באורך 5.5 מטרים שמבנה ירכתיה וחרטומה היו זהים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 כלל צי ספינות הדואר 3 ספינות, מצוידות במנוע בן 60 כוחות סוס מתוצרת פורד שתוכננו לשאת עד עשרה נוסעים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו ספינות חסרות הגה כיוון המונעות באמצעות שניים או שלושה מנועים בני 280 כוחות סוס היוצרים סילוני מים להחליף את הספינות המונעות באמצעות מדחף. ספינות הסילון היו מסוגלות להתמודד עם אדוות רדודות, והגדולה שבהן הייתה יכולה לשאת קרוב ל-50 נוסעים. טיולים על נהר הרוג באמצעות ספינות הדואר, שהחלו וצברו תאוצה החלו בשנות ה-70 וכללו מסעות רחוק במעלה הנהר עד בלוסום בר (Blossom Bar)‏, 32 קילומטרים במעלה הנהר מאגנס. נכון לשנת 2010, עדיין מובילות ספינות הסילון, הפועלות בעיקר כספינת טיולים, דואר בין גולד ביץ' ואגנס. חברת ספינת הדואר של הנהר רוג היא "רק אחת משתי חברות משלוחי דואר המשנעים דואר באמצעות ספינות". השנייה פועלת על הנהר סנייק במזרח אורגון.

דיג מסחרי

במשך אלפי שנים היה דג הסלמון מקור מזון אמין לילידים שחיו לאורך הרוג. להקות דגי הסלמון הנודדים היו כה עצומות שהמתיישבים הראשונים טענו כי יכלו לשמוע את הדגים שוחים במעלה הזרם. תופעת נדידת להקות הסלמון הגדולות המשיכה גם במאה ה-20, למרות הנזק שנגרם לאתרי הטלת הביצים מכריית הזהב בשנות ה-50 של המאה ה-19 ודיג מסחרי בקנה מידה רחב שהתחיל זמן קצר אחר כך. תעשיית הדיג סיפקה את הביקוש לסלמון בערים המתפתחות של פורטלנד וסן פרנסיסקו ולסלמון משומר באנגליה.

זכר אלתית גמלונית בגלגול המים המתוקים

בשנות השמונים של המאה ה-19 קנה רוברט דניסטון יום (Robert Deniston Hume‏; 1908-1845) מהעיירה אסטוריה שבצפון אורגון את הקרקע משני צדי מורד הנהר רוג והקים תעשיית דיג כה גדולה עד שהוא כונה "מלך הסלמון של אורגון". יום התייחס לעצמו כאל "מונופוליסט פיגמי" ("pygmy monopolist") באוטוביוגרפיה שלו, שהודפסה בעיתון רדיום (שהיה שייך לו) בוודרברן בין פברואר 1904 ליוני 1906. צי ספינות רשתות זימים שהיה בבעלותו שלט על מרבית אוכלוסיית הדגים הנודדים בנהר, ונהג לסרוק את 19 הקילומטרים הראשונים של הנהר מהשפך לאוקיינוס. במהלך 32 שנות פעילות החברה בבעלותו של יום היא לכדה, עיבדה ושינעה מאות טונות של סלמון מהרוג. דייגים שפעלו במעלה הנהר לכדו גם הם כמויות גדולות של דגים. ביום אחד ב-1913 הצליחו צוותי דיג שהפעילו חמש סירות מצוידות ברשתות זימים באזור גרנטס פאס ללכוד 2,300 קילוגרם של סלמון.

ב-1877, כחלק מעסקי הדיג המסחרי שלו, בנה יום מדגרה באלנסבורג (גולד ביץ'), ששחררה דגים לנהר. בשנת פעילותההראשונה, אספה החברה של יום 215,000 ביצי סלמון ושחררה לנהר כ-100,000 דגיגים. לאחר שהמדגרה הראשונה נהרסה בשריפה ב-1893 בנה יום מדגרה חדשה ב-1895, וב-1897 הוא שיתף פעולה עם ועדת הדיג של ארצות הברית בבנייה ובתפעול של תחנה לאיסוף ביצים בשפך אלק קריק (Elk Creek) במעלה הנהר רוג. ב-1899 הוא בנה מדגרה סמוך לוודרברן, מול גולד ביץ' מצדו השני של הנהר, ועד מותו ב-1908 הועברו אליה ביצי דגים מהתחנה באלק קריק.

בהתבסס על השינויים בגודל כמות הדגים שנלכדו האמינו יום ואחרים כי שיטותיו לגידול דגים היו מוצלחות. עם זאת, ככל שכמות הדגים פחתה עם השנים, למרות המדגרות, החלו עסקים שהכנסתם הייתה מדיג חובבים להתנגד לדיג בקנה מידה גדול על הרוג. ב-1910 אסר משאל עם באורגון על דיג מסחרי על הרוג, אבל החלטה זו בוטלה ב-1913. כיוון שכמות הדגים המשיכה להידלדל החליטה הרשות המחוקקת של אורגון לסגור סופית את הנהר לדיג מסחרי ב-1935.

נכון ל-2010 מפעילה מחלקת הדגים וחיות הבר של אורגון (Oregon Department of Fish and Wild) מדגרה בסמוך לבסיס הסכר באגם לוסט קריק (Lost Creek Lake), מרחק קצר במעלה הנהר מהמדגרה שבנה יום בשפך אלק קריק. במדגרה מגדלים את טרוטת עין-הקשת (Oncorhynchus mykiss), אלתית כסופה (Oncorhynchus kisutch) ואלתית גמלונית. חיל ההנדסה של ארצות הברית בנה את המדגרה ב-1973 על מנת לפצות על אובדן בית הגידול ואתרי ההטלה של הדגים באזורים שהגישה אליהם נחסמה עקב הקמת סכר לוסט קריק בערוץ הנהר הראשי, והסכרים של אגם אפלגייט (Applegate) ואלק קריק שעל יובלי הנהר. זו המדגרה השלישית בגודלה בארצות הברית לדגי סלמון.

ידוענים

במשך השנים התגוררו או התארחו בנהר ידוענים רבים. סופר המערבונים ז'אן גריי התגורר בשנות ה-20 של המאה ה-20 סמוך לנהר וכתב מערבונים המבוססים על חוויותיו כולל הרומן מ-1929 "המריבה על הנהר רוג" (Rogue River Feud). בשנות ה-30 וה-40 ביקרו בנהר ידוענים רבים שנמשכו לנוף, לדיג ולמסעות השיט. בין 1940 ל-1990 הייתה ג'ינג'ר רוג'רס בעלים של חווה של 4,000 דונם "חוות הנהר רוג" (Rogue River Ranch) סמוך לאיגל פוינט. תיאטרון קרטריאן ההיסטורי במדפורד קרוי על שמה.

סכרים

מתחת לסכר ויליאם ג'ס ותחנת הכוח שלו

סכר ויליאם ל. ג'ס (William L. Jess Dam), מבנה ענק שמטרתו בקרת שיטפונות והפקת אנרגיה הידרואלקטרית, חוסם את הנהר 253 קילומטרים מהשפך. הסכר, שנבנה על ידי חיל ההנדסה של ארצות הברית בין 1972 ל-1976, סוכר את אגם לוסט קריק (Lost Creek Lake, מילולית "אגם הנקיק האבוד"). גובה הסכר 105 מטרים, רוחבו 1,100 מטרים והוא מונע לחלוטין את נדידת דגי הסלמון מעבר לנקודה זו בנהר. שטח האגם מאחורי הסכר כשהוא מלא הוא 13.87 קמ"ר ועומקו 41 מטרים. על פי נפח זהו המאגר השביעי בגודלו באורגון.

סכרים אחרים שהוקמו בין סכר זה לבין העיר גרנטס פאס מנעו מעבר דגים בזמנים שונים. לאחר שנים רבות של מחלוקות על זכויות מים, עלויות, נדידת דגים והשפעות סביבתיות החל ב-2008 מיזם של פירוק או שיפור של סכרים אלו, כמו גם של סכר שהושלם בחלקו באלק קריק, יובל ראשי של הרוג. מיזמי הפירוק נועדו כולם לשפר את רביית הדגים בכך שאפשרו ליותר דגים להגיע לאתרי הטלה מתאימים.

סכר גולד ריי באפריל 2010. ניתן לראות את סולם הדגים בגדה ממול

ב-1904 בנו האחים ריי (C.R. and Frank Ray) בסמוך לגולד היל את סכר גולד ריי (Gold Ray Dam, מילולית "סכר קרן הזהב"), מבנה מבולי עץ, על מנת לחולל חשמל. הם התקינו סולם דגים. חברת החשמל קליפורניה-אורגון (California-Oregon Power Company), שהפכה אחר-כך לפסיפיק פאואר (Pacific Power), רכשה את הסכר ב-1921. ב-1941 החליפה החברה את סכר בולי העץ למבנה מבטון בגובה 11 מטרים והוסיפה סולם דגים חדש ותחנה לספירת כמות הדגים. החברה סגרה את המפעל ההידרואלקטרי ב-1972, אם כי סולם הדגים הושאר והביולוגים ממחלקת הדגים וחיות הבר של אורגון השתמשו בתחנה למניית מספר הדגים העוברים דרכה. מחוז ג'קסון, שהסכר היה בבעלותו, קיבל ביוני 2009 מענק פדרלי של 5 מיליון דולרים לכיסוי הוצאות פירוק הסכר. הסכר פורק בקיץ 2010.

ב-2008 פירקה עיריית גולד היל את שאריות סכר גולד היל (Gold Hill Dam, מילולית "סכר גבעת הזהב"), סכר הטיה ששכן במרחק קצר מסכר גולד ריי במורד הנהר. במקור נבנה סכר זה במטרה לספק חשמל לחברת מלט. גובהו נע בין 0.9 ל-4.3 מטרים ואורכו 270 מטרים. הסכר ותעלת ההטיה הובילו מים לעיירה גולד היל עד שהעיירה התקינה תחנת שאיבה שסיפקה את צורכי המים שלה.

שרידי סכר סאווג' רפידס בסמוך לגרנטס פאס

סכר סאווג' רפידס (Savage Rapids Dam, מילולית "סכר האשדות הפראיים") הוקם 8 קילומטרים במעלה הנהר מגרנטס פאס. הוא נבנה ב-1921 במטרה להטות חלק ממי הנהר להשקיה. גובה הסכר היה 12 מטרים ומאחוריו נוצר מאגר שהתרחב עונתית למרחק של 4 קילומטרים במעלה הנהר. באפריל 2009 החלו לפרק את הסכר והשלימו את הפירוק באוקטובר 2009. שנים עשר משאבות הותקנו במקום הסכר על מנת להוביל את מי הנהר לתעלות ההשקיה המשרתות שטח חקלאי בן 30 קמ"ר.

ב-2008 פירק חיל ההנדסה של ארצות הברית חלק מסכר אלק קריק והשיב את ערוץ אלק קריק למצבו הקודם. בניית הסכר הופסקה בצו משפטי בשנות ה-80 של המאה ה-20 לאחר שהסכר הגיע לגובה 24 מטרים מתוך ה-73 מטרים המתוכננים. מחלוקת נמשכת עכבה את פירוק הסכר למשך שני עשורים. נחל אלק קריק נשפך לנהר רוג כ-8 קילומטרים דרומית לאגם לוסט קריק.

סכרים נוספים היסטוריים לאורך חלקו המרכזי של הנהר פורקו או נהרסו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סכר אמנט (Ament Dam) נבנה ב-1902 על ידי חברת המכרות גולדן דריפט (Golden Drift Mining Company) על מנת לספק מים לציוד הכרייה מרחק קצר במעלה הנהר מגרנטס פאס. לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה לספק מי השקיה וחשמל הידרואלקטרי לסביבה ומשום שהסכר היה "רוצח דגים המוני", הוא פוצץ חלקית באמצעות דינמיט ב-1912 על ידי אזרחים שנטלו את החוק לידיהם. הסכר הפגום פורק לחלוטין לפני שנבנה סכר סאווג' רפידס ב-1921.

ב-1890 בנתה חברת החשמל של גרנטס פאס (Grants Pass Power Supply Company) סכר מבולי עץ בגובה 3.7 מטרים לאורך הנהר סמוך לעיירה. דגי הסלמון היו מסוגלים לדלג מעל הסכר כשהיו מים רבים בנהר, אבל מרביתם נחסמו. "למשך חצי מייל מתחת לסכר, דגים הצטופפו בנהר במהלך הקיץ." לאחר ששיטפון הרס את הסכר ב-1905, הוא הוחלף על ידי סכר בגובה 1.8 מטרים, שכמו קודמו, נעדר סולם דגים. בהגיע 1940 הסכר הדרדר למצב שהוא כבר לא חסם את דרכם של הדגים.

סכר ההטיה בפרוספקט

בנוסף לסכרים בערוץ הראשי של הנהר רוג "נבנו כמה מאות סכרים על היובלים בתחומי נדידת הסלמון" בתקופות שונות, רובם במטרה לספק מים לכרייה או להשקיה. לפני 1920 לא היו בסכרים אלו אמצעים לאפשר מעבר דגים. לחץ ציבורי בנוסף למאמציו של בעל מפעל השימורים רוברט יום הובילו להתקנת סולמות דגים במרבית הסכרים ההרסניים. נכון ל-2005 היו כ-80 סכרים שלא למטרות הפקת חשמל, בעיקר להשקיה באגן הניקוז של הנהר רוג. בנוסף לאגם לוסט קריק על הערוץ הראשי, כוללים מאגרים גדולים באגן הניקוז את אגם אפלגייט, אגם אמיגרנט (Emigrant Lake, מילולית "אגם המהגר") ואגם פיש (Fish Lake, מילולית "אגם הדגים").

המחסום המלאכותי היחיד בערוץ הראשי של הרוג מעבר לאגם לוסט קריק הוא סכר הטיה בפרוספקט (Prospect)‏, 277 קילומטרים משפך הנהר. גובהו של סכר הבטון 15 מטרים ורוחבו 117 מטרים. הסכר אוגר את מי הנהר רוג ופלגים סמוכים ומסיט את המים לתחנות כוח, המשיבות את המים לנהר במורד הזרם. את המערכת הקרויה "הפרויקט ההידרואלקטרי של פרוספקט מספר 1, 2 ו-4" מפעילה חברת החשמל הפסיפית. המערכת נבנתה בהדרגה בין 1911 ל-1944 וכוללת סכרי הטיה נוספים במידל פורק רוג ריוור (Middle Fork Rogue River, מילולית "המזלג המרכזי של הנהר רוג") ורד בלנקט קריק (Red Blanket Creek, מילולית "נקיק השמיכה האדומה") ומערכת הובלת מים בתעלות ובצינורות באורך כולל כ-15 קילומטרים.

גשרים

סמוך לשפך בגולד ביץ' עובר הנהר תחת גשר אייזק לי פטרסון וכביש 101 של ארצות הברית

בין הגשרים הרבים החוצים את הנהר רוג בולט גשר אייזק לי פטרסון (Isaac Lee Patterson Bridge), שעליו עובר כביש 101 מעל לנהר בגולד ביץ'. הגשר תוכנן על ידי קונדה מקלו (Conde Balcom McCullough‏; 1946-1887) ונבנה ב-1931. ב-1982 הוא צורף לרשימת אתרי הנדסה אזרחית היסטוריים לאומיים (National Historic Civil Engineering Landmark) של האגודה האמריקנית של מהנדסים אזרחיים (American Society of Civil Engineers). אורך הגשר 579 מטרים והיה הראשון בארצות הברית להשתמש בשיטת פרסינה (Freyssinet) של בטון דרוך בגשרים מבטון. הגשר כולל 7 מפתחים קשתיים של 70 מטרים ואלמנטים קישוטיים רבים כדוגמת גשרי כניסה בסגנון אר דקו.

כמה גשרים היסטוריים חוצים את הרוג בין גולד היל לגרנטס פאס. גשר גולד היל (Gold Hill Bridge), שתוכנן על ידי מקלו ונבנה ב-1927, הוא הגשר היחיד באורגון מטיפוס open-spandrel, barrel-arch. אורך המפתח של הקשת הראשית הוא 44 מטרים. גשר רוק פוינט (Rock Point Bridge), שתוכנן גם הוא על ידי מקלו משרת את כביש 99 וכביש 234 של אורגון החוצים את הנהר סמוך לנקודת היישוב רוק פוינט. הגשר באורך 154 מטרים נשען על קשת אחת. נבנה ב-1920 בעלות של 48,400 דולרים הוא החליף גשר עץ שהיה באותו מקום. הגשר נסגר בספטמבר 2009 לשיפוצים של משטח הנסיעה והמעקות. עלות המיזם כ-3.9 מיליון דולרים.

גשר קייבמן (Caveman Bridge, מילולית "גשר איש המערות") בגרנטס פאס הוא מבנה בטון בן 3 קשתות באורך 170 מטרים. תוכנן על ידי מקלו ונבנה ב-1931. הוא החליף את גשר רוברטסון. העיר מכנה את הגשר "איש המערות" משום שכביש רדווד (כביש 199), שחוצה את הגשר, עובר בסמוך למונומנט הלאומי מערות אורגון, כ-80 קילומטרים דרומית לגרנטס פאס.

גשר רוברטסון (Robertson Bridge) מעט יותר במורד הזרם מגרנטס פאס שנבנה סביב 1909 הוא גשר מסבכים מפלדה בעל שלושה מפתחים באורך 178 מטרים שהועתק במורד הנהר ב-1929 על מנת לפנות מקום לגשר קייבמן. על הגשר עובר כביש רוג ריוור לופ (כביש 260 של אורגון) מערבית לעיר. הגשר קרוי על שמם של חלוצים שהתיישבו באזור בשנות ה-70 של המאה ה-19.

זיהום

באפריל הנהר נראה עכור בגרנטס פאס במורד עמק רוג

על מנת לעמוד בסעיף (d)‏303 של חוק המים הנקיים (Clean Water Act) הפדרלי חייבת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) של ארצות הברית או נציגיה במדינות השונות להכין רשימה של כל מקורות המים בכל מדינה שאינם עומדים בקריטריון של איכות מים מאושרת. על מנת לעמוד בקריטריון קבעו מחלקת הסביבה של אורגון (DEQ) ואחרים את המכסה המקסימלית ליום של מזהמים החודרים לנחלים ולמקורות מי השטח האחרים באמצעות המדד TMDL, ראשי תיבות של Total Maximum Daily Load – "סך כל כמות יומית מקסימלית". רשימת המזהמים על פי סעיף (d)‏303 של אורגון לשנים 6–2004 ציינה כי חלקים באגן הניקוז של הנהר רוג לא עמדו בתקנים של טמפרטורה, חיידקים, חמצן מומס, משקעים, pH, עשבים שוטים ואצות. כל פלגי המים שצוינו ברשימה היו באורגון, בחלק של קליפורניה באגן הניקוז לא נרשם אף פלג מים שאינו עונה על התקן בשנת 2008.

ה-EPA אישרה את ה-TMDL לגבי טמפרטורה לשלושה מיובלי הנהר רוג: אפר סקר קריק (Upper Sucker Creek) ב-1999, לואר סקר קריק (Lower Sucker Creek) ב-2002 ולובסטר קריק (Lobster Creek) ב-2002. היא אישרה את תקני ה-TMDL לטמפרטורה, משקעים וקריטריונים ביולוגיים לאגן הנהר אפלגייט ב-2004, ו-TMDL לטמפרטורה, משקעים, קוליפורמים צואתיים ו-Escherichia coli‏ (E. coli) לאגן הנחל בר קריק ב-2007. ב-1992 היא אישרה את כמות ה-pH, עשבים, אצות וחמצן מומס לאגן בר קריק. בדצמבר 2008 קבעה מחלקת הסביבה של אורגון שני מדדי TMDL לאגן הנהר רוג (למעט יובלים שלהם היו מדדים משלהם), טמפרטורה שנועדה להגן על הסלמון והטרוטה מטמפרטורות גבוהות מדי, ומדד צואתי שנועד להגן על אנשים המשתמשים במים לנופש.

מחלקת הסביבה של אורגון אוגרת מידע על איכות המים באגן רוג מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 והשתמשה בו לקביעת ציון של אינדקס איכות המים של אורגון (OWQI, ראשי תיבות של Oregon Water Quality Index). מטרת האינדקס לתת הערכה על איכות המים למטרות נופש. המדד OWQI יכול לנוע בין 10 (גרוע) ל-100 (אידיאלי). מתוך שמונה מאתרי אגן רוג שנדגמו במהלך השנים 1997–2006, חמישה קיבלו ציון טוב, אחד מעולה, ושניים: ליטל ביוט קריק (Little Butte Creek) ובר קריק, באזור המאוכלס ביותר של הנהר רוג, קיבלו ציון גרוע. בנהר רוג עצמו נעו הציונים מ-92 בקילומטר ה-222 מהשפך, ירדו ל-85 בקילומטר ה-188, אבל השתפרו ל-97 בקילומטר ה-17. לשם השוואה מדד OWQI הממוצע לנהר וילאמט במרכז העיר פורטלנד, העיר הגדולה במדינה, היה 74 בין 1986 ל-1995.

צמחייה ובעלי חיים

רוב שטחו של אגן הניקוז של הנהר רוג הוא באזור האקולוגי של הרי קלאמת, אם כי חלק מהאגן העליון הוא בתחומי האזור האקולוגי של רכס הקסקייד, וחלק מהאגן התחתון הוא בתחומי האזור האקולוגי של רכס החוף. רוב הנוף באגן הנהר נשלט על ידי יערות מחטניים ממוזגים. מקומות מסוימים באגן העליון, בקסקייד הגבוהים ובקסקייד המערביים "מזוהים כמכילים עושר רב מאד של מינים של צמחים ועלי חיים". מיני העצים הנפוצים הם קלוצדרוס מפושק (Calocedrus decurrens), אשוח לבן (Abies concolor) ואשוח מפואר (Abies magnifica).

אורן ג'פרי הוא בין מיני העצים המשגשגים בקרקע סרפנטינית

רחוק יותר במורד הנהר גדלים בחלקים מהאגן מגוון של מחטניים, עצים רחבי עלים ירוקי עד, עצים נשירים ושיחים. באזורים מיושבים יוותר החליפו מטעים, שדות ושדות מרעה את מרבית הצמחייה המקורית, אם כי שרידים של סוואנה של אלונים, צמחיית ערבה, ושלוליות עונתיות שורדים ברמה הגעשית המכונה "סלע השולחן" (Table Rock) צפונית למדפורד. יערות אלונים, סוואנות עשב, אורן הזפת (Pinus ponderosa) ואשוח דאגלס (Pseudotsuga menziesii) משגשגים למרגלות ההרים היבשים יחסית מזרחית למדפורד. בשטחים למרגלות ההרים של עמק אילינוי גדלים אשוח דאגלס, מיני קטלב (Arbutus) וקלוצדרוס מפושק. חלקים מאגן הניקוז של הנהר אילינוי כוללים צמחייה דלילה של אורן ג'פרי (Pinus jeffreyi), אלונים ומיני ציאנותוס (Ceanothus) הגדלים בקרקע סרפנטינית. אזור קלאמת-סיסקיו בצפון קליפורניה ודרום מערב אורגון כולל חלקים מהאגן הדרום מערבי של אגן רוג והוא בין ארבעת היערות המחטניים הממוזגים המגוונים ביותר בעולם. הוא כולל כ-3,500 מינים צמחים שונים. אזור קלאמת-סיסקיו הוא בין שבעת האזורים שנקבעו על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע כבעלי חשיבות בוטנית גלובלית באמריקה הצפונית והוגש להכרה כאתר מורשת עולמית ושמורה ביוספרית.

חלקו התחתון של נהר הרוג עובר דרך רכס החוף של דרום אורגון, שבו היערות כוללים אשוח דאגלס, צוגה מערבית (Tsuga heterophylla), ברושית לאוסון (Chamaecyparis lawsoniana) ארז אדום מערבי (Thuja plicata) ובגבהים נמוכים יותר אשוחית סיטקה (Picea sitchensis). יערות החוף משתרעים מקולומביה הבריטית בצפון ועד אורגון (והרוג) בדרום הם "בין הפוריים ביותר בעולם". אזור החוף, במקומות שלא השתנו עקב פעילות האדם, שופעים בשרכים, חזזיות, טחבים ועשבים, כמו גם מחטניים.

נהר הרוג מכיל "בית גידול באיכות יוצאת מהכלל עבור סלמוניים והוא אחד ממדגי סלמון המעולים ביותר במערב. עם זאת, מרבית המינים מצויים פחות בשפע ממה שהיו בעבר". סלמוניים שוכנים בנהר הרוג דרומית לאגם לוסט קריק וכוללים אלתית כסופה (Oncorhynchus kisutch), אלתית גמלונית של אביב וסתיו וטרוטת עין-הקשת של קיץ וחורף. דגי מים מתוקים מקוריים נוספים המצויים באגן הנהר כוללים טרוטת קלארק (Oncorhynchus clarkii), צמד פסיפי (Lampetra tridentata), חדקן ירוק (Acipenser medirostris), חדקן לבן (Acipenser transmontanus), דגים ממשפחת Catostomidae, המין Rhinichthys osculus ודגים מעל-משפחת Cottoidea. דגי מים שהובאו על ידי האדם כוללים את הסוג Richardsonius, בס גדול- לוע (Micropterus salmoides), בס קטן-לוע (Micropterus dolomieu)‏, Pomoxis שחור, כחול-זים (Lepomis macrochirus), שפמנונאים דוגמת Ameiurus nebulosus, אוקונוס צהוב (Perca flavescens), קרפיון, דג זהב (Carassius auratus), המין Alosa sapidissima, מין מהסוג Ptychocheilus, וכמה מינים של טרוטה. אלתית הכסף באגן הניקוז משתייכת ליחידת אבולוציה חשובה (Evolutionarily Significant Unit) ששרות המדגה הימי הלאומי של ארצות הברית הוסיף לרשימת המינים המאוימים ב-1997, ומצב שימור זה אושר מחדש ב-2005. ב-2005 רשמה מדינת אורגון את האלתית הגמלונית של האביב ברוג כמצויה בסיכון פוטנציאלי.

עצים ושיחים הגדלים בפשט הנהר לאורך נהר הרוג כוללים ערבות, אלנוס מאדים (Alnus rubra), אלנוס מעוין (Alnus rhombifolia), צפצפת בלזם מערבית (Populus trichocarpa) ומילה רחבת עלים (Fraxinus latifolia).

בין מיני בעלי החיים הנפוצים לאורך הנהר: דוב שחור אמריקני, לוטרה צפון-אמריקנית, אייל פרדי שחור-זנב, עיטם לבן-ראש, שלך, ברנטה קנדית, אנפה כחולה גדולה ואמודאי אמריקני.

פעילות נופש

שיט

רפטינג בקניון מיול קריק בחלקו התחתון של נהר הרוג

הספר: "נעלי התעמלות ספוגות במים: מדריך החותר לנהרות אורגון" (Soggy Sneakers: A Paddler's Guide to Oregon's Rivers) מונה כמה מסלולי מים לבנים בדרגות קושי שונות לאורך חלקו העליון, המרכזי והתחתון של נהר הרוג ויובליו. המסלול הארוך ביותר, בערוץ הראשי של הנהר במורד הנהר מגרנטס פאס הוא "אחד ממסלולי המים הלבנים הידועים ביותר בארצות הברית". המסלול בן 56 הקילומטרים פופולרי בקרב שייטי קיאקים ורפטינג, וכולל כמה אשדות ברמה 3+ שביניהם קטעי נהר רגועים יותר ובריכות עמוקות. כל המסלול הוא בחלק הנהר שנכלל בחוק הנהרות הפראיים והנופיים.

הקטע הפראי בחלקו התחתון של נהר הרוג משתרע לאורך 54 קילומטרים בין גרייב קריק (Grave Creek) ווטסון קריק (Watson Creek). על מנת להגן על הנהר משימוש יתר מוגבל מספר כלי השיט (מסחריים ושאינם מסחריים) הרשאים לעבור קטע זה ל-120 ביום בלבד. על מנת להיכנס לקטע זה מחויבים שייטים לבקש רישיון לשימוש מיוחד המוקצה בתהליך בחירה אקראי, ולקבל אותו במרכז המבקרים סמולין (Smullin Visitor Center), כ-30 קילומטרים מערבית ל-כביש בין-מדינתי 5 על כביש מרלין-גליס, בתחנת רנד של שומרי היערות (Rand Ranger Station). חלקים אחרים בנהר פתוחים לסירות סילון. חברה בגולד ביץ' מציעה סיורי ספינות סילון מסחריים במעלה הנהר למרחק של עד 167 קילומטרים הלוך ושוב. חברה אחרת מציעה סיורים בספינות סילון בקטע הלגייט (Hellgate, מילולית "שער הגיהנום") שבמורד הנהר מגרנטס פאס.

סיורים רגליים

בקתות להשכרה במחוז ההיסטורי יוניון קריק לאורך שביל הרוג העליון

שביל רוג העליון (Upper Rogue River Trail) המוגדר כשביל נופש לאומי (National Recreation Trail) עוקב מקרוב אחרי הנהר במרחק של 64 קילומטרים ממקורותיו בפארק הלאומי קרייטר לייק ועד לגבול היער הלאומי הנהר רוג – סיסקיו ביישוב ההררי פרוספקט. נקודות בולטות לאורך השביל כוללות קניון נהר שנחצב דרך הפומיס שהושקע בהתפרצות הר מזאמה לפני כ-8,000 שנים, נקיק רוג (Rogue Gorge), שקירותיו לבה שחורה, וגשר טבעי, אתר שבו הנהר זורם דרך צינור לבה באורך 76 מטרים. בין פרוול בנד (Farewell Bend) והגשר הטבעי עובר השביל דרך המחוז ההיסטורי יוניון קריק (Union Creek Historic District), אתר שבו מבני נופש מתחילת המאה ה-20 ותחנת שומרי יער לשעבר הרשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.

מסלולו של שביל רוג התחתון (Lower Rogue River Trail), המוגדר גם הוא כשביל נופש לאומי באורך 64 קילומטרים, מקביל לנהר מגרייב קריק ועד אילהה בשטח הפתוח רוג הפראי (Wild Rogue Wilderness)‏, 43 קילומטרים צפונית מערבית לגרנטס פאס. השטחים נטולי הכבישים שדרכם עובר השביל מנוהלים על ידי מנהלת היער הלאומי הנהר רוג – סיסקיו ומחוז מדפורד של הלשכה לניהול הקרקעות, ומשתרעים על 580 קילומטרים רבועים, כולל 150 קמ"ר של השטח הפתוח רוג הפראי. מטיילים המבצעים טרק עוברים את השביל בכמה ימים, בעוד שמטיילים ליום אחד מסתפקים בקטעים קצרים. בנוסף לנוף, ומפגש עם חיות הבר, כולל השביל מבט על האשדות והבקתות "frantic boaters" באילהה וחוות הנהר רוג והמוזיאון. המטיילים יכולים לקחת ספינת סילון מגולד ביץ' לחלק מהבקתות בין מאי לנובמבר. השביל מתחבר לשבילים צדדים קצרים רבים כמו גם ל"שביל הנהר אילינוי" (Illinois River Trail) בן ה-43 קילומטרים דרומית לאגנס. המטיילים יכולים גם לשלב בין הליכה רגלית לרפטינג לאורך הרוג.

דיג

דיג ספורטיבי בנהר הרוג תלוי מאד במיקום. במקומות רבים הדיג טוב מגדות הנהר או משרטונות החצץ, וברוב הנהר אפשר לדוג מסירות. במעלה הנהר מעבר לאגם לוסט קריק, יש בערוץ הראשי, המכונה לעיתים המזלג הצפוני, מגוון דגי טרוטה. בין אגם לוסט קריק וגרנטס פאס זהו אזור מעולה לדיג אלתית גמלונית, אלתית הכסף וטרוטת עין-הקשת, חלקם מהמדגרה. קטע הנהר בין גרנטס פאס וגרייב קריק כולל להקות של טרוטת עין-הקשת בקיץ ובחורף ואלתית גמלונית, כמו גם מקומות טובים לדיג טרוטה. הקטע בין גרייב קריק לפוסטר בר (Foster Bar), שרובו למעט 24 הקילומטרים האחרונים סגור בפני ספינות הסילון, דייגים מטילים חכות על מנת ללכוד את תת-המין הנודד של טרוטת עין-הקשת (Oncorhynchus mykiss irideus), המכונה בארצות הברית ובקנדה "סטילהד" (steelhead, מילולית "ראש פלדה") של קיץ ושל חורף, ואלתית גמלונית ואלתית כסופה של אביב ושל סתיו. בסמוך לאגנס מרבית הדגים הנלכדים הם דגי סטילהד בלתי בוגרים המכונים "הפ-פאונדר" (half-pounders, מילולית "השוקלים חצי פאונד", כ-200 גרם), החוזרים מהאוקיינוס לנהר באוגוסט בלהקות גדולות. בחלק התחתון של הנהר יש אלתית גמלונית של אביב ושל סתיו, כמו גם אוקונוס, לינגקוד (Ophiodon elongatus) וסרטנים בסמוך לאוקיינוס.

פארקים

הנהר רוג סמוך לפארק אינדיאן מרי במחוז ג'וזפין

פארקים לאורך נהר הרוג, המתחיל בפינה הצפון-מערבית של הפארק הלאומי קרייטר לייק, כוללים את "נקודת התצפית הנופית המדינתית של פרוספקט" (Prospect State Scenic Viewpoint), אזור מיוער כקילומטר וחצי דרומית לעיירה פרוספקט ובו שביל טיולים המוביל למפלים ולנהר רוג. ב"אזור הנופש המדינתי על שם ג'וזף סטיוארט" (Joseph H. Stewart State Recreation Area) יש אתרי קמפינג הצופים על אגם לוסט קריק. ב"אתר הנופש המדינתי קייסי" (Casey State Recreation Site) מוצעים פעילויות דוגמת שיט, דיג ואתרי פיקניק לאורך הנהר רוג, 47 קילומטרים צפונית מזרחית למדפורד. "אתר הנופש המדינתי טוולה" (TouVelle State Recreation Site) הוא פארק הפתוח ביום לאורך הנהר בבסיס הרמה הגעשית המכונה "סלע השולחן" (Table Rock) וסמוך ל"אזור חיות הבר על שם דנמן" (Denman Wildlife Area), כ-14 קילומטרים צפונית למדפורד. "הפארק המדינתי עמק הרוג" (Valley of the Rogue State Park)‏, 19 קילומטרים מזרחית לגרנטס פאס, הוקם סביב כ-5 קילומטרים של גדת הנהר.

בין גרנטס פאס לאזור הנופש הלגייט מנהל מחוז ג'וזפין שני פארקים לאורך הנהר, טום פירס (Tom Pearce) ושרודר (Schroeder). אזור הנופש הלגייט (Hellgate, מילולית "שער הגיהנום") מתחיל משפך הנהר אפלגייט לנהר רוג, כ-11 קילומטרים מערבית לגרנטס פאס ואורכו 43 קילומטרים. בקטע זה של נהר הרוג, יש אשדות בדרגה ראשונה ושנייה, והוא כולל 11 נקודות השקה לסירות, ארבעה פארקים וקמפינגים המנוהלים על ידי מחוז ג'וזפין. הוא מסתיים בגרייב קריק, הנקודה בה מתחיל השטח הפתוח "הרוג הפראי". בפארק אינדיאן מרי (Indian Mary Park, מילולית "מרי האינדיאנית"), השייך למערכת הפארקים של מחוז ג'וזפין יש אתרי אוהלים, יורטים, ומקומות לקרוונים על שטח של 250 דונם לאורך כביש מרלין-גליס בנקודת היישוב מרלין (Merlin). שלושת הפארקים האחרים של מחוז ג'וזפין באזור הנופש הלגייט הם וייטהורס (Whitehorse, מילולית "סוס לבן"), מעבר לשפך הנהר אפלגייט, גריפין (Griffin), מעט במורד הנהר מוויטהורס ואלמדה (Almeda), במורד הנהר מאינדיאן מרי.

תצפית פנורמית על הנהר רוג, הבריכות הסמוכות, והאזור הכפרי מסביב כפי שהם נראים מסלע השולחן הנמוך במחוז ג'קסון. התצפית היא מצפון מזרח לדרום מערב.

לקריאה נוספת

• Allan, Stuart; Buckley, Aileen R.; Meacham, James E. (2001) [1976]. Loy, William G. (ed.). Atlas of Oregon (2nd ed.). Eugene, Oregon: University of Oregon Press. ISBN 0-87114-101-9.
• Bannan, Jan (2002) [1993]. Oregon State Parks (2nd ed.). Seattle: The Mountaineers Books. ISBN 0-89886-794-0.
• Bishop, Ellen Morris (2003). In Search of Ancient Oregon: A Geological and Natural History. Portland, Oregon: Timber Press. ISBN 978-0-88192-789-4.
• Carter, James L.; Resh, Vincent H. (2005). "Chapter 12: Pacific Coast Rivers of the Coterminous United States". In Benke, Arthur C.; Cushing, Colbert E. (eds.). Rivers of North America. Burlington, Massachusetts: Elsevier Academic Press. ISBN 0-12-088253-1.
• Crown, Julia; Meyers, Bill; Tugaw, Heather; Turner, Daniel (2008). "Rogue River Basin TMDL: Chapter 1 and Executive Summary" (PDF). Salem, Oregon: Oregon Department of Environmental Quality. ארכיון (PDF) מ-16 במאי 2014. נבדק ב-8 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
• Dodds, Gordon B. (1959). The Salmon King of Oregon: R.D. Hume and the Pacific Fisheries. Chapel Hill: The University of North Carolina Press. OCLC 469312613.
• Dorband, Roger (2006). The Rogue: Portrait of a River. Portland, Oregon: Raven Studios. ISBN 0-9728609-3-2.
• Douthit, Nathan (2002). Uncertain Encounters: Indians and Whites at Peace and War in Southern Oregon. Corvallis: Oregon State University Press. ISBN 0-87071-549-6.
• Giordano, Pete (2004). Soggy Sneakers: A Paddler's Guide to Oregon's Rivers (4th ed.). Seattle: The Mountaineers Books. ISBN 978-0-89886-815-9.
• Johnson, Daniel M.; Petersen, Richard R.; Lycan, D. Richard; Sweet, James W.; Neuhaus, Mark E. (1985). Atlas of Oregon Lakes. Corvallis: Oregon State University Press. ISBN 0-87071-343-4.
• Lichatowich, James A. (1999). Salmon Without Rivers: A History of the Pacific Salmon Crisis. Washington, D.C.: Island Press. ISBN 1-55963-361-1.
• McArthur, Lewis A.; McArthur, Lewis L. (2003) [1928]. Oregon Geographic Names (7th ed.). Portland: Oregon Historical Society Press. ISBN 0-87595-277-1.
• Meier, Gary; Meier, Gloria (1995). Whitewater Mailmen: The Story of the Rogue River Mail Boats. Bend, Oregon: Maverick Publications. ISBN 0-89288-216-6.
• Orr, Elizabeth L.; Orr, William N. (1999). Geology of Oregon (5th ed.). Dubuque, Iowa: Kendall/Hunt Publishing Company. ISBN 0-7872-6608-6.
• Schwartz, E. A. (1997). The Rogue River Indian War and Its Aftermath, 1850–1980. Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 0-8061-2906-9.
• Sheehan, Madelynne Diness (2005). Fishing in Oregon: The Complete Oregon Fishing Guide (10th ed.). Scappoose, Oregon: Flying Pencil Publications. ISBN 0-916473-15-5.
• Smith, Dwight A.; Norman, James B.; Dykman, Pieter T. (1989) [1986]. Historic Highway Bridges of Oregon (2nd ed.). Portland: Oregon Historical Society Press. ISBN 0-87595-205-4.
• Sullivan, William L. (2002). Exploring Oregon's Wild Areas (3rd ed.). Seattle: The Mountaineers Press. ISBN 0-89886-793-2.
• Taylor, Joseph E. III (1999). Making Salmon: An Environmental History of the Northwest Fisheries Crisis. Seattle: University of Washington Press. ISBN 0-295-98114-8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוג בוויקישיתוף

• Guide to floating the Rogue, Bureau of Land Management
• Map of the Prospect hydroelectric project
• River of the Rogues documentary produced by Oregon Field Guide
• Robert Deniston Hume, Oregon Encyclopedia
• Rogue Basin Partnership
• Rogue National Wild and Scenic River, Bureau of Land Management
• Rogue River flows and forecasts