ראיסה גורבצ'ובה
| לידה |
5 בינואר 1932 רובצובסק, חבל אלטאי, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 בספטמבר 1999 (בגיל 67) בית החולים מינסטר, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה | ||||
| מדינה |
ברית המועצות רוסיה | ||||
| מקום קבורה |
בית העלמין נובודֶוִויצְ'יֶה, מוסקבה, רוסיה | ||||
| השכלה | אוניברסיטת מוסקבה | ||||
| עיסוק | אישיות ציבורית, סוציולוגית | ||||
| בן זוג | מיכאיל גורבצ'וב | ||||
| |||||
ראיסה מקסימובנה גורבצ'ובה (ברוסית: Раиса Максимовна Горбачёва; 5 בינואר 1932 – 20 בספטמבר 1999) לבית טיטארנקו (ברוסית: Титаренко) הייתה אשת ציבור רוסית, רעייתו של שליט ברית המועצות האחרון, מיכאיל גורבצ'וב. במסגרת פעילותה הציבורית קידמה מימון של תוכניות לשימור התרבות הרוסית ותשתיות טיפול בילדים שלקו בלוקמיה.
ביוגרפיה
ראיסה מקסימובנה גורבצ'ובה נולדה בעיירה רובצובסק שבמערב סיביר (כיום מחוז אלטאי) בברית המועצות ב-5 בינואר 1932 למשפחה של מהנדס הרכבות מקסים אנדרייביץ' טיטארנקו (1907–1986) ואלכסנדרה פטרובנה פארדה. אביה של ראיסה, יליד מחוז צ'רניהיב באוקראינה, עבר למחוז אלטאי בשנת 1929 כדי לבנות מסילות ברזל, שם הכיר את אשתו לעתיד. הוריה של אלכסנדרה פארדה - פיוטר סטפנוביץ' פארדה ואשתו אנסטסיה ואסילבנה - היו איכרים בני איכרים. כמו מיליוני משפחות איכרים ברוסיה, הם סבלו מקשיי ממושכים להחזיק את ראשם מעל המים בימי הקיסרות, מלחמת האזרחים והקולקטיביזציה של סטלין. בתחילת שנות ה-30, משפחתו של פיוטר פארדה נושלה מרכושה בעקבות היותם קולאקים; פיוטר הואשם בשיתוף פעולה חתרני עם האינטרנציונל הרביעי נגד סטלין והוצא להורג. סבתה של ראיסה, אשתו של פיוטר, מתה מצער ורעב; ארבעת ילדיה הושארו יתומים.
כמהנדס רכבות, נאלץ מקסים טיטארנקו לטייל רבות ברחבי ברית המועצות יחד עם משפחתו, לעבור ממקום למקום. רק לאחר ארבעים שנה קיבל בית קבע. ראיסה עברה בתי ספר רבים אבל תמיד הצליחה בלימודיה - ובשנת 1949 היא סיימה עם מדליית זהב את בית הספר התיכון עם בסטרליטמק, בשקיריה. פרס זה זיכה אותה להיכנס לכל מוסד להשכלה גבוהה בברית המועצות ללא בחינת כניסה. ראיסה בחרה ללמוד במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת מוסקבה. כסטודנטית באוניברסיטה, ראיסה רכשה לא רק ידע עיוני, אלא גם הכירה והתיידדה עם מלומדים למיניהם. נקודת המפנה בחייה של ראיסה הייתה ההיכרות עם מיכאיל גורבצ'וב, אז סטודנט של המחלקה למשפטים של האוניברסיטה. ב-25 בספטמבר 1953 נישאו בני הזוג וחגגו את חתונת הסטודנטים הזו באכסניית האוניברסיטה ברחוב סטרומינקה במוסקבה. לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת מוסקבה ב-1955, נשלח מיכאיל גורבצ'וב לסטברופול לעבוד כעורך דין וראיסה עברה עמו יחדיו. בינואר 1957 ראיסה גורבצ'וב ילדה את בתם היחידה של הזוג אירנה.
בארבע השנים הראשונות של מגוריה בסטברופול ראיסה גורבצ'וב לא הצליחה למצוא עבודה בהתאם לתעודה שלה. היא הרצתה, לימדה במחלקה לפילוסופיה של המכון הרפואי סטברופול ובמכון החקלאי של סטברופול. היא גם עשתה מחקר סוציולוגי, שלדבריה מאוחר יותר, מילא תפקיד חשוב בקריירה האקדמית שלה. ממצאי מחקריה הסוציולוגיים היוו את הבסיס לתזה שלה "פיתוח תכונות חדשות בחיי האיכרים בחוות הקיבוציות". היא צידדה על עבודת הגמר שלה בסוציולוגיה ב-1967 במכון הפדגוגי הממלכתי של לנין במוסקבה לנוכח ביקורת עמיתים. בסטברופול קנו בני הזוג גורבצ'וב חדר בדירה משותפת המתאימה לשתי משפחות או יותר. הם קיבלו דירה רשמית כעבור שנים לאחר בחירתו של מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הראשון של ועד המפלגה של המחוז המנהלי סטברופול.
אשת מנהיג ברית המועצות
עקב בחירתו של מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1985, עברו בני הזוג גורבצ'וב למוסקבה. במוסקבה המשיכה ראיסה את הקריירה המקצועית שלה כמרצה באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה ובחברת 'ידע' ("זנאני") הכל-רוסית. בחירתו של מיכאיל גורבצ'וב לשליט ברית המועצות באפריל 1985 הובילו לשינוי מקצה לקצה בחייה של ראיסה. כאשתו של ראש המדינה, היא ליוותה את בעלה בכל נסיעותיו המקומיות והממלכתיות לחו"ל - והייתה לרעיית המנהיג הראשונה בהיסטוריה הסובייטית שהוצגה בכינוי "הגברת הראשונה". היא משכה תשומת לב ופרסום ציבורי רב בהרבה מכל קודמותיה. במדינות זרות אישיותה של ראיסה גורבצ'ובה עוררה עניין והערצה רבה. בשנת 1987 מגזין נשים בריטי (Woman’s Own) בחר בה לאשת השנה; הקרן הבינלאומית "ביחד למען השלום" העניקה לראיסה את פרס נשים למען השלום; בשנת 1991 היא זכתה בפרס גבירת השנה. בעיני הקהילה העולמית ראיסה הייתה תמיד מקורבת לנשיא הסובייטי ו"שליחת השלום".
החל ב-1985 ראיסה התמסרה לפעילות ציבורית וצדקה. יחד עם האקדמאים דמיטרי ליכצ'וב, גאורגי מיאסניקוב ואנשי תרבות בולטים נוספים, היא הקימה את קרן התרבות הסובייטית (ששמה שונה מאוחר יותר ל"קרן התרבות הרוסית") שבראשה עמדה. היא ראתה את המשימה העיקרית שלה בהאנשת היחסים בין אנשים, בפיתוח דיאלוג תרבותי בין עמי ארצה ואומות אחרות, והגנה על מה שמכונה הרובד התרבותי של הציוויליזציה. בתקופת היותה אשת מנהיג ברית המועצות קרן התרבות הרוסית איגדה מרחבי ברית המועצות יותר מ-50 אלף פריטים מארכיונים ומהדורות של עיתונים, חפצים יקרי ערך ויצירות אמנות שהוצאו מרוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית. בשנים 1981 עד 1991 גייסה קרן התרבות הסובייטית כספים שתרמה לפיתוח התרבות הלאומית. סך הכספים שהושקעו בכך עמדו בסך מאה מיליון דולר. ראיסה גורבצ'ובה סיפקה תמיכה כספית למוזיאון אנדריי רובליוב לאמנות רוסית עתיקה, מוזיאון מרינה צווטאייבה, מוזיאון פושקין לאוספים אישיים, מוזיאון בנואה בפטרהוף, מוזיאון רוריק והרבה מוזיאונים וספריות פרובינציאליות נוספים.
תחת נשיאותו של מיכאיל גורבצ'וב, ראיסה עמדה בראש הקרן לסיוע לילדי צ'רנוביל (אשר נפגעו באסון התאונה הגרעינית בעיר), ונתנה חסות ומימון לבית החולים המרכזי לילדים במוסקבה. לזכרה של ראיסה גורבצ'ובה, שבמשך שנים רבות תרמה ופעלה לממן את הלוחמה הרפואית בלוקמיה (סרטן הדם) שלקו בה ילדים, הוקם, לאחר פטירתה, המכון לזכר ראיסה גורבצ'ובה להמטולוגיה והשתלות עבור ילדים בסנקט פטרבורג וטקס הפתיחה שלו התקיים ב-20 בספטמבר 2007. בתוך שנה אחת בלבד מאז הקמתו הציל בית החולים למעלה מ-500 ילדים מהמחלה הקטלנית.
שנים אחרונות
הניסיון הכבד ביותר שנאלצה ראיסה לעבור בתקופת נשיאותו של בעלה היה ניסיון ההפיכה הסובייטי באוגוסט 1991 נגד בעלה. ראיסה נעצרה יחד עם משפחתה בדאצ'ה של הנשיא בפורוס - עיירת נופש בחצי האי קרים. ראיסה זעמה על הבגידה של מקורבי בעלה וחששה לחייה ולחיי משפחתה. כתוצאה מלחץ פסיכולוגי, ראיסה גורבצ'וב עברה שבץ קל שהרע קשות את בריאותה, וגרם לכהות הראייה שלה ולהפרעות בדיבור. לאחר התפטרותו של מיכאיל גורבצ'וב מתפקיד נשיא ברית המועצות בדצמבר 1991, ראיסה גורבצ'וב לקחה חלק פעיל בהקמת קרן גורבצ'וב ובתפעולה של הקרן. היא גם עבדה באימות עובדות ונתונים עבור הספרים שכתב בעלה לאחר התפטרותו. עם התפטרות בעלה והתפרקות ברית המועצות, משפחת גורבצ'וב הפכו לאזרחי הפדרציה הרוסית.
במרץ 1997 ראיסה הקימה והובילה את "מועדון ראיסה מקסימובנה'" המועדון, שחבריו הם אנשי תרבות ואקדמיה בולטים, אישי ציבור ועיתונאים, נועד לקדם שיתוף נשים בחיים הציבוריים במדינה, דיון ופיתוח תוכניות למאבק בתופעה של ילדים חסרי בית, אלימות גוברת בחברה ובמשפחות ועוד בעיות חברתיות חריפות שעמדו על הפרק. מועדון ראיסה מקסימובנה, העומד נכון להיום בראשות אירנה מיכאילובנה וירגנסקאיה, בתם של ראיסה ומיכאיל גורבצ'וב, ממשיך בפעילותו על ידי קיום כנסים, ארגון אירועי צדקה ומתן תמיכה לפרויקטים חברתיים מעשיים גם לאחר פטירתה של ראיסה.
ב-22 ביולי 1999 רופאים של המכון ההמטולוגי של האקדמיה הרוסית למדעי הרפואה אבחנו את ראיסה גורבצ'וב כחולה בלוקמיה. היא עברה טיפול במרפאה של אוניברסיטת מינסטר, גרמניה, שבוצע על ידי מיטב המטולוגים והאונקולוגים האירופאים. עם זאת, למרות המאמצים להציל את חייה, ראיסה נפטרה ב-20 בספטמבר 1999 מבלי ששבה להכרה לאחר ניתוח. המחלה הפתאומית ומותה של ראיסה הרעידו את העולם ובעיקר את העם הרוסי. בזמן שהותה בבית החולים מינסטר קיבלה ראיסה אלפי מכתבים ומברקים מרחבי העולם המכילים איחולים להחלמה מהירה. בקריאה של המכתבים הללו, זמן קצר לפני מותה, אמרה ראיסה: "הייתי צריכה לחלות במחלה כה קטלנית ולמות כדי לגרום לאנשים להבין אותי". ראיסה גורבצ'ובה נקברה בבית הקברות נובודוויצ'יה במוסקבה. אלפי אנשים באו לחלוק לה כבוד אחרון בהלווייתה.
קישורים חיצוניים
- ראיסה גורבצ'ובה, באתר קרן גורבצ'וב (באנגלית)
- ראיסה גורבצ'וב, באתר הגרדיאן (באנגלית)
- ראיסה גורבצ'ובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
34031373ראיסה גורבצ'ובה