האינטרנציונל הרביעי
האינטרנציונל הרביעי היה גוף פוליטי סוציאליסטי שנוסד בפריז ב-1938 בידי לאון טרוצקי כחלופה לקומינטרן (האינטרנציונל השלישי) הקומוניסטי.
בשנת 1938 הקימו טרוצקי ותומכיו את האינטרנציונל הרביעי. הוא טען כי רק האינטרנציונל הרביעי, שהיה מבוסס על הרעיונות של לנין בדבר מפלגת אוונגרד, תוכל להוביל את המהפכה העולמית, ושיש צורך לבנות את האופוזיציה גם לקפיטליזם וגם לסטליניזם. באותו הזמן, הטרוצקיזם כבר היווה כוח פוליטי חזק בווייטנאם, בסרי לנקה ומעט מאוחר יותר גם בבוליביה. הייתה גם תנועה טרוצקיסטית חזקה בסין אשר כללה גם את האב המייסד של התנועה הקומוניסטית הסינית, צ'ן דוצ'י (Chen Duxie), בין חבריה. בכל מקום שהסטליניסטים צברו כוח, הם ראו חשיבות עצומה ברדיפת הטרוצקיסטים, והתייחסו אליהם כאל הגרועים שבאויבים.
האינטרנציונל הרביעי סבל מרדיפה והתפלגויות במהלך מלחמת העולם השנייה. מבודדים האחד מהשני, ועומדים בפני התפתחויות פוליטיות שלא תמיד תאמו את תחזיותיו של טרוצקי, כמה ארגונים טרוצקיסטיים החליטו שברית המועצות היא כבר לא "מדינת פועלים מנוונת", ופרשו מהאינטרנציונל הרביעי. לאחר 1945, הטרוצקיזם נעלם כתנועה עיקרית בווייטנאם, ונותר כתנועה שולית בכמה מדינות נוספות.
המזכירות הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי אירגנה ועידה בינלאומית בשנת 1946, וכן שני קונגרסים עולמיים בשנים 1948-1951, במטרה לבחון את התנאים החדשים שנוצרו עם הקמת "הגוש המזרחי", האיום של מלחמת עולם שלישית (בין המערב לברית המועצות), ומשימות של המהפכן כיום. הממשלות הקומוניסטיות המזרח אירופאיות שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה בכפייה על ידי ברית המועצות ללא שעברו מהפכה החברתית מתוך העם עצמו, תוארו בהחלטת הקונגרס מ-1948 כ"ממשלות ששולטות בצורה קפיטליסטית. בשנת 1951, הקונגרס הגיע למסקנה שהם נהפכו ל"מדינות פועלים מקולקלות".
עם התחזקות המלחמה הקרה, הקונגרס העולמי של האינטרנציונל הרביעי, בשנת 1951, אימץ את התאוריה של מישל פבלו (Michel Pablo) אשר צפתה מלחמת אזרחים בינלאומית. חסידיו של פבלו טענו כי המפלגות הקומוניסטיות בארצות החופשיות שבהן הן נתונות ללחץ של תנועת העובדים האמיתית, לא ילכו שולל אחר המניפולציות הסטליניסטיות ויבחרו בדרך המהפכנית. יוגוסלביה הייתה מקרה מבחן. כמו כן, נקבע בקונגרס של 1951 כי הטרוצקיסטים צריכים להתחיל ולפעול בצורה שיטתית בתוך אותן מפלגות קומוניסטיות שעדין נשלטו על ידי הרוב במעמד הפועלים (בניגוד למפלגות הקומוניסטיות הסטליניסטיות, שנשלטו בעיקר על ידי מנגנון הפקידות של המפלגה). בכל אופן, הטרוצקיסטים ראו את המנהיגות הסובייטית כ"אנטי-מהפכנית". ב-1951 נטען גם כי ברית המועצות ששתלטה על ארצות הגוש המזרחי בעקבות התוצאות הצבאיות והפוליטיות שאחרי מלחמת העולם השנייה, ניסתה לכאורה להקים בהם משטרים קפיטליסטיים על מנת לרצות את המערב ולמנוע פלישה לאותן ארצות. את הלאמת התעשייה והכלכלה שם, החלה ברית המועצות כביכול רק לאחר שנוכחה לדעת שהקפיטליזם לא יהיה מה שימנע את הפלישה על ידי המערב.
האינטרנציונל הרביעי התחלק בשנת 1953 לשתי סיעות נפרדות. "הוועידה הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי" על ידי פורשים מהאינטרנציונל עצמו, כאלטרנטיבה מרכזית למזכירות הכללית. הם טענו להיותם "רוויזיוניסטים" והובלו על ידי מישל פבלו. משנת 1960 החלו קבוצות וארגונים שונים משני הגופים להתאחד מחדש. בשנת 1963 נערך קונגרס איחוד בין כלל התנועות והמפלגות הטרוצקיסטיות שחזרו להתאחד תחת האינטרנציונל הרביעי.
התנועות הבריטיות והצרפתיות המשיכו לקיים את "הוועדה הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי", ולא התאחדו עם כלל הקבוצות והארגונים.
