קולאק
קוּלָאקים (ברוסית: кула́к, "אגרוף") הוא כינוים של בני מעמד האיכרים האמידים בסוף תקופת האימפריה הרוסית, הרפובליקה הרוסית ותחילת תקופת ברית המועצות.
בעקבות החלת תוכנית החומש ותהליך הקולקטיביזציה בברית המועצות בשנת 1928, סבלו הקולאקים מרדיפות פוליטיות שהונהגו על ידי המשטר הסובייטי. ההערכה היא כי כתוצאה ממדיניות זו נהרגו כ-400 אלף איכרים וכמה מיליוני אנשים הוגלו ממקום מגוריהם לאזורים מרוחקים.
רקע
עלייתו של מעמד הקולאקים
בין השנים 1906–1911, הוציא לפועל ראש ממשלת רוסיה פיוטר סטוליפין, מספר רפורמות אגרריות אשר הובילו ליצירתו של מעמד איכרים חדש. במסגרת הרפורמות, התיר סטוליפין לאיכרים לרכוש אדמות מבעלי השטח בתמורה לתשלום בצורת תוצרת חקלאית.
בהתאם לטרמינולוגיה הסובייטית, מעמד האיכרים במדינה התחלק ל-3 קטגוריות: האיכרים העניים (bednyaks), איכרים מהמעמד הבינוני (serednyaks) והקולאקים, המעמד הגבוה ביותר של איכרים. בנוסף היה קיים מעמד נוסף של איכרים נטולי אדמה, אשר נהגו לעבד שדות של אחרים תמורת תשלום (batraks).
ככלל, הוגדרו הקולאקים כאיכרים אמידים אשר החזיקו בבעלותם חוות גדולות בנוסף למקנה, שכלל לרוב, מספר סוסים ובקר. בשל גודלו היחסי של השטח שעמד לרשותם, נהגו הקולאקים לגייס איכרים בתשלום אשר יעבדו את האדמה או את חלקה.[1]
בשנת 1912, 16% אחוזים מהאיכרים החזיקו שטח של לפחות 32 דונם למשפחה. נתון זה שימש ליצירת הבחנה (אחת מבין רבות) בין מעמד האיכרים הבינוני (שלא הגיע לסף זה) לבין מעמד האיכרים הגבוה - הקולאקים.
עד למלחמת האזרחים ברוסיה, שפרצה בשנת 1917 היה מעמד הקולאקים יציב ואיתן והם נטלו חלק חשוב בסקטור החקלאי במדינה.[1]
הקומוניזם המלחמתי
ערך מורחב – קומוניזם מלחמתי
במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, אשר פרצה מייד לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917, יזם מנהיג רוסיה (ואחר כך מייסד ברית המועצות) לדימיר לנין, מדיניות כלכלית חדשה שנועדה לתת מענה למצב הכלכלי הקשה במדינה והרעב שהחל להתפשט לערים הגדולות.
במסגרת המדיניות החדשה, אשר הוצאה לפועל בין השנים 1918–1921, החליט הממשל הסובייטי להטיל על האיכרים מיסים גבוהים מאד ודרש מהם למכור את תוצרתם למדינה במחירים נמוכים בהרבה ממחיר השוק. בנוסף, השלטונות הגדירו את כל הסחורה החקלאית שנועדה למכירה (ולא לאספקת צורכי האיכרים עצמם) כ"עודפי ייצור", תוך החרמתה בשימוש בכוח רב.
בקיץ 1918, בהוראת הממשל במוסקבה, נשלחו כוחות חמושים של הצבא לכפרים על מנת להחרים תבואה. כל איכר שסירב למסור את עודפי התבואה שלו קוטלג כקולאק והסתכן בהוצאה להורג אם יתפס. להוראה זו היו שתי מטרות - האחת, העברת מזון ותבואה מהכפרים אל הערים. והשנייה, יציאת הרתעה וביסוס מעמדו של הצבא האדום באזורים הכפריים, שעד כה הושפעו פחות מהשלכות המהפכה.
בשנת 1919 החרימו השלטונות 15-20% מהתוצרת החקלאית, כאשר בשנת 1920 הוחרמה כבר 30% מסך התוצרת.[2]
בין השנים 1918–1921, התרחשו מספר רב של מרידות בקרב האיכרים, לרבות מרד של 20,000 איכרים אוקראינים בשנת 1919 ומרד ארוך טווח שהתרחש בסיביר, החל מאוגוסט 1920 בהשתתפות כ-40,000 איכרים ואשר בא לסיומו כעבור מספר חודשים, לאחר דיכויו האלים על ידי כוחות של הצבא האדום בהנהגתו של מיכאיל טוכאצ'בסקי.[3] במהלך דיכוי המרד, ציווה טוכאצ'בסקי להוציא להורג מאות אנשים תוך הברחת שאר האיכרים ליערות על ידי שימוש בגזים רעילים.
התנגדות האיכרים למשטרו החדש של לנין התפשטה בשנת 1921 כמעט לכל רחבי ברית המועצות.
תוכנית הנא"פ
- ערך מורחב – נא"פ
בשנת 1921, בעקבות התנגדות נחרצת מצד האיכרים והפועלים, החליט לנין לשנות באופן זמני את מדיניותו הכלכלית. במסגרת המדיניות החדשה (נא"פ), הוחלט להנהיג שוק כלכלי חופשי מבוקר אשר יאפשר לאיכרים למכור את תוצרתם החקלאית על פי כללים של ביקוש והיצע בתמורה לתשלום מס קבוע למדינה. מדיניות זו הייתה צעד של פשרה מצד לנין ונסיגה זמנית לשיטה קפיטלסטית על מנת להביא לשיקום המשק הרוסי המקרטע.
עלייתו של סטלין והחלת הקולקטיביזציה
- ערך מורחב – קולקטיביזציה
לאחר מותו של לנין בשנת 1924, ועם הפיכתו של יוסיף סטלין למנהיג יחיד במדינה בשנת 1928, החלה נטישה של מדיניות הנא"פ בעקבות תוכנית החומש אותה קידם סטלין. במסגרת התוכנית הוחלט, בין היתר, לפעול לביטול תוכנית הנא"פ תוך הלאמה של אמצעי הייצור בכפרים כחלק מקולקטיביזציה מלאה של החקלאות במדינה.
כחלק מהתוכנית החדשה נבנו משקים שיתופיים גדולים, דוגמת הקולחוזים (בבעלות קולקטיב) או הסובחוזים (בבעלות המדינה), אליהם חויבו הקולאקים (והאיכרים בכלל) להצטרף. הנפגעים הגדולים ביותר מהתוכנית היו הקולאקים אשר עד כה נהנו ממשקים פרטיים ומהיכולת למכור את תבואתם במסגרת השוק החופשי וכעת נאסר עליהם להחזיק אדמות וחוות פרטיות.
חיסול מעמד הקולאקים
- ערך מורחב – חיסול מעמד הקולאקים
במאי 1929, פירסמה הממשלה הסובייטית (הסובנארקום), צו הקובע תנאים להכרה באיכרים כקולאקים:
- שימוש בעובדים שכירים
- בעלות על מטחנה, מכשיר להכנת חמאה, ציוד אחר לעיבוד מזון או כל מכשור מורכב עם מנוע מכני
- השכרה של ציוד או מכשור חקלאי
- מעורבות בסחר, הלוואות כספים, תיווך או מקור אחר ליצירת הכנסה שלא מעבודה חקלאית
ההגדרה המרחיבה, לרבות התנאי האחרון הובילה לכך שכל איכר אשר מכר את עודפי התבואה שלו בשוק הוגדר למעשה כקולאק. בשנת 1930, הורחבה רשימה זו אף יותר והיא כללה, בין היתר, כל איכר אשר משכיר חלק מאדמותיו לאיכר אחר.
סטלין והממשל הסובייטי ניהלו מאבק עיקש ואלים במסגרת תהליך ביטול הבעלות הפרטית כנגד הקולאקים, אשר חלקם הגדול התנגד להליך הקולקטיביזציה שנכפה עליהם. רבים העדיפו, כאקט מחאתי, לשרוף את היבולים והמקנה מאשר להעבירם לרשות המדינה ולהצטרף למשקים השיתופיים.
הנחיית הפוליטביורו
ב-5 בינואר 1930, ובעקבות התנגדות עזה של רבים מהקולאקים להליך הקולקטיביזציה, הוציא הפוליטביורו הנחיה לפעול לחיסול מעמד הקולאקים. במסגרת ההנחיה, חולקו הקולאקים ל-3 קבוצות, בהתאם למידת "מעורבותן" בהתנגדות לשלטון. לגבי הקבוצה הראשונה, שהוגדרו כמארגני מרידות ופעילויות אקטיביות כנגד המשטר, הוחלט כי יכלאו במחנות כפייה (גולאגים) . בקבוצה השנייה נכללו מתנגדים של המשטר, אשר לגביהם הוחלט כי יוגלו ליעדים רחוקים בברית המועצות, דוגמת הרי אורל או קזחסטן. לגבי הקבוצה השלישית, בה נכללו יתר הקולאקים, הוחלט כי יוגלו ליעדים אחרים בפרובינציה בה התגוררו.
לפי דבריו של ההיסטוריון הבריטי אדוארד קר, החלטת ה-5 בינואר הייתה החלטת יסוד בתהליך הקולקטיביזציה. היא הכריזה על "המרת הייצור הגדול של הקולאקים בייצור הגדול של הקולחוז" ועל "חיסול הקולאקים בתור מעמד". הואיל ולא היה ניתן לגלות רחמים כלפי הקולאק, שראו בו אויב המשטר, עלול היה כל איכר שהתנגד לקולקטיביזציה, שיסווגו אותו כקולאק או כמשתף פעולה עם הקולאקים, וכך להיות נתון לעונשים כבדים".[4]
שנת 1930 הייתה שנת שיא בכל הקשור למאבק האיכרים בתוכנית הקולקטיביזציה. בשנה זו נרשמו לא פחות מ-13,000 ביטויי מחאה קבוצתיים, בהם השתתפו יותר משלושה מיליון בני אדם. מספר העצורים בשנה זו גדל פי ארבעה ביחס לשנה שקדמה (מעל ל-200,000 עצורים) כאשר מספר ההוצאות להורג גדל פי 10 (20,000 הוצאות להורג).[5]
בין השנים 1929–1933, עלה מחיר התבואה והדגנים בצורה משמעותית והמשיך המאבק העיקש בין האיכרים, אשר פעלו להחביא את התבואה ורשויות השלטון אשר נהגו לבצע פשיטות על בתי האיכרים בניסיון למצוא את היבול המוסתר. לדבריו של ההיסטוריון הבריטי רוברט קונקווסט, בכל יחידה צבאית שנטלה חלק בפשיטות היה מצויד לפחות אחד מן החיילים במוט ברזל ארוך אשר נועד לאתר תבואה שהוסתרה באדמה.[6] עוד מציין קונקווסט, כי החיילים בחנו את המצב הגופני של האיכרים, וכל אחד שהיה נראה במצב גופני ומשקל סביר, נחשד באופן מיידי בהברחת מזון.[7]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 (Kulaks, Britannica.com (last Updated 4-24-2014
- ^ אלק אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות- יח' 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 76
- ^ אלק אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות- יח' 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 75
- ^ אדוארד קר, המהפכה הרוסית: מלנין ועד סטלין 1917–1929 (תרגום מאנגלית: אלי שאלתיאל), עם עובד (1982), עמק 162-165
- ^ אלק אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות- יח' 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 78
- ^ Robert Conquest (1987). The Harvest of Sorrow: Soviet Collectivization and the Terror-famine. Oxford University Press. p. 229. מסת"ב 978-0-19-505180-3
- ^ Conquest (1987). The Harvest of Sorrow: Soviet Collectivization and the Terror-famine. Oxford University Press. p. 230
24969879קולאק