ראובן שניר

ראובן שניר

לידה	6 בספטמבר 1953 (גיל: 71) חיפה, ישראל
פעילות בולטת	דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה עורך חדשות בקול ישראל
השכלה	אוניברסיטת חיפה
מקצוע	מתרגם, דקאן
צאצאים	2

ראובן שניר (נולד ב-6 בספטמבר 1953) הוא פרופסור מן המניין בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה, כיהן בעבר כדקאן הפקולטה למדעי הרוח. מתרגם מערבית לעברית, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2014).

ביוגרפיה

ראובן שניר נולד וגדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי העברי, ועשה את חוק לימודיו מהתואר הראשון עד השלישי באוניברסיטה העברית. למד פילוסופיה וערבית לתואר הראשון (1979-1976). תואר שני למד בחוג לשפה וספרות ערבית (1982-1979) ובעבודת הגמר שלו, בהדרכתו של פרופסור מאיר יעקב קיסטר, ההדיר וערך את כתאב אל-זהד (ספר הפרישות), של אל-מעאפא בן עמראן, מלומד מוסלמי אסקטי מן המאה השמינית לספירת הנוצרים, וצירף לו הקדמה המנתחת את תופעת הפרישות בראשית האסלאם, מנסה להתחקות אחר שורשיה ולבדוק כיצד הכשירה הפרישות המוסלמית הקדומה את הקרקע לצמיחת המיסטיקה האסלאמית (הצופיות). מחברו של הספר חי בתקופה שבה, על פי המקורות המצויים בידינו, צמחה התנועה המיסטית באסלאם מתוך שורותיהם של הפרושים המוסלמים הקדומים (זהאד) והפכה לתנועה דומיננטית בחברה המוסלמית. ספרו של אל-מעאפא משקף אפוא ככל הנראה את אותו רגע היסטורי שבו לפרישות המוסלמית הקדומה, שיש לה שורשים עמוקים בקוראן ובאמירותיו ובמעשיו של הנביא מחמד, נוספו הממדים הרוחניים הרדיקליים שיצרו את התופעה המיסטית באסלאם. המהדורה שההדיר וערך שניר טרם ראתה אור. במסגרת לימודי התואר השלישי באוניברסיטה העברית (1987-1983), הגיש שניר עבודת דוקטורט בנושא "יסודות צופיים בשירה הערבית החדשה 1980-1940" בהדרכתו של פרופסור שמואל מורה, הוא קיבל את הדוקטורט ב-1987. העבודה עוסקת בנטייתם של יוצרים ערביים, בעיקר בשירה, החל מן החצי השני של המאה העשרים, לעשות שימוש בתכנים ומושגים מיסטיים אסלאמיים (צופיים) להבעת תחושות ותפיסות מודרניות.

בד בבד עם לימודיו באוניברסיטה העברית שימש שניר כעורך חדשות בכיר בקול ישראל בערבית בשנים 1988-1977. שניר לימד באוניברסיטה העברית בירושלים (1988-1986), באוניברסיטת תל אביב (1993-1988), ובאוניברסיטת חיפה (החל משנת 1988), שבה מונה בשנת 2002 לפרופסור חבר ובשנת 2007 לפרופסור מן המניין. כיהן כראש החוג לשפה וספרות ערבית בשנים 2004-2000, ומאז 2007 הוא משמש כחבר בסנט האוניברסיטה ובחבר הנאמנים שלה. בשנת 2000 היה עמית מחקר במרכז ללימודי עברית ויהדות באוניברסיטת אוקספורד ובשנה האקדמית 2005-2004 היה עמית מחקר במכון למחקר מתקדם בברלין. בשנת 2008 הוזמן שוב לשמש עמית מחקר במרכז ללימודי עברית ויהדות באוניברסיטת אוקספורד. בשנה האקדמית 2010-2009 היה עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת הרווארד. כן שימש כפרופסור אורח באוניברסיטה החופשית בברלין ובאוניברסיטת היידלברג. שניר משמש כעורך משנה של כתב העת אל-כרמל היוצא בלשון הערבית, שהוא אחד מכתבי העת האקדמיים היחידים בעולם המערבי היוצא בלשון הערבית. הוא פרסם למעלה מ-15 ספרים (מחקר, עריכה ותרגום) וכמאה וחמישים מאמרים ופרקים בספרים, כתבי עת ישראליים ואכסניות בינלאומיות בעברית, ערבית ואנגלית, וכן פרסם למעלה מ-45 ערכים באנציקלופדיות.

הערכים על הספרות הערבית-יהודית שהתפרסמו ב-Encyclopedia of Modern Jewish Culture, שבה שימש שניר כעורך תורם (Contributing Editor), הם הראשונים שהתפרסמו באנציקלופדיה בינלאומית כלשהי על התרבות היהודית-ערבית המודרנית.

שניר נבחר לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה באוקטובר 2010 וסיים את כהונתו באוקטובר 2015.

שניר נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בחיפה.

מחקריו

תיאור מחקריו

ראובן שניר התמקד בתחילת לימודיו בתרבות הערבית הקלאסית. בניגוד לתפיסות שקנו להן אחיזה מסוימת בקרב חוקרים של התרבות הערבית המודרנית, במערב ובכלל זה בישראל, הוא גורס שלא ניתן לעסוק באופן רציני במחקר התרבות הערבית המודרנית ללא הכרות מעמיקה של התרבות הקלאסית. התרבות הערבית, בעיקר הספרות הערבית הכתובה בלשון הערבית הסטנדרטית (פצחא), שומרת על המשכיות מאז ימי הג'אהליה ועד ימינו - מאז עלתה הספרות הערבית על בימת ההיסטוריה, לא פסקה היצירה בלשון הערבית והיא נמשכת ברציפות לאורך כל הדורות, עם שינויים ודגשים שונים בין תקופה לתקופה. יתרה מזו, כל סופר ומשורר ערבי מודרני נשען, במודע או שלא במודע, על קודמיו ולא ניתן למצוא ולו יוצר ערבי אחד שאינו "מתכתב" ו"משוחח" ביצירותיו עם יצירותיהם של בני דורות קודמים. במסגרת מחקר הספרות הערבית הקלאסית, התמקד כאמור שניר בחקר הפרישות המוסלמית הקדומה (הזהד) והמיסטיקה האסלאמית (צופיות). במרוצת השנים הרחיב את תחומי התעניינותו לז'אנרים השונים של הספרות הערבית המודרנית, בעיקר השירה והתיאטרון, חקר לעומק את התפתחותו של התיאטרון הפלסטיני, יצירתם של הפלסטינים בלשון העברית, תולדות היהודים הערבים ותרבותם הערבית של היהודים, בעיקר ספרותם הערבית של יהודי עיראק ומצרים, וכן ספרותם העברית של היהודים המזרחיים לאחר הגירתם לישראל.

לאחרונה התחיל שניר לעסוק בנושא הזהות בספרות הערבית, בזיקה הדוקה עם החידושים התאורטיים בתחום המחקר במערב בנושא זה בעשורים האחרונים, תוך התמקדות במודל הדוחה את קיומן של זהויות אותנטיות נפרדות, המתבססות על מקור אחיד או התנסויות משותפות, ורואה בזהות תגובה לגירוי חיצוני, או אפילו מתייחס למודעות העצמית של הפרט כתוצר של הפנמת השקפתם של אחרים (פרטים, קהילות או מוסדות חברתיים) שעמם בא הסובייקט במגע, להם הוא משתייך או במסגרתם הוא פועל. דייוויד יום סיפק את התשתית הפילוסופית לכך בהתייחסו לעצמי כצרור של רשמי חושים, המשתנים בכל פעם שהפרט חווה חוויה חדשה או נזכר בחוויה ישנה. לפי מודל זה, זהות היא תמיד סובייקטיבית, נזילה ויחסית, היא איננה יכולה להיות שלמה ומלאה ונמצאת תמיד בתהליך מתמשך של התהוות. מאחר שכל זהות נסמכת על שלילת זהות אחרת, זהות היא תמיד תוצאה זמנית, נסיבתית ולא יציבה של מערכות יחסים מבעד לסימון שוני והבדל. מודל זה שם דגש על ריבוי זהויות ונקודות שוני מאשר על זהות יציבה וקבועה. בעת ובעונה אחת, בשל ריבוי הזהויות והיותן נזילות ולא יציבות, יש צורך להתייחס לאספקטים נוספים כמו גזע, מעמד ומגדר. כלומר, מאבק על זהות אינו יכול להתעלם מן הפוליטיקה של הייצוג. זו הייתה תרומתה של המחשבה הפוסטמודרנית שהדגישה את העובדה שזהות היא פועל יוצא של הבנייה חברתית ותרבותית ושהיא מתגבשת בתוך מערך של יחסי כוח. מאחר שהיא משרתת את המאבק בקבוצות הדומיננטיות בחברה, הזהות משתנה בהתאם לנסיבות ולצרכים הפוליטיים. תובנות מתחום המחקר התאורטי של הזהות עומדות בבסיסו של ספר חדש של שניר הנמצא בכתובים והעוסק בזהות הערבית-יהודית.

ספרות ערבית מודרנית: מודל היסטורי פונקציונלי דינמי

ספר זה ( Modern Arabic Literature: A Functional Dynamic Historical Model) יצא לאור בהוצאת יורק שבטורונטו בשנת 2001. בספר נעשה ניסיון לבנות מודל למחקר הספרות הערבית המודרנית, תוך התבססות על תיאורית הרב-מערכת, ההבחנה בין ספרות קנונית לבין ספרות לא-קנונית, ויחסי הגומלין בין המערכת הספרותית למערכות חברתיות אחרות. התבוננות באופי המחקר של הספרות הערבית לאורך המאה העשרים ומעקב אחר הפרסומים המחקריים בתחום, כולל עבודות הדוקטור הנכתבות באוניברסיטאות שונות בעולם, מגלה שרובו ככולו של המחקר האקדמי מתרכז בפלח צר מאוד של הספרות הערבית: ספרות קנונית למבוגרים, הכתובה בלשון הספרותית. שאר המגזרים נתפסים כדחויים ולא ראויים למחקר אקדמי רציני. המודל ששניר מציע כופר בטענה שהספרות הפופולרית, הנצרכת על ידי ההמונים, חסרת ערך ספרותי ומתבסס על ההנחה שבכל מגזרי הספרות, הן הקנוניים והן הפופולריים, יש פסגות ושיאים ספרותיים, לצד יצירות חסרות ערך ספרותי. אין כל סיבה להניח, כפי שכל קורא יודע מתוך ניסיונו האישי, שהשתייכותה של יצירה כלשהי למגזר ספרותי קנוני - שירה, רומן, ספור קצר או מחזה - מבטיח את ערכה הספרותי והפואטי. לעומת זאת, העובדה שיצירה מסוימת היא יצירה פופולרית ונצרכת על ידי המונים, כמו למשל שיר הכתוב בלשון הערבית המדוברת או סיפור בלשי, לא יכולה למנוע ממנה להיות בעלת ערך ספרותי נשגב. די להתבונן בתהפוכותיה של יצירה כמו אלף לילה ולילה, שעד למאה התשע עשרה נתפסה כיצירה פופולרית חסרת ערך ספרותי אך כיום נחשבת לאחת מפסגות הספרות הערבית בכל הדורות, כדי להיווכח שערכן של יצירות ספרות חורג מקטלוגן ליצירות קנוניות ופופולריות. המודל שמציע שניר רואה בספרות הערבית רב-מערכת הכוללת את כל הטקסטים הספרותיים הכתובים ערבית, כולל טקסטים המיועדים לילדים וספרות מתורגמת. הכתיבה הספרותית הערבית מתפרשת אפוא על שישה מגזרים, הנחלקים בין הספרות הקנונית והלא-קנונית:

1. ספרות קנונית למבוגרים
2. ספרות קנונית לילדים.
3. ספרות קנונית מתורגמת.
4. ספרות לא-קנונית למבוגרים.
5. ספרות לא-קנונית לילדים.
6. ספרות לא-קנונית מתורגמת.

בין המגזרים דלעיל מתקיימים יחסי גומלין הדוקים ולא פעם סופר, המפרסם יצירות בתחום הספרות הקנונית למבוגרים, שולח ידו גם בכתיבה לילדים, יוצר בתחום הספרות העממית ולעיתים עוסק גם בתרגום. כך, למשל, המשורר המצרי אחמד שוקי (1932-1868), "נסיך המשוררים" בשליש הראשון של המאה העשרים, נחשב לאחד היוצרים המרכזיים בספרות הערבית בחצי הראשון של המאה העשרים, אך הדבר לא מנע ממנו לכתוב גם לילדים ואף ליצור בתחום השירה העממית. מובן מאליו שכאשר אותו יוצר שולח ידיו בתחומים שונים יש לצפות להפריה הדדית בין התחומים הללו, הן במישור של מכלול יצירתו והן במישור הכלל ספרותי. המודל מאפשר הפניית מבט מחקרי לתחומים כמו ספרות ילדים קנונית ולא קנונית, ספרות מתורגמת וז'אנרים פופולריים כמו שירה עממית, ספרות בלשית, ספרות מדע בדיוני וכדומה. עוד מראה שניר שהמערכת הספרותית היא אוטונומית ופועלת על פי חוקים פנימיים אך בעת ובעונה אחת היא מקיימת יחסי גומלין דיאכרוניים עם מערכות אחרות: דת, תקשורת, לשון, מגדר, פוליטיקה, כלכלה. שניר פרסם מאמר ראשוני בעברית המציג את המודל הזה שנים מספר לפני צאתו לאור של הספר. כל פרסומיו של שניר מתבססים, במידה זו או אחרת, על התובנות והמסקנות של המחקר דלעיל.

שירתו של המשורר העיראקי המוסלמי עבד אל-והאב אל ביאתי (1999-1926)

ספרו של שניר 'שתי יחידות תפילה באהבה: עיון ביצירתו של עבד אל-והאב אל-ביאתי' (رؤوبين سنير، ركعتان في العشق : دراسة في شعر عبد الوهاب البياتي (بيروت: دار الساقي، ٢٠٠٢). המחקר התפרסם בהוצאת דאר אל-סאקי בביירות בשנת 2002 והוא עדיין הספר היחיד של מחבר ישראלי כלשהו שפרסמה הוצאה לבנונית מרכזית זו. אחד מתנאיה של ההוצאה לפרסום הספר היה שלא יהיה בספר אזכור כלשהו שהוא נכתב על ידי חוקר ישראלי ולכן הושמטו פרטים על המחבר ועל השתייכותו לאוניברסיטה ישראלית. כותרת הספר מבוססת על אמירה מפורסמת של המיסטיקן המוסלמי אל-חסין בן מנצור אל-חלאג', שהוצא להורג בשנת 922 לספירה בעקבות קריאתו האקסטטית "אנא אל-חק (אני האלוקים)".

הספר עושה שימוש באמירה דלעיל כבסיס לתפיסה שצמחה בשירה הערבית בראשית שנות השישים ושניסתה לשלב בין המיסטיקה האסלאמית ובין המאבק לתיקון החברה הערבית. משוררים כמו הסורי עלי אחמד סעיד (אדוניס) (נולד ב-1930), המצרי צלאח עבד אל-צבור (1981-1931), והעיראקי עבד אל-והאב אל-ביאתי (1999-1926), שבו עוסק הספר, אימצו תפיסה של "שיר מסכה" והתייחסו לאל-חלאג' כמדיום דרכו הביעו את תפיסותיהם הרוחניות והחברתיות. הספר כולל חמישה פרקים שכל אחד מהם מייצג שלב בהתפתחותו הספרותית של אל-ביאתי וביחסו לשירה, מבעד לניתוח מדוקדק של אחד משיריו בכל פרק. בשל העיסוק בדמותו של אל-חלאג' ובאמירותיו האקסטטיות, הנתפסות ככפירה, הכניס המרכז ללימודים אסלאמיים של אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר את הספר לרשימה השחורה של ספרים שאסורים בהפצה: ד”ר טאהא אבו כרישה, שכתב את הנימוקים להחרמת הספר, טען שכותרת הספר משקפת זלזול ופגיעה בקודשי האסלאם מה גם שעבד אל-והאב אל-ביאתי, שביצירתו דן הספר, לא הקפיד על כתיבה בהתאם לכללי הכתיבה הפיוטית הערבית המסורתית.

התיאטרון הפלסטיני

מחקר זה ((Palestinian Theatre (Literaturen im Kontext), ראה אור בהוצאת וייסבאדן בשנת 2005 והוא הראשון שהתפרסם בלשון האנגלית על התפתחותו של התיאטרון הפלסטיני, עוסק בהולדת התנועה הדרמטית הפלסטינית בראשית המאה העשרים והתפתחותה עד סוף שנות השמונים. עד פרסומו של הספר הייתה מושרשת במחקר תפיסה שאין לפלסטינים תיאטרון, בוודאי לא היה להם קודם לשנות השבעים של המאה העשרים. באמצעות מקורות ראשוניים, קטעי ארכיון ועיתונות מראה שניר שכבר ברבע הראשון של המאה העשרים היו ניסיונות לפתח תיאטרון פלסטיני, בעיקר במסגרת מוסדות תרבותיים וחינוכיים בחברה הפלסטינית, ובשנות השלושים והארבעים הייתה פריחה תאטרונית שבמסגרתה פעלו להקות תיאטרון שהעלו הצגות מתורגמות או מקוריות ואף ניסו לחקות את התיאטרון המצרי, שבחצי הראשון של המאה העשרים היה המפותח ביותר בעולם הערבי. בעקבות התפתחות התודעה התאטרונית בקרב הפלסטינים, בעיקר בעקבות סיבובי הופעות שלהקות תיאטרון מצריות נהגו לערוך בעריה המרכזיות של פלסטין, יוצרים מקומיים ייסדו להקות תיאטרון תוך שמירה על יחסי גומלין עם הארצות השכנות.

התנופה של התפתחות התיאטרון הפלסטיני בשנות הארבעים נקטעה לחלוטין עם "הנכבה" של 1948, כאשר הפלסטינים פוצלו בין המיעוט הפלסטיני שנותר במדינת ישראל, הפלסטינים בגדה המערבית תחת השלטון הירדני ואלה שברצועת עזה תחת שלטון מצרים, נוסף על המוני הפליטים במחנות במדינות ערב ובמדינות אחרות. התיאטרון הפלסטיני, שהיה על סף פריצה אל התודעה הכלל-ערבית, נעלם לחלוטין מן המפה התרבותית הערבית - שלא כז'אנרים כמו השירה והסיפורת, מחייב התיאטרון אמצעים חומריים לא מעטים, ואנשי התיאטרון הפלסטינים מצאו עצמם חסרי יכולת להתמודד עם הנסיבות החדשות. הממסד הישראלי ניסה למלא את החלל במגזר הערבי ולתמוך "תרבות חיובית" בגבולות מדינת ישראל, דהיינו ספרות ותיאטרון מגויסים שאינם מתנגדים למשטר ושמבססים דו-קיום בין היהודים לערבים. ואמנם היו ניסיונות לפתח תיאטרון בחיפה ובנצרת, בעיקר בחסות ההסתדרות, שניסתה לכוון את חיי התרבות במגזר הערבי בישראל בהתאם לצורכי הממסד השלטוני.

שניר מנסה להראות בספר כיצד הפעילויות התרבותיות בחסות הממסד אמנם הצליחו לעורר למראית עין עניין בקרב המיעוט הפלסטיני אבל לאורך זמן הובילו לתוצאה הפוכה: התחושה של הפלסטינים תושבי ישראל שהממסד חותר לטשטש את מאפייני התרבות הלאומית הפלסטינית הביאה, כפי שמתברר בדיעבד, לחיזוק התודעה הלאומית הפלסטינית והדבר בא לידי ביטוי בפעילויות תרבותיות אנטי-ממסדיות שאותם הובילה המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו הצליחה בפעילותה התרבותית לשמר את גחלת היצירה הפלסטינית ובעצם שימשה בשנות החמישים והשישים כמסגרת האופוזיציונית הפלסטינית האותנטית היחידה שטיפחה אנשי עט בעיקר מעל דפי אכסניות ספרותיות כמו הירחון אל-ג'דיד והעיתון אל-אתחאד, לצד הוצאת ספרים שניסתה להוציא לאור יצירות של כותבים פלסטינים המתנגדים למשטר הישראלי. יחד עם זאת, עד 1967 לא הצליחו הפלסטינים להקים תיאטרון מקצועי החופשי לחלוטין מהשראה ממסדית, מה גם שהצנזורה הישראלית מנעה כל ניסיון של התארגנות תרבותית רצינית. לאחר מלחמת ששת הימים והאיחוד המחודש בין הפלסטינים בישראל לבין אלו בגדה המערבית וברצועת עזה, החלה פריחה של התיאטרון הפלסטיני בעיקר בירושלים וברמאללה.

בלטה במיוחד בשנות השבעים להקת התיאטרון "אל-בלאלין" (הבלונים) במזרח ירושלים שבשנת 1977 שימשה גרעין להקמת תיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים, שבעצם מסמן את תור הזהב של התיאטרון הפלסטיני המקצועי. ”חכואתי" בערבית הוא מספר הסיפורים המסורתי שהיה נוהג לבקר בבתי הקפה ובליווי כלי נגינה כמו הרבאב היה מספר סיפורים מן המורשת הערבית העממית, כמו סיפורי אלף לילה ולילה, אבו זיד אל-הלאלי וענתרה. מתן השם חכואתי לתיאטרון הירושלמי בא לדחות על הסף את הטענה השכיחה אצל חוקרים מערביים שלא היה לערבים תיאטרון ושהם המתינו עד למאה התשע עשרה ולמגע עם התרבות המערבית כדי לחקות את התיאטרון המערבי. בכלל, מלומדים ערבים מנסים להוכיח שהמגע עם התרבות המערבית בעת החדשה, שסייע להתפתחות התרבות הערבית, לא יצר סוגות ספרותיות חדשות יש מאין שהרי, עוד לפני המגע עם המערב, ידעו הערבים צורות עובריות של הרומן, הסיפור הקצר והתיאטרון, הגם במובנים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם מה שהיה מוכר בתרבות המערבית. כך, למשל, סיפורי אלף לילה ולילה, ה”מקאמות”, האגרות, הופעות מספרי הסיפורים וכדומה. יתרה מזו, עולה אפילו טענה שלא רק שהערבים לא חיקו את תרבות המערב אלא שבמגע בין התרבות הערבית לתרבות המערבית בתור הזהב באל-אנדלוס במאות העשירית והאחת עשרה חיקו אנשי המערב את התרבות הערבית וכך יצרו למשל את הרומן המערבי.

יצירתם הספרותית של "היהודים הערבים"

ספרו של שניר "ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק" יצא לאור בהוצאת מכון בן צבי בשנת 2005. הספר מתחקה אחר הזיקה בין היהודים לתרבות הערבית מאז ימי הג'אהליה ועד המאה העשרים, ומתמקד בקהילת יהודי עיראק, בעיקר יהודי בגדאד, שזיקתם לתרבות הערבית הייתה ההדוקה ביותר בעת החדשה, יותר מכל קהילה יהודית אחרת. יתרה מזו, בשנות העשרים של המאה העשרים צמח בבגדאד חזון לאומי כלל-עיראקי, חברתי ותרבותי שססמתו "הדת לאלוקים והמולדת לכולם” – מדינאים, מחנכים ואנשי ספרות ואמנות מוסלמים, נוצרים ויהודים חתרו לבנות את עיראק כמסגרת לאומית ערבית חילונית בהשראת הישגי הציוויליזציה המודרנית. היהודים נתפסו כשותפים טבעיים לבניית המדינה העיראקית החדשה והדבר בא לידי ביטוי בהצהרות של מנהיגים, מאמרים בעיתונות וספרים. המחקר עוסק בנסיבות צמיחתו של החזון בקרב יהודי עיראק, ביחסי הגומלין בין המערכת התרבותית הערבית-יהודית לבין זו הערבית-אסלאמית ובאופייה של היצירה, שהתפתחה מתוך העדפה פנימית אסתטית מודעת של הלשון והתרבות הערבית. מבעד לאספקלריה הספרותית ביטאו משוררים וסופרים יהודים פטריוטיות עיראקית והתלהבות עזה לפעול בשדה היצירה הערבית והדבר זכה לעידוד מצד בני הדתות האחרות בעיראק. כך, למשל, מטבעת אל-פראת בבגדאד החלה להפיץ בראשית שנת 1924 ספר חדש, ראשון מסוגו על יהודי עיראק, הנושא את הכותרת נזהת אל-משתאק פי תאריח' יהוד אל-עראק (טיולו של המשתוקק בתולדות יהודי עיראק) שכתב יוסף רזק אללה ע'נימה (1950-1885).

הפרק, הנושא את הכותרת "היהודים היום: [תקופת] הכיבוש הבריטי והממשלה העיראקית הערבית", עוסק בתקופת המעבר מן השלטון העות'מאני לשלטון הבריטי ומדגיש את שותפות הגורל בין בני כל הדתות. ע'נימה מעלה על נס את היותם של היהודים חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית-עיראקית: "העיראקים חיו מאוחדים במשך מאות רבות, כשהם אוהבים זה את זה, ומחיצות הדת הפרידו ביניהם רק בתקופות קצרות וזניחות, ורק בזמנים ששררה בהם בורות". עצם כתיבת הספר, נועדה בין השאר להעלות על נס את נאמנותם הלאומית של היהודים ודבקותם בתרבותם הערבית. חודשים ספורים לאחר פרסומו של הספר, יצא לאור בבגדאד עיתון שבועי חדש, "אל-מצבאח" שמו, שהגדיר עצמו כ"עיתון ספרותי, מדעי וחברתי"; באמצע שורת הכותרת הופיע שם השבועון באותיות ערביות גדולות (אל-מצבאח). מתחת מופיע שם כתב העת באותיות עבריות (המנורה), ולמטה שלושה תאריכים: המוסלמי (6 ברמצ'אן 1342 להג'רה), העברי (6 בניסן שנת 5684), והנוצרי (כאמור, 10 באפריל 1924). בצד ימין מופיע שמו של בעל הזיכיון והמנהל האחראי, סלמאן שינה (שינא) (1978-1898), ולצדו - שם העורך, או בעצם רק כינויו - אבן אל-סמואל.

אבן אל-סמואל הוא אנור שאול (1984-1904), אחד מאותם אנשי תרבות אנציקלופדיסטיים המופיעים כדבר שבשגרה בכל תהליך של רנסאנס תרבותי המתרחש בקרב אומות מתעוררות. מאחר שכל רנסאנס מסוג זה מהווה שלב מעבר מפרק זמן שנתפס אז כבלתי מפותח לפרק זמן מפותח יותר, מתעוררים צרכים תרבותיים, שבשל תקופת הדמדומים בין שתי התקופות, טרם נמצאו האנשים שביכולתם למלאם בשלמותם, ואת מקומם מחליפים אותם "בעלי אלף מלאכות" (Jacks of all trades), אשר בכורח הנסיבות המיוחדות והודות לכישרונותיהם הרב-גוניים מצאו עצמם עוסקים בתחומים רבים ומגוונים בעת ובעונה אחת. קשה להעלות על הדעת תחום תרבותי שאנור שאול לא שלח בו את ידו: סופר, משורר, מחזאי, שחקן, עורך, עיתונאי, מורה, מילונאי, מתרגם, מוציא לאור ועוד. שאול אימץ את הכינוי אבן אל-סמואל, דהיינו ”בנו של אל-סמואל [בן עאדיאא']”, שהיה משורר ערבי בן הדת היהודית בתקופת הג’אהליה, עוד טרם עלו המוסלמים על בימת ההיסטוריה. בכך ביקש שאול להדגיש את המכנה התרבותי המשותף בין בני האומה המקומית המתחדשת, למרות השתייכותם לדתות שונות. העובדה שמכנה משותף זה היה אז משאת נפשם של מוסלמים לא מעטים, כולל המלך פיצל הראשון (1933-1883), עודדה מאוד את היהודים. עידוד רב הם גם שאבו מנאומים של המלך פיצל או מתוך העיתונות העיראקית של אותם שנים על המכנה הלאומי העיראקי והאתני המשותף הקושר בין בני כל הדתות בעיראק. המלך פיצל עצמו התבטא באופן זה עוד בהיותו בסוריה טרם הגיעו לעיראק, בהרצאה בפני המועדון הערבי בחלב ב-9 ביוני 1919: "אנחנו ערבים, החיים מחברים בינינו ורק המוות מפריד בינינו”. טרם הכתרתו כמלך עיראק הוא נפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית והכריז: "בטרמינולוגיה של הפטריוטיזם, אין יהודים, מוסלמים ונוצרים. יש רק דבר אחד שנקרא עיראק... אני מבקש מכל העיראקים בני מולדתי להיות רק עיראקים... אין כל הבחנה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים".

סאטע אל-חצרי (1968-1880), המנהל הכללי של משרד החינוך העיראקי בין השנים 1927-1923, ביקש, בהשראתו של המלך פיצל, ליצור מכנה משותף לבני כל העדות בעיראק ואף גרס ש"כל אדם המדבר ערבית הוא ערבי". אלא שהאביב של בגדאד היה קצר. החרפת המאבק בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית והקמת מדינת ישראל הביאו להגירת הרוב המכריע של יהודי עיראק למדינה היהודית. הטשטוש בהבחנה בין המושגים "יהודי" לבין "ציוני" בקרב קובעי הטעם בתרבות הערבית גרם לדחיקת היוצרים היהודים לשוליה הדחויים של תרבות זו. לכך הצטרף יחסו המתנשא של הממסד הקנוני העברי בישראל לתרבות הערבית כעוינת ונחותה. גסיסתה של היצירה הערבית של היהודים הייתה אפוא בלתי נמנעת. הספר מתחקה אחר החזון ושברו. הוא פורש ומנתח את שירת הברבור של הכתיבה היהודית בלשון הערבית ומראה כיצד לאחר יותר מאלף וחמש מאות שנים נסתם בימינו אט אט הגולל על מעורבות אקטיבית של יהודים בתרבות הערבית. המחקר גם בוחן את הניסיונות להחיות את הספרות הערבית של היהודים בישראל של שנות החמישים, אחרוני המוהיקנים של היהודים כותבי הערבית, כמו יצחק בר-משה (2003-1927) וסמיר נקאש (2004-1938), המעבר לכתיבה לעברית, והאימוץ ההדרגתי של הנורמות המערביות של המרכז הקאנוני של התרבות העברית.

דת, מיסטיקה וספרות ערבית מודרנית

ספר זה של שניר (Religion, Mysticism and Modern Arabic Literature) יצא לאור בהוצאת הראסוביץ בוייסבאדן בשנת 2006. הספר עוסק בזיקות המורכבות שבין האסלאם, בעיקר המיסטיקה האסלאמית, לבין הספרות הערבית המודרנית, ובעצם בין הדיבור והכתיבה, דהיינו הספרות, לבין השתיקה, שהיא משאת נפשם של המיסטיקנים. ההשראה לספר באה מאמירתו של המיסטיקן המוסלמי בשר בן אל-חארת', שהיא המוטוֹ של הספר: "אם אתה אוהב לדבר, אתה צריך לשתוק. ואם אתה אוהב לשתוק, אתה צריך לדבר." חמישה מוקדים בספר: הספרות הנכתבת בחוגים המוסלמים והזיקה הסינכרונית בינה לבין המערכת הספרותית החילונית, יחסי הגומלין בין הספרות הערבית והמערכת הדתית בחתך דיאכרוני, המגמה הנאו-צופית בספרות הערבית המודרנית, יצירתו של המשורר המצרי צלאח עבד אל-צבור (1981-1931), שהוא בעל זיקה הדוקה הן בביוגרפיה שלו והן ביצירתו עם הצופיות, ומורכבותו של טקסט אחד שבו מתגלמת המגמה המיסטית בשירה הערבית המודרנית - "קינה לאל-חלאג'" של הסורי עלי אחמד סעיד המכונה אדוניס (נולד ב-1930). הספר משלים ומסכם את מחקריו הקודמים של שניר בנושא המגמה המיסטית בספרות הערבית המודרנית.

גלויות בבוקר: פלסטינים הכותבים עברית

זהו מחקר של יצירתם של הסופרים הפלסטינים הכותבים עברית בישראל, בעיקר של נעים עריידי (נולד ב-1948) ואנטון שמאס (נולד ב-1950). התיזה המרכזית במאמר היא שהתרבות הישראלית סובלת מדיסוננס קוגניטיבי מובנה: מצד אחד, היא מזלזלת בתרבות הערבית ורואה בה תרבות נחותה והעדות הטובה ביותר לכך היא שהערבית איננה נחשבת בישראל כנכס אינטלקטואלי. מצד שני, התרבות הישראלית רואה עצמה כתרבות פתוחה וליברלית המעניקה הזדמנות שווה למיעוט הפלסטיני. הדיסוננס הזה גורם מאז הקמת המדינה אי נוחות רבה ומתמשכת לאינטלקטואלים יהודיים, בעיקר לאלה השייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר מטיפים לפתרון צודק לבעיה הפלסטינית וליחס הוגן למיעוטים. הפתרון שנמצא לדיסוננס הזה ואשר מאפשר לאינטלקטואלים היהודים הישראלים לחיות בשלום עם עצמם, הוא ההקפדה לשלב נציגים ערבים בפעילויות תרבותיות שונות. אשר על כך, תמיד ניתן למצוא נציג ערבי, מעין ”ערבי מחמד” תורן, בתרבות הישראלית, הגם שאין התעניינות ממשית ביצירתו מלבד עצם קיומו כנציג המאפשר הקהיית אי הנוחות דלעיל. דא עקא שנציגים אלה מעולם לא ייצגו את התרבות הערבית הפלסטינית המקומית, גם מפני שעצם ה”בחירה” בנציג מסוג זה חותרת תחת מעמדו בתרבות הפלסטינית והוא הופך אט אט לשייך יותר לתרבות העברית מאשר לתרבות הערבית. מעניין לעקוב אחר תגובותיהם של ”נציגים” אלה לאורך השנים: כך למשל, אנטון שמאס נלחם על מעמדו כנציג ואף ניסה לשנות את גישתה של התרבות העברית, אלא שכשלונו המוחלט התחוור גם לו, ולאחר פרסום הרומן העברי ערבסקות (1986) נטש את הכתיבה בעברית, ונטישת הכתיבה בעברית התלוותה גם בנטישת המולדת והוא כעת פרופסור לספרות באוניברסיטת מישיגן האמריקאית. לעומתו נעים עריידי נהנה ממעמדו על קו התפר בין שתי התרבויות. סייד קשוע (נולד ב-1975) כבר מודע למעמדו כערבי מחמד ומתייחס באירוניה לתרבות הישראלית וליחסה לתרבות הערבית.

היברידיות, הדרה, וטיהור תרבותי: יהודי עיראק והממסד הישראלי האשכנזי ההגמוני

שניר כתב על המאבק שהתנהל בשנות החמישים של המאה העשרים בישראל בין הנרטיבים השונים, בעיקר בין הנרטיב הציוני-אשכנזי לזה היהודי-ערבי, שבו דגלו לטענתו יהודים שהיגרו מארצות ערב. הנרטיב הציוני-אשכנזי הצליח לכפות עצמו על יהודי ארצות ערב, בעוד הנרטיב היהודי-ערבי נמחק לחלוטין. לדעתו של שניר ההדרה של הזהות היהודית-ערבית מן השיח הדומיננטי בישראל הסתייעה במידה רבה בהדרה דומה של אותה זהות מצד הלאומיות הערבית. מפגש אינטרסים נדיר זה, מצד שתי תנועות עוינות ומתחרות, לא הותיר כל סיכוי לזהות הערבית-יהודית והיא כעת נחלתם של אינטלקטואלים בודדים העושים בה שימוש לניגוח הציונות מבלי שיהיה להם סדר יום תרבותי כלשהו.

יבואו ברברים אחרים

זהו מחקר של הקובץ ורד אקל (ורדים פחות) של מחמוד דרוויש (2008-1941) מן היפים בקבציו השיריים, וניתוח מדוקדק של אחד משיריו, "יבואו ברברים אחרים". זהו אחד הקבצים הבודדים של דרויש שבו המכלול של השירים מציג פואטיקה ייחודית ובעלת משמעות כוללת: הקובץ כולל 50 שירים הכתובים בסגנון "השירה החופשית" (שער חר), אותה רגל שירית בעוד מספר הרגלים בכל שורה משתנה, החריזה פונקציונלית ולא אחידה, כל השירים בערך באותו אורך, כולם עושים שימוש באותה רגל פרוזודית (מתקארב), וקריאתם ברצף עשויה לשמש כהיסטוריה חליפית של ה"נכבה" והמתרחש בנפש הפלסטינית מאז ועד היום. הזיקה ההדוקה בין השירים והיותם חלקים בפסיפס פואטי ייחודי איפשר למשורר הפלסטיני סלמאן מצאלחה (נולד ב-1953) לעשות שימוש בכל כותרות השירים ולפרסם שיר הבנוי רק מהכותרות הללו בסדר שקבע מצאלחה (אל-אתחאד, 24 ביולי 1987.)

ספרים שכתב

• Reuven Snir, Modern Arabic Literature: A Functional Dynamic Historical Model, Toronto: York Press, 2001.
• Reuven Snir, Palestinian Theatre (Literaturen im Kontext, vol. 20), Wiesbaden: Reichert, 2005.
• Reuven Snir, Religion, Mysticism and Modern Arabic Literature, Wiesbaden: Harrassowitz Verlag, 2006.
• Reuven Snir, Baghdad ― The City in Verse, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2013.
• Reuven Snir, Who Needs Arab-Jewish Identity? Interpellation, Exclusion, and Inessential Solidarities, Leiden: Brill, 2015.
• Reuven Snir, Modern Arabic Literature: A Theoretical Framework, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017

• رؤوبين سنير، ركعتان في العشق : دراسة في شعر عبد الوهاب البياتي، بيروت: دار الساقي، ٢٠٠٢
• ראובן שניר, ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, ירושלים: מכון בן צבי, 2005.
• ראובן שניר, אדוניס, מפתח פעולות הרוח, הוצאת קשב לשירה, תשע"ב 2012
• ראובן שניר, מחמוד דרויש - חמישים שנות שירה, הוצאת קשב לשירה, 2015.

ספרים שערך

• S. Ballas and R. Snir (eds.), Studies in Canonical and Popular Arabic Literature, Toronto: York Press, 1998.
• Ronny Someck and Amir Or, Poésie israélienne contemporaine (traduction et introduction par Reuven Snir), Paris: Faradis, 1996.

• ראובן שניר (עורך), בקורת הספרות הערבית החדשה, ירושלים: אקדמון, תשמ"ו.
• ראובן שניר (עורך), אנתולוגיה לספרות ערבית אסקטית, מיסטית ומטפיזית מן המאה השמינית לסה"נ ועד ימינו, ירושלים: אקדמון: תשמ"ו.
• ראובן שניר (עורך), המיתוס בספרות הערבית החדשה, ירושלים: אקדמון, תשמ"ז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ראובן שניר בוויקישיתוף

• אתר הבית של שניר באוניברסיטת חיפה
• רשימת פרסומיו של שניר
• Reuven Snir - Radcliffe Institute - Harvard University (https://www.radcliffe.harvard.edu/people/reuven-snir)
• Reuven Snir - Fellowdetail - Wissenschaftskolleg zu Berlin (https://www.wiko-berlin.de/en/fellows/fellowfinder/detail/2004-snir-reuven/)
• ראובן שניר, הציונות בראי הספרות היפה הערבית(הקישור אינו פעיל), פעמים 73, סתיו תשנ"ח, עמ' 146-128
• ראובן שניר, יחסי יהודים-מוסלמים בספרות ובעיתונות של יהודי עיראק(הקישור אינו פעיל), פעמים, 63, אביב תשנ"ה, עמ' 40-5
• ראובן שניר, תמורה תרבותית בראי הספרות - ראשית הסיפור הערבי הקצר מאת יהודים בעיראק(הקישור אינו פעיל), פעמים, 36, תשמ"ח 1988, עמ' 129-108

ראיונות ראיון שהתפרסם בשלושה חלקים באתר האינטרנט elaph.com

• חלק ראשון
• חלק שני
• חלק שלישי

תרגומים תרגומים לעברית: שניר תרגם רבות מהספרות הערבית לעברית, בין השאר באכסניות כמו הארץ, דבר, על המשמר, עתון 77, מאזנים, מפגש והליקון. להלן מספר תרגומים:

• ניזאר קבאני, פיטמה, הליקון 13 (1995)
• מחמוד דרויש, אני משם, הליקון 3 (1991)
• עבד אל-קאדר אל-ג'נאבי, משוט, הליקון 13 (1995)
• מחמוד דרויש, יבואו ברברים אחרים, הליקון 10 (1994)
• אדוניס, מפתח פעולות הרוח, קשב לשירה, 2012

תרגומים לערבית: תרגומיו התפרסמו במפגש ובפראדיס ובאתרי אינטרנט שונים, בעיקר במדור הספרותי של אתר האינטרנט elaph.com, שעורכו הוא המשורר העיראקי הגולה עבד אל-קאדר אל-ג'נאבי (נולד ב-1944). להלן מספר תרגומים: אנתולוגיה מן השירה העברית המודרנית, הכוללת הקדמה ותרגומים לערבית משירתם של אבא קובנר, יהודה עמיחי, פנחס שדה, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד רוקח, יעקב בסר, אגי משעול, יצחק לאור, רוני סומק, אמיר אור, אבי אליאס, רובי שונברגר, רפי וייכרט, אלה בת-ציון וריקי דסקל.

• דף אחד
• דף שני

תרגומים משירתו של דן פגיס לערבית:

• עמוד אחד
• עמוד שני

תרגומים נוספים לערבית:

• תרגומים שונים
• תרגומים שונים
• תרגומים שונים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29843781ראובן שניר