קרב צפון
| תאריכים | 103 לפנה"ס – הווה (כ־2,127 שנים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אזור צפון בעבר הירדן | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות |
32°16′04″N 35°34′38″E / 32.267690°N 35.577241°E | |||||||||||||||||||||
| עילה | פלישה של לתירוס למדינת החשמונאים | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרי | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||
קרב צפון הוא קרב שהתנהל ב-103 לפנה"ס בין תלמי התשיעי לתירוס לבין אלכסנדר ינאי, ליד צפון בעבר הירדן המזרחי בקרבת נהר הירדן. בקרב זה הובס צבאו של ינאי המלך. בעקבותיו לתירוס ביצע מעשי טבח ביישובים יהודיים, אך אמו קלאופטרה השלישית שהוזעקה על ידי ינאי גירשה אותו בחזרה לקפריסין.
רקע
אחד ממבצעיו הראשונים של ינאי היה ניסיון כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה, עוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנת 103, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח (107 לפנה"ס) של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית (שהודח לאחר שסייע לשומרונים כנגד יוחנן הורקנוס הראשון[1]), ששלט בקפריסין. תלמי פלש לארץ ישראל ונחת בחוף שקמונה. אלכסנדר ינאי יצא לקראתו והם כרתו ברית שבה ינאי יוכל לכבוש את כל שפלת החוף, בתמורה לתמיכה בתלמי במסעו לכיבוש מצרים. ינאי גם שילם או הבטיח לו 400 כיכרות כסף.
אך לאחר שתלמי שמע שינאי ניהל במקביל משא ומתן חשאי עם אמו קלאופטרה השלישית, הוא השאיר חלק מכוחותיו במצור על עכו, ועם עיקר כוחותיו פרץ לגליל ופעל בעיקר באזור בקעת בית נטופה: כבש את שיחין, וניסה לכבוש את ציפורי אך נכשל, ופנה לעבר הירדן ונע דרומה, כנראה כדי להגיע למצרים באיגוף. ליד העיר צפון חיכה לו ינאי, במטרה למנוע ממנו להיכנס לשומרון שהיו בעלי בריתו בתקופה הקודמת, וכן במטרה לעצור אותו לפני שיכרות בריתות עם הערים ההלניסטיות שבעבר הירדן.
פיקוד
הפיקוד של הצבא התלמי היה בידי תלמי לתירוס ומצביאו פילוסטפנוס, שהיו מנוסים בענייני שלטון ולחימה, ומנגד לאלכסנדר ינאי שעלה באותה שנה לשלטון, היה זה הקרב הרציני הראשון בתור שליט.
הצדדים הלוחמים/הצבאות
לתלמי לתירוס היה מערך גדול של פלנקס, שכלל כנראה אלפי לוחמים. לאלכסנדר ינאי היה צבא גדול מאוד שכלל עשרות אלפי לוחמים, והיה גדול יותר מצבאו של לתירוס, מתוכם 8,000 לוחמים של השורות הקדמיות שלחמו בסגנון הרומי במסגרת של שני לגיונות. מכיוון שמדובר בשטח מישורי היה יתרון ללוחמיו של תלמי, גם המדרון המתון היה לטובת תלמי[2]. אך מצד שני צבא לתירוס היה צבא מורד שנמצא מחוץ לתחום מולדתו ולכן אמצעיו היו מוגבלים[3]. לשני הכוחות היו פרשים ולוחמים קלים שונים.
אמצעי לחימה
על פי יוספוס מתואר כי ללוחמים של תלמי היו מגינים עגולים מברונזה, והם ככל הנראה היו לוחמי פלנקס בסגנון המקדוני עם סריסות באורך 6.3 מטר. ללוחמים של ינאי היו מגינים דמויי דלת, וחרבות קצרות.
שדה הקרב
התיחום האפשרי של שדה הקרב הוא באזור הזור בעבר הירדן בין ואדי כופרנגה למעט דרומה לוואדי רג'יב. אזור מישורי זה שרוחבו כ-2.5 קילומטר, נמצא בין גאון הירדן וביתרונות הלשון לבין ההתרוממות של הרי מואב, והוא נוח לתנועה וקרב.
ישנם כמה אפשרויות לזיהוי של היישוב צפון[4] המתואר אצל יוספוס, שלידו התחולל הקרב. הכומר אבל וויליאם אולברייט ובעקבותיהם יוחנן אהרוני וכנראה אף שמואל ייבין וכן בר כוכבא מזהים את צפון עם תל א-סעידיה, כקילומטר וחצי ממזרח לירדן, סמוך לגדה הדרומית של נהר כופרנג'ה. שטחו של תל זה הוא כ-61 דונם. חלקו המזרחי מתנשא לגובה של 40 מטר מעל פני השטח, ואילו חלקו המערבי מתנשא לגובה 25 מטר.
לעומת זאת נלסון גליק זיהה את האתר עם תל קוץ, כחמישה קילומטרים מדרום מזרח לתל א-סעידיה. פילסון פסל את הזיהוי של צפון עם תל קוץ, בשל סמיכותה של לתל אמתה (עמתוס) שהייתה עוינת לינאי, ולכן לא נוחה לקביעת אתר קרב לינאי. ולכן בר כוכבא שמקבל את פילסון מזהה את היישוב עמתוס עם תל קוץ.
ניסיונות זיהוי נוספים היו של פורר עם ח'רבת אום סבוני ממערב לירדן, 10 ק"מ דרומה לבית שאן, וכן זיהוי של הלשר מצפון לוואדי אלמליך.
אם נכונה ההנחה שינאי התמקם עם צבאו על התל, הרי שתנאי הפתיחה הטקטיים שלו היו טובים. הוא נמצא למעלה על התל ותקף כלפי מטה, בעוד צבאו של תלמי התמקם בשטח נחות, בגבו למכשול מים.
טקטיקה ומהלך הקרב
על פי ניתוחו של בר כוכבא, צבאו של ינאי התבסס באזור התל לא הרחק מנהר הירדן, כך הייתה לו תצפית טובה, וגם אפשרות לחסום את דרכו של תלמי לתירוס. נחל כפרנג'ה חצץ בין שני הכוחות, והרתיע את התלמיים לחצות אותו. אך לאחר שהמצביא שלהם עודד אותם לחצות את הנחל הם חצו אותו. ינאי לא הפריע להם לחצות את הנחל, ואף עודד אותם לעשות כן בהתרחקותו מהגדה, כיוון שהאמין שיינצח את הקרב, ורצה שלאחר הפסדם, הנהר יעמוד להם למכשול. ינאי גם רצה שיתרחש העימות, כיוון שרצה להכריע את העניינים, ולא לתת ללתירוס לזרוע חורבן ביישובים היהודיים. לאחר שצבא לתירוס חצה את נחל כפרנג'ה, הכוחות התעמתו ביניהם. הקרב במרכז, בין הפלנקס ללגיונות היה שקול. אך בקרב בין הפרשים שהיו באגפים, החשמונאים ניצחו באחד האגפים ודחקו אותם אחורה, אך פילוסטפנוס תגבר את האגף, לעומת זאת האגף החשמונאי השני, היה חלש יותר ונהדף לאחור ושם ינאי לא השכיל לתגבר אותו. הדיפה זו של הפרשים היהודיים לאחור חשפה את צידם של הלגיונות שאותם תקפו פרשי לתירוס, והם התקשו לעמוד מול מתקפה סימולטנית של שני כוחות: של הפלנקס מחזית ושל פרשים מצידם. וכך אנשי לתירוס הצליחו לגרום למנוסה ולהרוג על פי עדויות ההיסטוריונים עשרות אלפי לוחמים מצבאו של ינאי.
תוצאה והשפעה
תלמי לתירוס הכה בצבא ינאי והביא הרג נורא ביהודים וכישלון צורב לינאי[5]. ינאי, מצדו, הזעיק את קלאופטרה השלישית, והזהיר אותה שניצחון תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודיים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים. תלמי לתירוס ניגף לפני צבאות מצרים, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ - סיפוחה למצרים. אולם, בעיקר בזכות נאמנותם של שר הצבא היהודי (השני נהרג בקרב), ששכנעו את מלכת מצרים, ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, וגם בשל שיקולים פרגמטיים של הסתכנות בהסתבכות בכיבוש, כמו החשש מתגובת הרומאים ומערכת מצור ממושכת, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקלאופטרה.
לקריאה נוספת
מקורות ראשוניים/עתיקים
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג, 344 - 338, שמסתמך לדעתו של בצלאל בר כוכבא על ניקולאוס
- יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, א' 86.
מקורות משניים/מודרניים
- בצלאל בר-כוכבא, הקרב בין תלמי לתירוס לאלכסנדר ינאי בבקעת הירדן ושאלת זמנה של מגילת מלחמת בני אור, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 56-7
- מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני וימי המשנה והתלמוד, מפה 62
- דוד משה הר, התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית, באתר מט"ח
הערות שוליים
28548458קרב צפון