קרב פיסאגואה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 2 בנובמבר 1879 – הווה (145 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אנגאמוס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב סן פרנסיסקו | |||||||||||||||||
| מקום | פיסאגואה, פרו (צ'ילה החל מ-1884) | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צ'יליאני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב פיסאגואה (בספרדית: Desembarco y Combate de Pisagua; מילולית: "הנחיתה והקרב של פיסאגואה") היה מבצע נחיתה אמפיבית וקרב במסגרת מלחמת האוקיינוס השקט, אשר התחולל ב-2 בנובמבר 1879 בין כוחות צבא צ'ילה לכוח המשולב של צבא פרו וצבא בוליביה. הצבא הצ'יליאני, בפיקודו של ארסמו אסקאלה (Erasmo Escala), ובתמיכת הצי, שיגר התקפה אמפיבית על נמל פיסאגואה (Pisagua) והניס בהצלחה את כוחות הברית הפרואנית-בוליביאנית שהגנו על החוף בפיקודו של גנרל חואן בואנדיאה (Juan Buendía). כוח ראשוני בן 1,000 חיילים הצליח לנחות בשני גלי הסתערות ולהקים ראש גשר בתוך הטריטוריה הפרואנית של מחוז טאראפאקה (Tarapacá), אזור שהיה זירת קרבות עיקרית במהלך הסכסוך.
הנחיתה סימנה את תחילתה של המערכה בטאראפקה, השלב הראשון של הלחימה הקרקעית במלחמת האוקיינוס השקט, אשר הסתיים בכיבוש צ'יליאני של המחוז. מטרת הכיבוש הייתה לשלוט באזור המכרות של מדבר אטקמה מהם הפיקו מחצבים שונים, ובייחוד מלחת, אשר באותה תקופה שימשה לייצור דשנים, אבק שרפה וחומרי נפץ, ולכן נודעה לה חשיבות כלכלית רבה. הטריטוריה הנרחבת שנכבשה, אשר כללה את מרבית שטחו של מדבר אטקמה, לא הושבה מעולם לפרו ולבוליביה וסופחה לצ'ילה כחלק מהסכם אנקון (Tratado de Ancón) אשר נחתם בסוף המלחמה, ב-20 באוקטובר 1883.
רקע
מלחמת האוקיינוס השקט פרצה ב-5 באפריל 1879, כאשר הכריזה צ'ילה מלחמה על בוליביה וגם על בעלת בריתה פרו, לאחר שהאחרונה סרבה להכריז על נייטרליות בסכסוך בין שתי הראשונות. כתוצאה מהמלחמה איבדה בוליביה לא רק את הבעלות על שטחי כרייה חשובים אלא אף את הגישה לאוקיינוס השקט, וגם פרו איבדה חלק משמעותי מאזור המכרות הדרומי שלה.
שלושת המדינות הכירו בחשיבותו של הים לצורך גישה לאזור הסכסוך. שליטה על החוף ושטחי הים הסמוכים אליו הייתה מטרה עיקרית מתחילתם של מעשי האיבה, וחלק הארי של הפעולות בשלביה הראשונים של המלחמה התמקד בים. אזור הפעולה היבשתי היה חוף מדבר אטקמה ואזורי המכרות הסמוכים אליו בפנים הארץ. אזור זה כלל בתוכו את שטחה המערבי ביותר של בוליביה, אשר כלל גם את המוצא היחיד של המדינה לים, וחלק ניכר מדרומה של פרו. שליטה על החוף ונתיבי הים המובילים אליו יעניק יתרון לוגיסטי חשוב לקראת קרבות היבשה. לכן, לאחר ניצחונה של צ'ילה בקרב אנגאמוס (Combate de Angamos) ב-8 באוקטובר 1879, אשר הבטיח לה עליונות ימית, הפכו מבצעים אמפיביים לצעד המתבקש הבא[3].
לפני הקרב היו בידי כוחות הברית הפרואנית-בוליביאנית ארבעה מאחזים עיקריים מצפון לעיירה אנטופגסטה, אשר נכבשה על ידי צ'ילה מידי בוליביה מעט לפני פרוץ המלחמה (מצפון לדרום): טאקנה (בימינו עיר גבול פרואנית), אריקה (באותו הזמן, חלק מפרו ובימינו עיר צ'יליאנית על גבול פרו), פיסאגואה ואיקיקה, שהייתה הנמל העיקרי במחוז לייצוא המלחת ומרכז צבאי פרואני מבוצר. ממשלת צ'ילה החליטה לתקוף בשטח פרו באמצעות נחיתה ימית ובחרה במחוז טאראפאקה מהסיבות הבאות: קרבתו היחסית לבסיס הצי הצ'יליאני באנטופגסטה יאפשר נוחות לוגיסטית, כיבוש אזור המכרות יסייע במימון המאמץ המלחמתי מחד ויגדע את אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של פרו ויכריח אותה להיכנע מאידך, ולבסוף, ניהול מערכה במחוז תביא בהכרח לחיסול עיקר כוחו של הצבא הפרואני, אשר יחליש את יכולתה של פרו להתמיד במלחמה. לאחר ביצוע סיור מודיעיני מכין הוחלט כי פיסאגואה, הממוקמת כ-500 ק"מ צפונית לאנטופגסטה, מתאימה למבצע אמפיבי, זאת בשל המפרץ שלה, אשר התאים להנחתת אספקה וכוחות צבא, וחיבורה למסילת ברזל אשר אפשר הנעת כוחות לפנים הארץ. למטרת הסחה הוחלט להנחית כוחות נוספים בחוף העיירה חונין (Junín), הממוקמת כ-12 ק"מ דרומית לפיסאגואה. איקיקה נקבעה כמטרה הסופית של המבצע אך מכיוון שהייתה מבוצרת מכדי לתקוף ישירות, תוכנן כי לאחר הנחיתה הימית וכיבוש פיסאגואה, ינוע הצבא הצ'יליאני מזרחה ואחר כך דרומית-מערבית לעבר איקיקה וינתקה מהמזרח. יחד עם הסגר הימי, יכריחו פעולות אלה את מגיניה להיכנע[4][5][6].
שר המלחמה הצ'יליאני, רפאל סוטומאיור באזה (Rafael Sotomayor Baeza), תכנן וארגן את המבצע תוך שמירה על סודיות כדי להימנע מחילוקי-דיעות עם הצבא וכדי למנוע חוסר זהירות שעלול לחשוף אותו לאויב. לכן, כבר ב-9 באוקטובר, יום לאחר הניצחון באנגאמוס, הורה סוטומאיור לאוניות נושאות הגייסות להפליג לעבר אנטופגסטה. הימים שלאחר מכן התאפיינו בפעילות קדחתנית במהלכם הועברו הכוחות והתארגנו באנטופגסטה וב-19 באוקטובר הסתיימו ההכנות והכוח היה מוכן למשימה. השיירה הימית כללה שש אוניות מלחמה מחופות שריון ועשר נושאות גייסות המונעות בקיטור. על מנת להתמודד עם המחסור במים היה הצי מצויד במזקקות, המסוגלות להפיק כ-15,000 ליטרים של מים מדי יום. בפיקוחם של סוטומאיור ושל גנרל ארסמו אסקאלה, עלו 9,405 חיילים ו-853 סוסים ופרדות על האוניות. על גבי אוניית הדגל אנגאמוס הפליגו סוטומאיור וגנרל אסקאלה, יחד עם מפקד הצי מנואל תומפסון, ראש המטות המשולבים ואנשי סגל המפקדה הכללית. ב-1 בנובמבר הגיעה השיירה לנקודת הכינוס ורק סוטומאיור וקפטן קרלוס קונדל ידעו מהו יעדה הסופי[7][8][9].
שדה הקרב, כוחות הברית ותוכנית ההגנה
העיירה פיסאגואה בנויה על שורת צוקים גבוהים, כ-300 עד 400 מטרים מעל קו המים. רצועת חוף צרה וסלעית הפרידה בין הצוקים לקו המים, כאשר לכיוון הקצה הדרומי של המפרץ עמדו מספר מבנים ותחנת רכבת ממנה עלתה מסילת ברזל מקו החוף אל ראש הצוק. חיל המצב של כוחות הברית בפיסאגואה הורכב בעיקר מחיל רגלים בוליביאני שכלל 895 חיילים בשני גדודים: "אינדפנדנסיאה" (Independencia), בפיקודו של פדרו ורגאס, ו"ויקטוריה" (Victoria), בפיקודו של חואן גרניאר, שהתחפרו מצידה השני של מסילת הברזל בעמדות שהוצבו מהחוף ועד לראשי הצוקים. בצידו הדרומי של מפרץ פיסאגואה הייתה עמדה מבוצרת ובה תותח פארוט היורה פגזים במשקל 100 ליבראות ובצד הצפוני הוצב תותח נוסף בעמדה זהה. המפרץ נשלט משתי העמדות, שעל אף שלא היה בהן מספיק כוח אש לעצור התקפה ימית, היו תותחיהן מסוגלים להקשות על הכניסה אליו. את עמדות התותחים איישו 285 מלחים פרואנים, בפיקודו של איסאק רקאבארן (Isaac Recavarren), והגזרה כולה הייתה תחת פיקודו של גנרל חואן בואנדיאה אשר הגיע ב-26 באוקטובר כדי לבחון את מערך ההגנה במקום[10][8].
תוכנית המתקפה הצ'יליאנית
סוטומאיור חשף בפני ראשי הצבא והצי את היעד בשתי מועצות מלחמה בהן תוכננה המתקפה. כוח ההסתערות הצפוני, המונה 4,890 חיילי רגלים וארטילריה, יונחת בפיסאגואה סמוך לעלות השחר, יקים ראש גשר, ישתלט על מבני תחנת הרכבת וציודה ויתחיל בטיפוס לעבר הרמה הגבוהה המשקיפה על החוף; בו זמנית יונחת כוח ההסתערות הדרומי, המונה 2,175 חיילים, יכבוש את חונין במהירות האפשרית ויערך לתנועה צפונה כסיוע להתקפה העיקרית על פיסאגואה; 2,500 חיילים נוספים יישמרו כעתודה. קולונל אמיליו סוטומאיור, אחיו של שר המלחמה, הופקד על ניהול מבצעי הנחיתה. מפקד הצי תומפסון הופקד על השלב הימי של המתקפה, שכלל את ההרעשה המקדימה של אזור החוף ואת הכוונת סירות הנחיתה. ארבע אוניות מלחמה ייכנסו למפרץ ויתקפו את העמדות המבוצרות השולטות עליו, כאשר מרגע שישותקו תותחיהן ניתן יהיה לפתוח במבצע הנחיתה[8][11].
בפיסאגואה עמדו לרשות הצ'יליאנים שתי רצועות חוף שהתאימו לנחיתה: פלאיה בלנקה ("החוף הלבן") שאורכה בין 300 ל-500 מטרים, הממוקמת במרכז המפרץ, ופלאיה אונאני (Playa Hunani) שאורכה כ-500 מטרים, הממוקמת בחלקו הדרומי, סמוך למבני תחנת הרכבת. החוף לא היה סלעי ביותר וניתן היה לנחות בו, אך תנאי גאות גרועים ורוחות חזקות הקשו גם הם על הגישה, זאת בנוסף לאויב המחופר[12].
הקרב
הקרב לא נפתח כפי שתוכנן: בשל טעות בניווט התכנסו האוניות במרחק גדול מדי מפיסאגואה ועד שקרבו ליעד כבר עלה השחר וכוח הפלישה נראה היטב מן החוף. כך אבד יתרון ההפתעה ומגיני פיסאגואה הספיקו להתחפר בעמדות הגנה חזקות על החוף ועל הצוקים שמעליהם[13].
רק בשעה 07:00 של בוקר ה-2 בנובמבר החלו אוניות הצי הצ'יליאני בהפגזת החוף: שתי אוניות, ה"קוצ'ארנה" וה"או'היגינס" תקפו את עמדת התותח בחלקו הצפוני של המפרץ בעוד שתיים נוספות, ה"מאגאיאנס" וה"קובאדונגה" תוקפות את העמדה בצד הדרומי. שתי העמדות שותקו כמעט מיידית; התותח במבצר הצפוני הצליח לירות פעם אחת בלבד לפני שיצא זמנית משימוש, ושעה מאוחר יותר שותקו העמדות לחלוטין, אך בשל עיכוב שחל בתחילת הנחיתה חידש התותח הצפוני את הירי ורק בשעה 9:00 שותק באופן סופי. אף על פי כן החלו האוניות נושאות הגייסות להיכנס למפרץ רק בשעה 10:00, והפגזות אוניות המלחמה התרכזו בעמדות שעל החוף ובעיירה. הסיבה לעיכוב בשעת הנחיתה ולחוסר הסדר בתנועת הכוחות שהגיע לאחר מכן מיוחסת למפקד ה"קוצ'ארנה", קפטן סימפסון, שהופקד על תזמון שליחת הסירות ובשעת תחילת ההתקפה היה שיכור לחלוטין[14][13].
הצ'יליאנים נוחתים
נושאות הגייסות נעצרו במרחק 2 ק"מ מהחוף והורידו את סירות המשוטים ועליהן קבוצת החיילים הראשונה שיצאו להקים את ראש הגשר. ב-10:15 הפסיק הצי את הפגזת החוף והסירות הפליגו ליעדן, אך במקום לשלוח 900 חיילים בגל ההסתערות הראשון כפי שתוכנן, יצאו לדרך רק 450 איש מארבע פלוגות, כאשר כל צמד השתייך לשני גדודים: "אטקמה" ו"סאפאדורס". עוד בדרכם לאזור הנחיתה ספגו הצ'יליאנים אש מכוחות הברית שירו לעברם מאזור הפלאיה בלנקה. עם נחיתתם היו חיילי הגל הראשון במצב קשה והתקדמו באיטיות בשל החול שחדר למגפיהם והתחמושת שהחלה לאזול. למזלם, נעזרו הכוחות הנוחתים במקלע גאטלינג שהורכב על אחת הסירות וגם זכו לסיוע אש קרוב מאוניות המלחמה, שגרם לחיילים רבים מכוחות הברית לנטוש את עמדותיהם. חיילים מגדוד "סאפאדורס" הצליחו לכבוש את אחת העמדות הגבוהות ולירות ממנה לעבר העמדות הנמוכות יותר שבידי כוחות הברית שעל החוף ולהקטין בכך את הסיכון להמשך הנחתת חיילי התגבורת. בסיוע ל"סאפאדורס" החלו אוניות הצי להפגיז את אזור תחנת הרכבת שבאלטו הוספיסיו, עיירה שישבה בראש הרכס. בינתיים ספגו חיילי גל ההסתערות הראשון אבידות כתוצאה מהאש הכבדה, ורק לאחר 45 דקות החלו להגיע חיילי הגל השני, אשר החלו לנחות בשעה 11:00[15][16].
ההתקפה על הרמה
שניים מתוך שלושת גלי ההסתערות נחתו ויחסי הכוחות נטו לרעת כוחות הברית. הגל השני הביא את שארית גדוד "אטאקמה" ושלוש פלוגות מגדוד "בואין". הצ'יליאנים תקפו בו זמנית את אזורי החוף של פלאיה בלנקה ופלאיה הונאני והדפו את המגינים, שנסוגו תחת הפגזה רציפה. ההפגזות הציתו מצבורים שהכילו נתרן חנקתי ופחם, שכתוצאה מכך החלו לבעור ולהעלות עשן אשר הסתיר את נחיתת גל ההסתערות הצ'יליאני השלישי והקשה על המשך הלחימה בצורה יעילה. כאשר הם על סף חנק כתוצאה מהעשן וללא תחמושת נמלטו כוחות הברית המותשים מזרחה לעבר המדבר, ואפשרו בכך לאנשיו של אסקלה, בסיוע תגבורת של חיילי הגל השלישי, לטפס אל הרמה ולכבוש את אלטו הוספיסיו בשעות אחר הצהריים המוקדמות[17].
חונין
הכוח הצ'יליאני, מהגדודים "נאבאלס" ו-"ולפראיסו", יצא רק בשעה 11:00 לכבוש את חונין בסיוע שתי אוניות מלחמה. הצ'יליאנים נתקלו בהתנגדות מועטה לאחר שחיל המצב המקומי נסוג בשל ההפגזה המקדימה מן הים וקולות הקרב מפיסאגואה. אף על פי כן, התעכב הכוח בנחיתה בשל החוף הסלעי והגלים הגבוהים ועד שהצליחו החיילים להעפיל אל ראשי הצוקים כבר הושלם כיבושה של פיסאגואה, כך שמטרת ההתקפה, נחיתה מהירה וסיוע להתקפה על פיסאגואה, לא הושגה[18][19].
תוצאות הקרב והמשך המערכה
החיילים הבוליביאנים זכו לתשבחות על אומץ לבם מצד בני בריתם הפרואנים ואף מצד אויביהם הצ'יליאנים, אך שילמו על כך מחיר יקר: גדוד "ויקטוריה" איבד 298 מתוך 498 חיילים וגם גדוד "אינדפנדנסיאה" איבד מספר דומה, אם כי נתון זה מתאר את מספר החיילים שהגיעו לנקודת ההיערכות מחדש של כוחות הברית לאחר הקרב וככל הנראה נטשו מרביתם את שדה הקרב ולא נהרגו או נפצעו, כך שעל פי הערכה הגיע מספר הנפגעים לכ-200 הרוגים ופצועים. אבידות הצבא הצ'יליאני היו 55 הרוגים ו-142 פצועים. על אף הניצחון, נתגלו ליקויים רבים במערך הצ'יליאני, כגון תכנון המבצע, התנהלות הדרג הפיקודי והעדר טיפול רפואי לפצועים[20][19].
הניצחון סיפק לכוחות הצ'יליאנים נמל, בו יכלו להנחית תגבורות, נשק ואספקה, שאפשר את פתיחת השלב היבשתי במערכה על טאראפאקה, כאשר גם המסילה והציוד הנייד לא נפגעו[19]. עם זאת, במקום לשלוח את הצבא אל תוך השממה של המחוז, תכנן הפיקוד הצ'יליאני להשתמש בפיסאגואה כבסיס לפשיטות פרשים, אשר יתגרו בכוחות הברית ויגרמו להם לפתוח במתקפת נגד מהירה במקום אותו יקבעו הצ'יליאנים. רק במקרה והתקפה כזו לא תתממש, יחל השלב הבא - תנועה לכיוון דרום וניתוק קווי האספקה במטרה להכניע את איקיקה[20].
הצ'יליאנים נאלצו להתמודד עם מחסור במים בפיסאגואה ובתגובה שלחו בתחילת נובמבר כוח סיור מזרחה, שהצליח להשתלט על מספר יישובי כורים ובהם מים, כאשר החשובה מביניהן הייתה העיירה דולורס (Dolores), בה נמצאו בארות מים וציוד שאיבה רב. כוח הסיור ניצל את ההצלחה והמשיך לנוע דרומה עד שנתקל והשמיד יחידת פרשים של כוחות הברית ב-16 בנובמבר, אך על אף הניצחון, נסוג הכוח הצ'יליאני צפונה בחזרה עד דולורס. במקביל ליציאת כוח הסיור, החלו כוחות צ'יליאנים נוספים לצאת מפיסאגואה מזרחה לפנים הארץ ועד ה-10 בנובמבר התכנסו באזור דולורס במטרה לכבוש את פוסו אלמונטה (Pozo Almonte), אשר שלטה על קווי התקשורת והאספקה לאיקיקה, על מנת לאלץ את מגיניה להיכנע[21][22].
מנהיגי כוחות הברית, נשיא בוליביה הילריון דאסה (Hilarión Daza) ונשיא פרו מריאנו איגנסיו פראדו (Mariano Ignacio Prado), נפגשו בטאקנה והתוו תוכנית לפיה יתקפו את הצ'יליאנים באמצעות שתי זרועות שינועו במקביל מצפון ומדרום, יחברו לצבא מאוחד ויכו את הפולשים. הכוח הצפוני בפיקודו של דאסה שעזב את טאקנה ב-11 בנובמבר נכשל בהשגת היעד ולאחר שהתקרב למרחק של כ-80 ק"מ צפונית לטאנה שב על עקבותיו מסיבות שלא התבררו לחלוטין. הכוח הדרומי בפיקודו של גנרל בואנדיאה, כינס את כל חיילי כוחות הברית המוצבים באזור טאראפאקה לצבא אחד בן 9,000 איש בפוסו אלמונטה עד ה-8 בנובמבר. ב-18 בחודש הגיעו בואנדיאה וצבאו ליישוב אגואה סנטה (Agua Santa) ומשם נשלח כוח סיור של פרשים צפונה, שעד מהרה נתקלו בכוחות סיור צ'יליאנים. בתגובה לתנועת כוחות הברית התבצרו הצ'יליאנים, בפיקודו של אמיליו סוטומאיור, בגבעת סן פרנסיסקו המשקיפה על דולורס והמתינו לבואו של צבא כוחות הברית. בקרב סן פרנסיסקו, שנערך ב-19 בנובמבר 1879, הובס צבא כוחות הברית ונכשל הניסיון להדוף את הפלישה הצ'יליאנית. הניצחון בדולורס אפשר את כיבושה של איקיקה, אשר נותרה ללא הגנה לאחר הקרב, והעיר נכבשה מכיוון הים ב-23 בנובמבר[23][24].
לקריאה נוספת
- Esposito, Gabriele. Armies of the War of the Pacific 1879–83: Chile, Peru & Bolivia. Bloomsbury Publishing, 2016. מסת"ב 147281407X
- Farcau, Bruce W. The Ten Cents War: Chile, Peru, and Bolivia in the War of the Pacific, 1879-1884. Greenwood Publishing Group, 2000. מסת"ב 0275969258
- Gómez Ehrmann, Sergio; Reyno Gutiérrez, Manuel. Historia del Ejército de Chile, Vol. V. Estado Mayor General del Ejército de Chile. 1985
- Sater, William F. Andean Tragedy: Fighting the War of the Pacific, 1879-1884. U of Nebraska Press, 2007. מסת"ב 080320759X
קישורים חיצוניים
- "Asalto y Toma de Pisagua". La Guerra del Pacífico
- "Asalto y Toma de Pisagua - 2 de noviembre de 1879". Armada de Chile
הערות שוליים
- ^ Sater, עמוד 184
- ^ Sater, עמוד 185
- ^ Farcau, עמוד 91
- ^ Sater, עמודים 170-171
- ^ Farcau, עמודים 91-92
- ^ Gómez, עמודים 206-217
- ^ Sater, עמודים 171-172
- ^ 8.0 8.1 8.2 Farcau, עמוד 92
- ^ Gómez, עמוד 217
- ^ Sater, עמודים 172-173
- ^ Gómez, עמודים 217-222
- ^ Sater, עמודים 172-174
- ^ 13.0 13.1 Farcau, עמוד 93
- ^ Sater, עמוד 174
- ^ Sater, עמודים 174-175
- ^ Farcau, עמודים 93-94
- ^ Sater, עמוד 175
- ^ Sater, עמוד 176
- ^ 19.0 19.1 19.2 Farcau, עמוד 94
- ^ 20.0 20.1 Sater, עמודים 175-176
- ^ Sater, עמודים 176, 180
- ^ Farcau, עמודים 95–96, 98
- ^ Sater, עמודים 177-187
- ^ Farcau, עמודים 98-109
25483577קרב פיסאגואה