קרב ארטמיסיון
 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת פרס-יוון | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 בספטמבר 480 לפנה"ס – 19 בספטמבר 480 לפנה"ס (5 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב מרתון (קרב יבשתי) | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב סלמיס (קרב ימי) | |||||||||||||||||||||
| מקום | כֵּף ארטמיסיון בצפון האי אֶוּבּוֹיָה שביוון | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ללא הכרעה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 זירת קרבות תרמופילאי וארטמיסיון ותנועת הכוחות אל סלמיס | ||||||||||||||||||||||
קרב ארטמיסיון ניטש בקיץ 480 לפנה"ס בין הצי הפרסי לבין הצי היווני סמוך לכף ארטמיסיון, בקצה הצפוני של האי אובויה (אביה) שבמזרח יוון. הקרב היה חלק מהמאמץ המלחמתי המשותף של היוונים, שהתאחדו בברית ההלנית, להדוף את פלישת חשיארש הראשון מלך פרס לארצם. תוך כדי הלחימה בים, שנמשכה לסירוגין ימים אחדים, נערך ביבשה קרב תרמופילאי המפורסם. הלחימה בארטמיסיון הסתיימה ללא הכרעה, ובעקבות התבוסה בתרמופילאי נסוג הצי ונערך לקרב ההכרעה במימי סלמיס.
רקע היסטורי
כישלון המרד האיוני ב-494 לפנה"ס היה סימן מבשר רעות ליוונים בכלל ולאתונה וארטריה בפרט. השתיים, שהושיטו עזרה למורדים באוניות, ידעו כי במוקדם או במאוחר יחושו את נחת זרועו של דריווש מלך פרס על חלקן במרד נגדו. מסע המלחמה הראשון, שיצא מאסיה הקטנה ב-492 לפנה"ס בפיקודו של מרדוניוס, נקטע ושב על עקבותיו לאחר כיבוש תראקיה עקב אובדן הצי הפרסי בסערה ליד הר אתוס. חיל המשלוח השני, ששוגר שנתיים אחר כך בדרך הים כדי להשתלט על האיים הקיקלאדיים במרכז הים האגאי ובנוסף לכך לענוש את אתונה וארטריה, הובס במישור מרתון. דריווש לא הרפה, והחל מיד בהכנות למסע מלחמה שלישי וגדול פי כמה. מותו ב-485 לפנה"ס ובעיות מבית דחו את ביצועה של התוכנית, ורק ב-480 לפנה"ס, לאחר הכנות מרובות, יצא יורשו, חשיארש, בראש צבא וצי עצומים כדי למחות את חרפת התבוסה.
היוונים ידעו, כי המסע לא נועד להענשת אתונה בלבד, אלא לכיבושה של ארץ יוון כולה. כשהגיעו אליהם הידיעות על הכנות הפרסים, נפל עליהם פחד ומרביתם ביכרו להתמסר למלך פרס מאשר להתייצב מולו. רק 31 פולייס החליטו להילחם על חירותן. בסתיו 481 לפנה"ס התאגדו פולייס אלה בברית, ומסרו את הנהגת המלחמה ביבשה ובים לידי ספרטה.
מסע המלחמה התנהל ביבשה ובים כאחד. הצבא הפרסי הענק חצה את ההלספונטוס וצעד אל מרכז יוון לאורך חופיו הצפוניים של הים האגאי. הצי הפרסי שט במקביל לו. בתחילה חשבו מצביאי היוונים להתייצב נגד הצבא הפולש במעבר טֶמְפֶּה שבצפון תסאליה. אחר כך נמלכו בדעתם והחליטו לבלום את הצבא הפרסי במעבר תרמופילאי, ה"שער" אל מרכז יוון, והציבו את ציים המלחמתי סמוך לשם, בארטמיסיון שבצפון האי אובויה.[1]
יחסי הכוחות בים
כמו הצבא, גם אוניות הצי הפרסי וצוותיהן נאספו מן העמים המשועבדים למלך פרס ומהסרים למרותו. לדברי הרודוטוס היו בצי 1207 טריארות ועוד 3,000 כלי שיט קטנים יותר. על אלה נוספו 120 אוניות שהעמידו היוונים יושבי תראקיה והאיים שלאורך חופה, סך הכול 1327 טריארות. רוב החוקרים סבורים כי המספרים שמביא הרודוטוס מוגזמים; לדעתם, מנה הצי הפרסי 600–700 טריארות, כגודלו בעת מסע דריווש על סקיתיה ותראקיה (512 לפנה"ס), בקרב לאדה (494 לפנה"ס) ובמסע המלחמה של דאטיס (490 לפנה"ס). מספר כלי השיט הקטנים יותר, אוניות המשא ומובלות הסוסים היה כנראה 1,200.[2]
צי הברית ההלנית מנה 271 טריארות ועוד 9 אוניות-חמישים[3] הפיקוד על הצי נמסר לידי אוריביאדס איש ספרטה למרות שהאתונאים העמידו את המספר הרב ביותר של אוניות; הם ויתרו על הפיקוד בשל התנגדות חלק מבעלות הברית העוינות לאתונה, כי חששו שמא התעקשותם תפורר את הברית ותעמיד את עירם ואת כל יוון בסכנה.
הלחימה בים
היום הראשון
הצי הפרסי הגיע אל אפטאי בשעות אחר הצהריים. למפקדיו נודעו עוד קודם גודלו של הצי היווני ומקום עגינתו בארטמיסיון, אך למרות הפיתוי החליטו לא לתקוף אותו מיד בשל השעה המאוחרת. הם חששו כי אוניות היוונים ייסוגו מפניהם ויימלטו בחסות החשיכה דרך האוריפוס, וכך יאבד טרפם. על כן דחו את ההתקפה ליום שלמחרת, ושלחו בחשאי שייטת בת 200 טריארות שמשימתה לשוט סביב אובויה לתוך האוריפוס כדי לחסום את נתיב הנסיגה של הצי היווני. תוכניתם הייתה לצאת להתקפה רק לאחר שהשייטת תגיע למקומה.
תחבולת הפרסים נודעה ליוונים, ומשנוכחו לראות כי אויביהם אינם מתקיפים, "חיכו עד רדת הערב והפליגו בעצמם נגד הברברים, כי רצו לנסות את כוחם (של הפרסים) בלחימה ובדייקפלוס (diekplous)."[4] היציאה לקרב בדמדומי הערב נועדה להבטיח שהלחימה תימשך זמן קצר בלבד, עד רדת החשיכה.
הפרסים, שהופתעו לראות את היוונים מתקרבים אליהם באוניותיהם המעטות, יצאו לים וציפו לניצחון בטוח. אוניותיהם נעו בטור וכיתרו את הצי היווני. תמרון זה, שנקרא ביוונית פריפלוס, נועד לדחוק את אוניות האויב זו אל זו, לשלול מהן את יכולת התמרון ואת דרך הנסיגה ועל ידי כך לשימן מטרה נוחה למהלומות אילי הניגוח הקטלניות.
היוונים, שידעו כי במקום צר גוברת ידו של הצי הגדול יותר, נקטו תמרון מגנני מחוכם. למתן הסימן הראשון עברו אוניותיהם משורה חזיתית ונערכו במעגל, כשחרטומיהן פונים החוצה וירכתיהן פנימה, והן מגוננות באופן זה אונייה על דופן רעותה. כשניתן האות השני, פרצו ויצאו להתקפה, ולמרות צרות המקום – שהיקשתה על יכולת התמרון – הצליחו ללכוד 30 מאוניות האויב. עם רדת החשיכה פסקה הלחימה והציים הנצים שבו זה אל אפטאי וזה ארטמיסיון.
בלילה התחוללה סופת גשמים ורעמים עזה, ו-200 האוניות הפרסיות, שנשלחו אל האוריפוס, נטרפו על צוקי אובויה בחופו המזרחי של האי. "כל זה נעשה בידי האל", כותב הרודוטוס, "כדי שהצי הפרסי ישתווה ליווני ולא יעלה עליו בהרבה".[5]
היום השני
גם היום השני האיר פנים ליוונים. לא זו בלבד שהבשורה על אובדן 200 האוניות הפרסיות רוממה עוד יותר את רוחם, אלא הם זכו לתגבורת של 53 טריארות נוספות שהגיעו מאתונה. כעת מנה צי הברית ההלנית 324 טריארות, בעוד הצי הפרסי הצטמק לכדי 600 בלבד.
כמו ביום הקודם, שוב יצאו היוונים להתקפה עם ערב. גם הפעם הצליחו להסב נזקים לאוניות הפרסים, ועם רדת החשיכה שבו אל מקום עגינת האוניות.
היום השלישי
ביום השלישי גמרו מצביאי הפרסים אומר לא לחזור על טעותם ולא להותיר את יוזמת ההתקפה בידי היוונים. הם יצאו לים בשעות הצהריים, והתייצבו מול הצי היווני שבארטמיסיון במערך דמוי סהר, כדי לכתרו באוניותיהם הרבות יותר ולדחוק אותו אל החוף. היוונים, ערוכים כפי הנראה בשורה חזיתית שהייתה מערך הקרב הסטנדרטי, יצאו לקראתם ונלחמו. הלחימה הייתה עזה, כי שני הצדדים ידעו היטב שגורל הקרב עשוי לחרוץ את עתיד מסע המלחמה כולו. אם יצליחו היוונים להשמיד את הצי הפרסי, לא יועיל ניצחון חיל הפרסים בתרמופילאי, כי הצבא לא יוכל להוסיף ולהתקדם ללא סיוע הצי המלחמתי ואוניות המשא. לאחר הלחימה נפרדו הציים ושבו כל צד למקומו.
אבידות היוונים היו רבות ובמיוחד של האתונאים, שכמחצית מאוניותיהם ניזוקו, אך אלו של הפרסים גדולות יותר, באוניות ובחיילים כאחד. היוונים אומנם הצליחו בשובם למשות מן המים את חלליהם ולגרור עימם את שברי האוניות, מסימני הניצחון בקרב ימי, אך תוצאת הקרב הייתה למעשה שקולה, כי אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את יריבו.
אחרית הקרב
הקרב במעבר תרמופילאי, שניטש תוך כדי הלחימה בים, נסתיים במפלת היוונים, והדרך אל אטיקה הייתה כעת פתוחה. בהשפעת האתונאים נסוג צי הברית אל האי סלמיס, העתיד להיות זירת הקרב הימי שיכריע את המערכה כולה.[6]
מקורות
- הרודוטוס, היסטוריה (תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ), תל אביב: פפירוס - בית ההוצאה של אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ד.
- בנימין שימרון, הרודוטוס וראשית דברי הימים. ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ן-1990.
- Herodotus, Translated by A.D. Godley, The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922 (reprinted 1971). Digitized copy in: Perseus.
- Tarn, W.W., "The Fleet of Xerxes". Journal of Hellenic Studies 28 (1908), 203-233.
- Morrison, J.S. and J.F. Coates, The Athenian Trireme. Cambridge, Cambridge University Press, 1986.
- Fine, John V.A., The Ancient Greeks - A Critical History. Cambridge (MA) and London, Harvard University Press, 1983.
לקריאה נוספת
- שָׂשׂ, מאיר. המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991.
קישורים חיצוניים
- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי באתר "דעת".
הערות שוליים
- ^ על פי עמית, עמ' 266, נערכו היוונים בארטמיסיון ובתרמופילאי בערך באמצע אוגוסט 480.
- ^ הרודוטוס, ספר ז', 97; Tarn, pp. 203-206; Morrison, p. 57.
- ^ הרודוטוס, ספר ח', 1.
- ^ הרודוטוס, ספר ח', 9. תמרון הדייקפלוס בוצע על ידי שייטת הערוכה בשורה חזיתית או פונה ועוברת מטור עורפי לשורה חזיתית. מטרת האוניות התוקפות הייתה לפרוץ (diekplein) בעד המערך החזיתי של האויב, לחוג במהירות, להכותו באחוריו ולשתק את תנועתו על ידי פגיעה במשוטי ההגה. אלו מאוניות האויב, שהיו פונות לאחור כדי להשיב מלחמה, היו נחשפות תוך כדי כך לניגוחי דופן קטלניים.
- ^ שם, ספר ח', 13. משפט זה עשוי לרמז, כי מלכתחילה מנה הצי הפרסי כ-600 אוניות ולא 1207.
- ^ קרבות ארטמיסיון ותרמופילאי נערכו על פי תוכנית היוונים בו זמנית; הקשר בין הצבא והצי במחנה היווני היה באמצעות שליחים, לרשות כל אחד מהם הועמדה ספינת משוטים (הרודוטוס, ספר ח', 15, 21). משה עמית (עמ' 270) סבור, כי שני הקרבות התחוללו בימים האחרונים של חודש אוגוסט או בראשית ספטמבר 480.
