קורט דוד וורמן
פרופ' קורט דוד ווֹרְמן (בגרמנית: Curt David Wormann; 5 בינואר 1900 – 21 ביולי 1991) היה ספרן ישראלי, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית) בין השנים 1947–1968, מייסד בית הספר לספרנות וארכיונאות של האוניברסיטה העברית בירושלים ומהדמויות המרכזיות בעיצוב הספריות הציבוריות והאקדמיות בישראל, מקצוע הספרנות בישראל ומעמדו האקדמי.[1]
תולדות חייו
וורמן נולד בשנת 1900 בברלין בירת הקיסרות הגרמנית, בן לדוד ולסופי לבית פרידלנדר. למד תולדות הספרות, פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה וספרנות באוניברסיטת ברלין בשנים 1918–1920, ולאחר מכן למד באוניברסיטת פרייבורג, שממנה קיבל בשנת 1923 תואר דוקטור על עבודתו "רומן האיכרים הגרמני עד גוטהלף" (Der deutsche Bauernroman bis Gotthelf). לאחר סיום לימודיו השתלם בקורסים לספרנות בבית הספר הממלכתי לספרנות בברלין ובספריית המדינה בברלין. בשנת 1923 החל לעבוד בספרייה העירונית של ברלין, ובשנת 1926, עם סיום השכלתו כספרן, היה למנהל הספרייה העירונית בקרויצברג, על סניפיה. כן היה יועץ לספריות ציבוריות, הרצה בבית הספר לספרנים והתמחה בספרנות וחינוך מבוגרים. בשנת 1931 נישא לרופאה ד"ר קארולה גוטהייל (Carola Gottheil). וורמן עבד כספרן עד שנת 1933, עת נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי עם עליית הנאצים לשלטון. על רקע זה, בשנת 1934 עלה לארץ ישראל עם רעייתו. בני הזוג התיישבו בתל אביב. כיוון ששלט בעברית עוד מגרמניה, השתלב בשנת 1937 כספרן אקדמי בספריית שער ציון.
בשנת 1946 סיים פרופ' גוטהולד וייל את תפקידו כמנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר 11 שנה, והמשרה נותרה למעשה פנויה. לאחר כשנה שבמהלכה כיהנו במשרה דוד צבי בנעט ויששכר יואל, מונתה ועדת איתור. מול וורמן התמודד על המשרה אהרן פריימאן. באוגוסט 1947 החליטה הוועדה למנות את וורמן לספרן ראשי[2] (אך לא למנהל במינוי מלא). עם פרוץ מלחמת העצמאות נותרה הספרייה, ששכנה על הר הצופים, מנותקת מירושלים. כל אוצרות הספרייה והקטלוגים נותרו על הר הצופים, יחד עם כל הציוד הכללי. הספרייה הלאומית קיבלה לשימוש אקדמי את ספריית בית הכנסת ישורון, בה התחדשה פעילות הספרייה על סמך אוספים אישיים של פרופסורים וסטודנטים (כולל ספרייתו הגדולה של יוסף קלוזנר, שהועברה מתלפיות לרחביה). וורמן ניהל את הפעילות תוך הסתייעות בספרנים שהיו מעל גיל גיוס ומתנדבים. ב-8 במרץ 1949 מונה וורמן סופית למנהל הספרייה ולבעל מעמד בסנאט של האוניברסיטה העברית. במקביל למינוי עבר וורמן לירושלים.
בשנת 1950 נסע לבריטניה ולארצות הברית (ניו יורק, שיקגו, פרינסטון, ניו הייבן, וושינגטון די. סי. ופיטסבורג) על מנת לארגן את חוגי ידידי הספרייה ותומכיה ועל מנת לגייס תרומות לשיקומה, לרכש ספרים ולהפעלתה השוטפת. כמו כן ביקר בספריות על מנת להתעדכן בחידושים ובבתי ספר לספרנות, על מנת להיערך להקמת בית ספר כזה בירושלים. במרץ 1951 הוזמן להיות בין עורכי כתב העת הספרני הבינלאומי Libri (ולטר דה גרויטר). בעקבות השתדלותו הסכימה קרן רוקפלר לממן הקמת בניין חדש בגבעת רם ופעילויות נוספות רבות. במקביל הועברה הספרייה לבניין קולג' טרה סנטה.
בנובמבר 1952 קיבל וורמן מעמד של פרופסור מן המניין. בשנת 1955 זכה למימון מאונסק"ו לשם הקמת בית ספר לספרנות וארכיונאות באוניברסיטה העברית שנפתח ב-1956. ב-1957 יצא למסע ארוך באירופה. במסגרת זו יצר קשרי עבודה עם ספריות מרכזיות בעולם ופעל להצלת מאות אלפי ספרים שנבזזו באירופה עבור ספריית האוניברסיטה. עם הקמת בניין ליידי דייוויס ב-1960 בגבעת רם וריכוז האוספים הייתה הספרייה גם לאחת הגדולות והמשוכללות בעולם.[3]
במאי 1966 ביקר בירושלים קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, ביקור טעון שלווה בהפגנות רבות. מארחו של אדנאואר מטעם האוניברסיטה העברית, דוד עמירן, ביקש מוורמן לארח את הקנצלר בספרייה. וורמן הסכים רק בתנאי שהאוניברסיטה תעמיד את כל כספי השילומים מגרמניה לרכישת כתבי יד יהודיים. הכסף איפשר בין השאר מימון רכישת כתבי יד במכירות פומביות.
בין השאר כתב ערכים לאנציקלופדיה העברית, בהם הערך גתה, והיה חבר במועצת ההנהלה של מכון ליאו בק ירושלים.[4]
בשנת 1968 סיים את תפקידו כמנהל הספרייה. בשנת 1973 נפטרה רעייתו קארולה.
ב-1976 יזם את הקמת המועצה לספריות ציבוריות שליד משרד החינוך והיה היו"ר שלה,[5] וכן את הקמת מרכז ההדרכה לספריות בישראל;[6] כך עיצב את מקצוע הספרנות והיה בין יוזמי חוק הספריות הציבוריות.[1]
נפטר בירושלים בגיל 91.
מפרסומיו
- 'בעיות הספרייה בישראל', יד לקורא ב, א (1950).
- 'בעיית הספרייה והספרנות בימינו', יד לקורא ה, א (1958).
- 'על חינוך ספרנים בישראל', יד לקורא ה, ב–ג (1958).
- 'לנדאואר מורה הדרך בספרות ובחיים', בתוך: יעקב זנדבנק (עורך), גוסטב לנדאואר: במלאת עשרים שנה להרצחו, תל אביב: המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, תרצ"ט.
ספר יובל לכבודו
- מרדכי נדב, יעקב רוטשילד (עורכים), מסות ומחקרים בספרנות: מוגשים לקורט דוד וורמן במלאת לו שבעים וחמש שנה, ירושלים: מאגנס, תשל"ו 1975. (עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית)
לקריאה נוספת
- עקיבא ארנסט סימון, 'דרכו של קורט דוד וורמן לירושלים', בתוך: מרדכי נדב ויעקב רוטשילד (עורכים), מסות ומחקרים בספרנות: מוגשים לקורט דוד וורמן (ירושלים תשל"ו), עמ' 1–10..
- מרדכי נדב, 'שנות המאבק וההתבססות של ד"ר ק"ד וורמן בתפקיד מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (1947–1957)', יד לקורא כז (תשנ"ג), 7–13.
- מלאכי בית-אריה, יוסף מכמן-מלקמן, 'פרופ' קורט ד' וורמן הגיע לגבורות', יד לקורא יט (1980), 101–102.
- מלאכי בית-אריה, 'לזכרו של פרופ' קורט וורמן', יד לקורא כה, ד (1991), 144.
- אברהם וילנר, 'פרופ' קורט וורמן ז"ל כפי שהכרתיו – קוים לאישיותו', יד לקורא כז (תשנ"ג), 68–69.
קישורים חיצוניים
- ארכיון אישי בספרייה הלאומית (ARC 4* 1682)
- רשימת הפרסומים של קורט דוד וורמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- גלויה מאת קורט דוד וורמן אל פליקס וולטש באתר הספרייה הלאומית
- ש. ה. ברגמן, קורט וורמן (ליום הולדתו הששים), דבר, 12 בפברואר 1960
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יד לקורא יט, 101.
- ^ ד"ר וורמן – ספרן ראשי בספריה הלאומית, דבר, 23 בספטמבר 1947.
- ^ מרדכי נדב, ,שנות המאבק וההתבססות של ד"ר ק"ד וורמן בתפקיד מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (1947–1957),, יד לקורא כז (תשנ"ג), 12.
- ^ Leo Baeck Institute Yearbook (1970), vol. 15 (1), 314
- ^ יד לקורא יט, 102.
- ^ יד לקורא כב, 86.
קורט דוד וורמן27320196