קהילת יהודי בילה צרקווה (מחוז זקרפטיה)
קהילת יהודי בִּילַה צֶרְקְווַה הייתה קהילה יהודית בכפר בילה צרקווה (באוקראינית: Біла Церква; ברוסית: Белая Церковь, "בְּיֶילַאיָה צֶרְקוֹב"; בצ'כית: Bilá Cirkev; בהונגרית: Tiszafejéregyháza; ברומנית: Biserica Albă; באנגלית: Bila Tserkva; ביידיש: וויספלד; בעברית: שדה לבן), השוכן בנפת ראחיב (Rakhiv או Рахів) במחוז זקרפטיה (ידוע גם כקרפטורוס, טרנסקרפטיה, רותניה או רוסיה הקרפטית) שבדרום מערב אוקראינה, סמוך לגדה הצפונית של נהר טיסה המהווה את הגבול הבינלאומי בין אוקראינה לרומניה, ממזרח לעיירה סולוטבינו (ביידיש: סלאטפינא; ידועה גם כאקנסלטינה) באוקראינה ומצפון לעיר סיגט ברומניה הנמצאת מעבר הנהר.[1]
משמעות השם במרבית השפות היא "כנסייה לבנה", ועל כן בפי היהודים כונתה "שׂדה לבן", או ביידיש, בלשון סגי נהור: "שווארצע טומאה" או "שווארצטימע" (שמשמעותה "טומאה שחורה").[1]
קהילה יהודית בכפר שדה לבן התקיימה החל מהמאה ה-17 ועד להשמדתה בשואה. הקהילה הייתה קטנה ובעלת אופי כפרי ושומר מסורת. חבריה עסקו בעיקר במסחר זעיר ובחקלאות. מאז השואה אין יהודים במקום ומהקהילה נותרו רק שרידים של שני בתי קברות קטנים.
תולדות הכפר
ערך מורחב – בילה צרקווה (מחוז זקרפטיה)
היסטוריה של הכפר
הכפר בִּילַה צֶרְקְווַה שוכן על גדתו הצפונית של נהר הטיסה המהווה את הגבול המדיני בין אוקראינה לרומניה, בצמוד לעיירה סולוטבינו (סלאטפינא) באוקראינה ולעיר סיגט, השוכנת ברומניה מדרום לנהר. הכפר הוא אחד היישובים העתיקים ביותר באזור מרמורש (או מארמארוש). עד מלחמת העולם השנייה היה הכפר רוב הזמן תחת שלטון הונגרי ורוב תושביו רומנים ומיעוטם הונגרים ויהודים. מאז השמדת הקהילה היהודית בשואה לא שבו יהודים לגור בשדה לבן. מאז 1991 הוא נמצא בריבונות אוקראינה, ומרבית תושביו הם רומנים אתניים.[2][1]
חילופי שלטון ושינויי שם
הסיבה לריבוי שמות הכפר, אשר לכולם משמעות זהה, היא שבמשך השנים הוא עבר מיד ליד עם חילופי השלטון באזור, וחייתה בו אוכלוסייה מעורבת של רומנים, הונגרים, רותנים ויהודים. כפי שיתואר להלן, לחילופי השלטון הייתה גם השפעה ממשית על חיי הקהילה היהודית. עד 1918 היה הכפר במחוז מאראמארוש (Maramaros) בחלק ההונגרי של קיסרות אוסטרו-הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה צורף האזור שמצפון לנהר הטיסה, והכפר בתוכו, לרפובליקה הצ'כוסלובקית שהוקמה אז, בעוד שהאזור שמדרום לנהר צורף לרומניה. בזמן מלחמת העולם השנייה עבר שוב לידי הונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה, בהוראת ברית המועצות, נלקח המחוז מצ'כוסלובקיה וסופח, בשמו החדש זקרפטיה, לרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות. עם פירוק ברית המועצות, החל מ-1991, הפך למחוז של מדינת אוקראינה העצמאית.[3][2]
לאחר שהכפר צורף לאוקראינה וקיבל את שמו ברוסית ובאוקראינית, נוצר לעיתים בלבול בהתייחסות לכפר מאחר שבאוקראינה (במחוז קייב) נמצאת עיר גדולה וותיקה יותר בשם זהה (גם בעיר זו התקיימה קהילה יהודית וגם היא זכתה בפי היהודים לכינויים שדה לבן או שווארצטימע).
| תקופה | השלטון | השפה | שם הכפר | הערות |
|---|---|---|---|---|
| עד 1901 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית | Fejéregyháza | השם המקורי |
| 1901 - 1918 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית | Tiszafejéregyháza | נוספה תחילית "טיסה" לציון המיקום על שפת הנהר |
| 1918 - 1938 | צ'כוסלובקיה | צ'כית | Bilá Cirkev | האזור צורף לצ'כוסלובקיה שהוקמה במסגרת הסכמי ורסאי |
| 1938 | רותניה | רותנית | -- | תקופה קצרה מאד |
| 1939 - 1944 | הונגריה | הונגרית | Tiszafejéregyháza | תקופת השואה |
| 1945 - 1991 | ברית המועצות | רוסית | Белая Церковь | האזור נקרע מצ'כוסלובקיה ונמסר לרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות |
| מ-1991 | אוקראינה | אוקראינית | Біла Церква | אוקראינה מקבלת עצמאות |
| מ-2012 | אוקראינה | רומנית | Biserica Albă | שם נוסף המביע הכרה באוכלוסייה הרומנית של הכפר |
תולדות הקהילה
ראשית הקהילה
ככל הידוע, קהילת יהודי בִּילַה צֶרְקְווַה (שדה לבן) שבזקרפטיה התקיימה החל מהמאה ה-17, אז התיישבו באזור יהודים מגליציה. המקור הראשון המעיד על קהילה יהודית בכפר הוא מפקד היהודים שנערך על ידי שלטונות הונגריה, שהייתה אז חלק מממלכת אוסטרו-הונגריה, בינואר 1728. במפקד זה נמנתה בשדה לבן משפחה יהודית אחת, מתוך סך של 42 משפחות יהודיות שהתגוררו ב-32 יישובים ברחבי מחוז מרמורש. רוב המשפחות, כולל המשפחה בשדה לבן, היו בני חסות של אצילים מקומיים אשר קיבלו זיכיון לבישול משקאות חריפים תמורת דמי חכירה שנתיים. באותה תקופה, היה זה העיסוק היחיד שהיה פתוח בפני היהודים.[1]
התפתחות הקהילה ומאפייניה
החל מאמצע המאה ה-19 ובמיוחד לאחר שהתקבל בפרלמנט ההונגרי חוק האמנציפציה היהודית (1867), החלה הקהילה הקטנה להתפתח, אם כי המשיכה לשמור על אופי כפרי.
בכפר היה רחוב מרכזי שבו גרו רוב היהודים. הגויים התגוררו בעיקר בשולי הכפר. כל בתי הכפר, מלבד בית אבן אחד בו שכנה מועצת הכפר והתגוררה משפחה יהודית, היו בנויים מעץ. במרכז הכפר, מול בית המועצה ניצב בית הכנסת, מבנה עץ פשוט, ובסמוך לו המקווה.[4]
כמרבית יהדות מרמורש, היו רוב יהודי שדה לבן חסידים אורתודוקסים, שומרי מסורת, והקפידו על שמירת השבת והחגים. רובם השתייכו לאחת החסידויות שהיו מקובלות על יהודי האזור: ויז'ניץ, ספינקה או סיגט. בניגוד ליהודים רבים בשאר חלקי הונגריה, יהודי שדה לבן נמנעו מהיטמעות תרבותית או נישואי תערובת עם התושבים המקומיים. בשבתות ובחגים היו החנויות ובתי המלאכה סגורים, יהודים לבושים בבגדים מסורתיים עשו דרכם לבית הכנסת. את מאכלי השבת, כולל דגים וחמין, היו מתחילים להכין כבר ביום חמישי. את השבת נהגו לקבל בזמירות, בקידוש ובסעודה חגיגית.[4]
עד לסוף מלחמת העולם הראשונה, נהנו יהודי שדה לבן מקרבה לעיר המחוז סיגט (מרמרושסיגט), אשר גשר מעל נהר הטיסה חיבר ביניהן. בסיגט התקיימה קהילה יהודית תוססת ועניפה ופעלו בה ישיבות, בתי-ספר, בתי-דפוס וכתבי-עת יהודיים. קהילת שדה לבן הקטנה לא העסיקה רבנים או דיינים אלא הסתמכה על קבלת שירותי דת מקהילת סיגט. רוב היהודים בכפר היו עניים וחיו חיי פשטות. הם היו בעיקר סוחרים או בעלי מלאכה זעירים, וחלקם היו בעלי אדמות ועסקו בחקלאות. חלק חשוב מכלכלת האזור נסוב סביב מכרות המלח הגדולים בעיירה הסמוכה סלאטפינא. אמנם החוק ההונגרי מנע מיהודים לעבוד שם, אולם הם נהנו ככל תושבי האזור מפריחה כלכלית, כאשר סוחרים יהודים סיפקו צורכי מזון וכלי בית לתושבי האזור ולעובדי המכרות.[5][4]
היהודים בשדה לבן דיברו הונגרית ויידיש. עברית הייתה שמורה ללימודי קודש ותפילות. רבים מהגויים שעשו עסקים עם היהודים הבינו יידיש. בניגוד לילדי הגויים, כל ילדי היהודים (בעיקר הבנים) למדו לימודים מסורתיים ב"חדר". בודדים אף זכו לחינוך כללי בבתי הספר או ללימודי המשך בישיבה גבוהה מחוץ לכפר.[4]
בזמן מלחמת העולם הראשונה
בתקופת המלחמה סבלו כל תושבי האזור ובתוכם היהודים ממחסור וקשיים בחיי היומיום. יהודים רבים גויסו לצבא האוסטרו-הונגרי ומשפחותיהם נותרו ללא פרנסה. אחד מנכבדי הקהילה, ר׳ יהונתן בנימין גליק, אשר שימש כפקיד ממשלתי, הצליח לשחרר בחורים יהודים לומדי תורה מחובת השירות הצבאי. במהלך המלחמה התחוללו קרבות באזור וכבר בתחילת המלחמה הצבא הרוסי כבש את האזור למשך תקופה קצרה בניסיון להשתלט על עיר המחוז הסמוכה סיגט. לקראת סוף המלחמה נסוג גם הצבא ההונגרי מן האזור.[1]
בעקבות המלחמה
בעקבות מלחמת העולם הראשונה חוסלה האימפריה האוסטרו-הונגרית. הכפר שדה לבן, יחד עם החלק של מרמורש אשר מצפון לנהר הטיסה צורף לרפובליקה הצ'כוסלובקית החדשה שהוקמה ב-1918 ואילו החלק שמדרום לנהר הטיסה צורף לרומניה. נהר הטיסה הפך לגבול בינלאומי. עיר המחוז סיגט, שכנה כעת ברומניה, מעבר לגבול. החלוקה הזו פגעה קשות בתושבי הכפר שהתרגלו לנוע בחופשיות ובפרט ביהודים שרבים מהם עסקו במסחר והיו להם קשרי עסקים ומשפחה משני צידי הגבול החדש וכעת נותקו ממקורות הפרנסה שלהם. אולם גם לאחר הקמת הגבול המדיני נהנו היהודים ממעבר חופשי יחסית ורבים עסקו במסחר משני עברי הגבול ואף ניצלו את המעבר החופשי להברחות ללא תשלום מכס. בתקופה זו יהודים רבים משדה לבן והאזור פתחו חנויות ובתי מסחר בעיירה השכנה סלאטפינא ושירתו את הפועלים הרבים שעבדו במכרות המלח.[1]
בין מלחמות העולם
השלטון הצ'כי התקבל על ידי היהודים בחששות כבדים, לאחר שהיהודים התרגלו ליחס של סובלנות מצד השלטון ההונגרי וחששו מהאנטישמיות של הצ'כים. הצ'כים לא השקיעו בפיתוח האזור שנחשב למחוז נידח במדינתם ושלטונם היה רופף למדי. אולם הם נהגו בסובלנות כלפי היהודים אשר הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. השלטון הצ'כי הנהיג את הצ'כית כשפה רשמית. שם הכפר הפך ל- Bilá Cirkev. היהודים המשיכו להשתמש בהונגרית וביידיש כשפת היומיום והמשיכו לכנות את כפרם בשם שדה לבן או שוורצטימע. האוכלוסייה הכללית בכפר הייתה רומנית ודיברה בליל של רומנית והונגרית. הצ'כים הנהיגו חוק חינוך חובה והקימו בכפר בית ספר יסודי פשוט בו למדו בעיקר קרוא וכתוב בשפה הצ'כית. למרות החשש מפני לימודי חול נאלצו היהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. כשלושים תלמידים בני כל הכיתות למדו בחדר אחד עם מורה אחד. חלק מהתלמידים הבוגרים נשלחו לבית ספר אזרחי בעיירה הסמוכה סלאטינא.[4]
היהודים המשיכו לעסוק בעיקר במסחר ובמקצועות חופשיים. במדריך העסקים של המחוז שפורסם על ידי השלטון הצ'כוסלובקי בשנת 1938, מרבית בעלי העסקים בכפר נושאים שמות יהודיים. לדוגמה: נגר - אברהם אילוביץ; בתי הארחה - חנה פויירוורקר, לב אילוביץ, מנדל וידר; סנדלרים - הוך לזר, מאיר מלך; קצב – הוך לזר; ירקנים - שרה פויירוורקר, אברהם פרל, רגינה שטרן.[6]
השלטונות הצ'כיים קבעו את מושבם בעיירת המחוז ראחוב (כיום ראחיב, באוקראינה), כ-50 ק"מ מצפון לכפר, בדרך הררית, ותושבי הכפר נאלצו להגיע לשם לשם סידור ענייניהם הפורמליים, כגון רישום לידות, נישואין, הנפקת דרכונים וכיוצא בזה. בהיות רוב היהודים עניים, לעיתים ויתרו על הנסיעה לעיר המחוז והסתפקו ברישומים בקהילה היהודית בלבד. כך ארע, לדוגמה, שכאשר יוסף-מאיר פויירוורקר משדה לבן קיבל אישור עלייה לארץ ישראל בשנת 1933 ופנה למשרד הפנים הצ'כי לשם קבלת דרכון, הסתבר שנישואי הוריו לא נרשמו ברשויות. מאחר שבאותו זמן אביו כבר לא היה בין החיים לא ניתן היה לתקן את הרישום ולכן יוסף-מאיר נאלץ לקבל את שם משפחת אימו, לקס, ובשם זה הונפק לו הדרכון ועימו עלה לארץ.
בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים התחילה התעוררות ציונית ובכפר פעלו ארגונים ציוניים, בעיקר צעירי המזרחי ואגודת ישראל. יהודים רבים עלו לארץ בתקופה זו.[1] ערב השואה (1941) התגוררו בכפר 176 יהודים.[7]
| שנה | יהודים | סה"כ תושבים | שיעור היהודים | הערות |
|---|---|---|---|---|
| 1728 | 4 | -- | -- | משפחה אחת |
| 1768 | 9 | -- | -- | ככל הנראה בני משפחה אחת |
| 1830 | 48 | 535 | 9% | |
| 1880 | 42 | 284 | 15% | |
| 1910 | 277 | 1,676 | 16% | |
| 1930 | 218 | 1,759 | 12% | |
| 1941 | 176 | 1,714 | 10% | יהודים אחדים עלו לארץ בשנות ה-30 |
| 1945 | 0 | -- | 0 | הקהילה הושמדה בשואה |
| 2020 | 0 | 3,024 | 0 | אין כיום יהודים בכפר |
גורל יהודי שדה לבן בשואה
בעקבות הסכם מינכן - פירוק צ'כוסלובקיה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-22 בנובמבר 1938 הוכרזה בחסות גרמניה אוטונומיה רותנית בחלק מקארפאטורוס ("זאקארפאטסקה אוקראינה"), בעוד שהחלק האחר סופח להונגריה.
חזרת השלטון ההונגרי
האוטונומיה הרותנית התקיימה זמן קצר מאוד וב-15 במרץ 1939 כבשו ההונגרים את שטחי האוטונומיה הרותנית. בתקופה זו וגם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היהודים באזור עדיין לא סבלו, וכומר הכפר החל לקרוא לסובלנות כלפי היהודים.[4] באוגוסט 1940, גרמניה ובת בריתה איטליה קבעו מחדש את הגבולות בין רומניה להונגריה, במה שנודע כתכתיב וינה. כל שטח צפון טרנסילבניה הועבר מרומניה לריבונות הונגריה.
כאשר הצ'כים נאלצו לפנות את האזור בעקבות הסכמי מינכן התקבל הדבר בצער רב על ידי היהודים. אולם כניסת ההונגרים לאזור השפיעה אך במעט על היהודים שקיבלו אותם בברכה וזכרו את שלטונם הקודם עד 20 שנה לפני כן. יהודים רבים שלטו בשפה ההונגרית. בתחילה ההונגרים התייחסו ליהודים בכבוד ובנימוס ורבים מהחיילים התגוררו בבתי יהודים. כוח הקנייה של החיילים ופתיחת הגבול עם החלק שהיה קודם בשליטת רומניה הביאו שגשוג כלכלי ליהודים ושיפור ברמת החיים. עם התקדמות המלחמה נפוצו ידיעות על גורל היהודים בפולין ובמקומות אחרים, אולם מצב היהודים באזור היה עדיין נסבל.[4] כאשר הונגריה הצטרפה למלחמה לצד גרמניה, בסוף 1940, השתנה מצב היהודים באחת והוחלו חוקי הפליה שפגעו אנושות בפרנסתם. רישיונות עבודה ומסחר נשללו ובעלי המלאכה היהודים קופחו בחלוקת חומרי הגלם. על יהודים נאסר להחזיק עסק ללא שותף גוי. יהודי שדה לבן הצטוו להתייצב אחת לשבוע למפקד נוכחות בסלאטינא, שם המתינו שעות ארוכות וספגו התעללויות והשפלות מצד הז'אנדרמים ההונגרים.[1][4]
החל מ-1940 גברים יהודים בגיל צבא גויסו לגדודי עבודה ונשלחו לחזית הרוסית ושם נספו בקור וברעב או נרצחו על ידי ההונגרים והגרמנים. ב-1941 גורשו מהכפר ומהאזור כמה עשרות משפחות יהודיות, שלא יכלו להוכיח את אזרחותן ההונגרית, אף על פי שרובם ישבו במקום זה כמה דורות. הם שולחו לאזור קמניץ-פודולסקי באוקראינה, שם נרצחו, בפקודת הגרמנים, קרוב לעשרים אלף יהודים. אולם למרות קשיים אלה, עד הכיבוש הגרמני ב-1944 מצב היהודים עדיין היה שפיר, בהשוואה ליהודי פולין, למשל.[1][4]
בשנים 1942–1944 הוקמו בסביבות הכפר מחנות עבודה לשם הקמת שדה תעופה צבאי, בהם הועסקו עובדי כפייה יהודים שהובאו מפנים הונגריה. ידוע כי כמה מבני הקהילה לחמו בגרמנים כחיילים ביחידה הצ'כית של הגנרל סבובודה.[1][3]
הכיבוש הגרמני והגירוש לגטו
ב-19 במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ומייד החילו את חוקי נירנברג והחלו בארגון השמדת היהודים. היהודים אולצו למסור חפצי ערך ותכשיטים, לגלח זקנים ולשאת טלאי צהוב. באותו זמן מרבית התושבים הרומנים בכפר התייחסו באהדה ליהודים וחלקם אף סייעו באספקת מזון.[4]
ב-17 באפריל 1944, מייד לאחר חג הפסח של שנת תש"ד, החל הגירוש לגטו. בעוד שרוב יהודי המחוז נשלחו לאחד הגטאות הגדולים בסיגט הסמוכה (כיום ברומניה) או במאטע-סלקה (כיום בהונגריה), יהודי שדה לבן, יחד עם יהודי סלאטפטינא ועוד כמה כפרים בסביבה רוכזו בגיטו קטן שהוקם בשני רחובות בסלאטפינא הסמוכה. ז'אנדרמים הונגרים עברו מבית לבית והוציאו את היהודים בכוח כשהם מחפשים כסף, חפצי ערך ורכוש מוסתר. כל היהודים רוכזו בבית הכנסת במרכז הכפר ולאחר מכן הוצעדו ברגל אל סלאטפינא, שם רוכזו תחילה יחד עם יהודי כפרים אחרים, בבית הכנסת הגדול ברחוב הראשי, בצפיפות רבה, ללא מזון או מים. לאחר מכן נכנסו לגור אצל משפחות יהודיות אשר התגוררו במרכז הכפר והגטו נסגר עליהם, כאשר סביבו משמר כבד של ז'אנדרמים הונגרים ומתנדבים הונגרים מקומיים. התנאים בגטו היו קשים מאד. בסך הכל נדחסו לגטו כ-5,000 נפש, 20-15 איש בחדר. בגטו פעלה מועצה יהודית. רבים הוכו ועונו באכזריות כדי לגלות היכן הסתירו רכוש או דברי-ערך. יושבי הגטו הועסקו בעבודות כפייה, לעיתים עבודות סרק, תוך מכות והתעללויות קשות. נשים אולצו לעבוד בניקיון או במטבח עבור החיילים ההונגרים והגרמנים.[1][4][10][11]
חיסול הגטו והשמדת הקהילה
לאחר כחודש של שהייה בגטו סלאטפינא, נשלחו כל יושביו ובהם יהודי שדה לבן לאושוויץ בשני משלוחים: הראשון ב-20 במאי (שבת, כ"ז באייר תש"ד) והשני ב-23 במאי 1944 (יום ג'). לפני הגירוש ערכו ביהודים חיפוש גופני כדי לגלות דברי-ערך. היהודים אולצו ללכת ברגל כשני ק"מ עד תחנת הרכבת, שם הועמסו על קרונות בקר, כ-80 בני אדם בקרון, על ידי ז'נדרמרים הונגרים. הרכבת נסעה לקשאו (כיום קושיצה בסלובקיה), שם הועברה מידי הז'נדרמריה ההונגרית לרשות ה-SS הגרמני. המסע נמשך 3–4 ימים. המשלוח הראשון הגיע לאושוויץ ככל הנראה ב-23 במאי והשני ב-27 בו. יהודים רבים מתו ברכבת בדרך לאושוויץ, עקב התנאים הקשים, וכמעט כל היתר נרצחו במחנה עצמו.[10][3][1]
לאחר השואה
בודדים מיהודי שדה לבן שרדו את השואה, אולם לאחר השואה, ככל הידוע, לא חזרו יהודים לשדה לבן. מאז אין במקום יהודים. נותרו שרידים של שני בתי קברות יהודיים ובהם מספר מצבות (ראה להלן). בתי הכנסת שהיו עשויים עץ לא שרדו את השואה. על קיר בית הספר השוכן במרכז הכפר הותקן בשנת 2004 לוח זיכרון לקורבנות השואה.
מוסדות הקהילה
בתי כנסת
על פי עדויות ותמונות, התקיימו בכפר ככל הנראה שני בתי כנסת במבני עץ אשר לא שרדו את השואה. בית הכנסת הראשי שכן ברחוב הראשי במרכז הכפר במקום בו עומד נכון לשנת 2021 מבנה אבן המשמש כמינימרקט, מול מבנה בית הספר.[4]
בתי קברות
בשדה לבן התקיימו עד השואה שני בתי קברות. שניהם שרדו ובהם כמה עשרות מצבות. בית קברות אחד שוכן ברחוב הראשי של הכפר ואילו השני ברחוב צדדי בשולי הכפר. לאחר השואה, בתי הקברות נותרו מוזנחים במשך שנים רבות. בסקר בתי קברות ואתרים יהודיים באוקראינה שנעשה בשנת 2005 על ידי משלחת אמריקאית, לא הוזכרו בתי הקברות של הכפר (כמו גם של יישובים רבים אחרים באזור). בשנת 2013 סרקו מתנדבי אתר KehilaLinks את שני בתי הקברות ופרסמו באתרם תמונות של רוב המצבות. בשנת 2014 החל ארגון "אבותינו – ועד הפועל להצלת קברי ישראל באירופה" לטפל בשיקום חלקי של בית הקברות במרכז הכפר, מיפה את גבולותיו המקוריים, התקין גדר והעמיד וחיזק מצבות נפולות. תמונות מתהליך השיקום מופיעות באתר הארגון.[12][13]
שמות משפחה אופייניים
שם משפחה בולט בקרב יהודי שדה לבן הוא פיירוורגר (או פיירוורקר), אשר חלק ניכר מיהודי הכפר נשאו אותו וככל הנראה מקורו באב קדמון שהתגורר בכפר. כבר בשנת 1830 נשאו את שם המשפחה הזה כמחצית מיהודי שדה לבן, בעוד שבישובים אחרים היה השם נדיר למדי. משמעות השם היא "עובד אש" ביידיש וייתכן שהוא מרמז על מקצועו של אחד מאבות המשפחה. ייתכן שהוא מהווה ואריאציה על שמות יהודיים אחרים הקשורים באש, כגון מאיר, יאיר, או שרגא (=אש בארמית). לפי מקור אחר, פויירוורקר הוא שם לדרגת תותחן בצבאות אוסטרו-הונגריה והאימפריה הרוסית, וייתכן שאבי המשפחה שירת בתפקיד זה. במהלך השנים רבים מבני המשפחה התיישבו ביישובים סמוכים לשדה לבן, כגון סיגט (ברומניה) או סלאטפינא (הידועה כסולוטבינו, באוקראינה), או היגרו לארצות רחוקות (בעיקר לישראל) ונשאו עימם את שם המשפחה האופייני המרמז על שורשים בשדה לבן.[1][4][14][15]
הנצחת הקהילה
- הארגון העולמי של יהודים יוצאי זאקרפטיה - טרנסקרפטיה, רמת גן
- איגוד יהודי מרמורש בישראל – בית מרמורש, הרב פרנקל 80, תל אביב
- לוח זיכרון הוקם על מבנה בית הספר בכפר בשנת 2004 לציון 60 שנה להשמדת הקהילה
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה יעקב גרוס, "ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן", בית מארמארוש (תשמ"ג), עמ' 444: שדה לבן
- ארז יהודה (עורך), "אנציקלופדיה של גלויות (כרך שביעי) – קארפאטורוס", ירושלים: 1959
- רוזמן שלמה, ספר שפר הררי קדם, "גולת קארפאטורוס-מארמארוש בתפארתה ובחורבנה", רחובות: 1991.
- מרים מטיאס, "אני אעבור את הירדן הזה", בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
- The Holocaust in Northern Transylvania, draft report, Jewish Virtual Library
- מנחם קרן-קרץ, "בני מרמורש עולים בחומה", עת-מול 235, עמ' 20–22, 2014
- עדויות ניצולים בארכיון יד ושם (בהונגרית): 015/997, 015/1607, 015/1779
- Shmuel Spector and Geoffrey Wigoder (editors), Encyclopedia of Jewish Life (2001), Yad Vashem, pp. 148-149: Bila Cirkev
קישורים חיצוניים
- הארגון העולמי של יהודים יוצאי זאקרפטיה - טרנסקרפטיה
- יד ושם, האנציקלופדיה של הגטאות, אקנסלטינה
- מוזיאון העם היהודי (בית התפוצות), קהילת יהודי בילה צרקוב
- סרטון מסע אווירי מעל הכפר, 2020 (YouTube)
- JewishGen KehilaLinks, Bila Tserkva
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 גרוס, שלמה יעקב, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג, עמ' 444-445 שדה לבן; 429-438 סלאטפינא.
- ^ 2.0 2.1 Biserica Albă, Rahău, https://ro.wikipedia.org/
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות, קהילת יהודי בילה צרקוב
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 מרים מטיאס, אני אעבור את הירדן הזה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
- ^ מנחם קרן-קרץ, בני מרמורש עולים בחומה, עת-מול 225, 2014, עמ' 20-22
- ^ מדריך עסקים Podkarpatska Rus, 1938, עמוד 3171 (בשפה הצ'כית)
- ^ ממשלת הונגריה, מפקד אוכלוסין, 1941
- ^ Bila Tserkva, Ukraine, JewishGen KehilaLinks, 2013
- ^ Закарпатська область, Рахівський район, Біла Церква
- ^ 10.0 10.1 האנציקלופדיה של הגטאות - אקנסלטינה (Aknaszlatina), באתר יד ושם
- ^ עדויות יד ושם (בהונגרית): 015/997, 015/1607, 015/1779
- ^ Bila Tserkva (Tiszafejéregyháza, Bilá Cirkev), Ukraine Religious, kehilalinks.jewishgen.org
- ^ Hfpjc, www.hfpjc.com
- ^ https://en.wikipedia.org/wiki/Feuerwerker
- ^ מקור השם פוירוורקר, באתר מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות
32392093קהילת יהודי בילה צרקווה (מחוז זקרפטיה)