קהילת יהודי ביאליסטוק
על התפתחותה של קהילת יהודי ביאליסטוק, שבצפון-מזרח פולין, ישנן עדויות החל מאמצע המאה ה-17. הקהילה היהודית במקום צמחה באופן מואץ, ומתחילת המאה ה-19 היוותה למעלה ממחצית מתושבי ביאליסטוק כולה: עד מלחמת העולם הראשונה היוו היהודים 75%-66% מכלל תושבי העיר, אולם בין שתי מלחמות העולם ירד שיעור היהודים ל-60%-50% מכלל התושבים.
התפתחותה הגדולה של העיר ושל הקהילה היהודית בה, קשורה בהתפתחות תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק במאה ה-19. בשנת 1850 הוקם בית-חרושת ראשון של יהודים, וכבר בשנת 1867 היו כמחצית מ-89 בתי החרושת לאריגה בביאליסטוק בבעלות יהודית.
בעיר התפתחה מערכת בתי ספר עבריים, יסודיים ותיכוניים, תנועות נוער רבות, מגוונים שונים של החברה היהודית, וכן יצאה לאור עיתונות בשפת היידיש.
עם הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, הוקם גטו ליהודי ביאליסטוק. בשלבי הקיום האחרונים של הגטו, בין ה-16 ל-20 באוגוסט 1943, התחולל מרד בגטו ביאליסטוק, בהובלת חברי תנועות הנוער. מעטים נמלטו ליערות והמשיכו להילחם כפרטיזנים, ויתר יהודי ביאליסטוק – כ-50,000 איש – נשלחו ברובם לאושוויץ.
תולדות הקהילה
ביאליסטוק היא עיר בצפון-מזרח פולין, בירת מחוז הקרוי על שמה. ידועה מן המאה ה-14. ב-1807 נמסרה לרוסיה, ובין שתי מלחמות-העולם נכללה בפולין העצמאית. יהודים התיישבו בביאליסטוק כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי בעל-אדמות המקום. אזכור ראשון של יהודים בעיר הוא מהשנים 1661-1658 ונמצא ברישום "בפנקס טיקוצין", הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה. הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין ותרמו להתפתחות הכפר ליישוב עירוני. ישנו רישום משנת 1663 לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית הכנסת הראשון הוקם בה בשנת 1693, בית כנסת מעץ בשם "נר תמיד". סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון.
את יהודי ביאליסטוק שמשו 3 בתי קברות במשך השנים. 2 העתיקים שבהם הוחרבו ,שטחו של אחד מהם משמש היום כפארק , בשני- יש שלט בו תמונה מימי פעילותו ואנדרטה מצמחיה בצורת מגן דוד. בית הקברות היחיד הקיים נקרא בגנובקה משתרע על שטח גדול ובו מאות מצבות בינהם של רבנים ידועי שם אף שלא מבני ביאליסטוק ושל אנשי רוח ואינטילגנציה אחרים. קבורים בו בין השאר הדיין ובן רב העיר בעל ה"עונג יום טוב" , הרב רבי יהונתן אבעלמאן, הרב מרדכי רבינוביץ בעל מחבר ספרים שונים, כמו כן קבור בו בן רבי שמואל מוהוליבר .
ב-1745 הפכה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו בביאליסטוק 3,400 יהודים. פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825–1835 וב-1845, בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ופרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.[1]
התפתחותה הגדולה של העיר ושל הקהילה היהודית בה קשורה בהתפתחות תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק במאה ה-19. מתחילת אותה מאה עד מלחמת העולם הראשונה היוו היהודים 66%–75% מהתושבים, שמספרם בראשית המאה היה 400 וב-1913 61,500, מהם 48,000 יהודים. בין שתי מלחמות העולם ירד שיעור היהודים ל-50%–60% מכלל התושבים. ב-1850 הוקם בית חרושת ראשון של יהודים, וכבר ב-1867 היו כמחצית מ-89 בתי החרושת לאריגה בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1912 88% מכלל בתי החרושת לאריגה. מ-1880 היו בביאליסטוק קבוצות ציוניות, ומשנת 1897 גדל 'הבונד' במהירות. במלחמת העולם הראשונה נהרסו רוב בתי החרושת. 75% ממפעלי התעשייה והחנויות שהוקמו בביאליסטוק מ-1921 עד 1939 היו בבעלות יהודים. בעיר התפתחה מערכת בתי ספר עבריים, יסודיים ותיכוניים, תנועות נוער, ועיתונות ביידיש.
תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו, אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו", יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.
היו תומכים רבים לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).
סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר מסוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושיעורי עברית למבוגרים וכן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית. נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.
בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה". בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.[1]
אישים בולטים מהקהילה
- הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון, היה רב הקהילה החל משנת 1883.
- מרדכי טננבוים (1943–1916).
- אפרים ברש (1892 - 1943) - ראש היודנראט בגטו ביאליסטוק
- חייקה גרוסמן אורקין (1919–1996)
- שמואל מרקוביץ פבזנר
אישים בולטים שהצילו יהודים
- אנטון שמיד - הוכר כחסיד אומות העולם
גורל יהודי הקהילה בשואה
ב-15 בספטמבר 1939 נכבשה ביאליסטוק בידי הגרמנים, ואולם, כבר ב-22 בספטמבר נמסרה לידי ברית המועצות, ונשארה בשליטתה שנה ותשעה חודשים.
ביום שני בבוקר, 23 ביוני,[דרושה הבהרה] נראה כי גם הסוהרים הסובייטים עזבו את המקום.[דרושה הבהרה] בכך השתחררו יותר מ-2,000 אסירים שהסובייטים כלאו קודם לכן, ובהם גם רבים ממנהיגי המפלגות השונות ביהדות ביאליסטוק, שנעצרו בגין "פעולות פוליטיות לא מתאימות". זמן קצר לאחר מכן הועלה מגדל הכלא, ורבים מהאסירים לשעבר השתוללו ברחובות, שדדו ובזזו. אותם שוטרים סובייטים שנותרו ניסו לרסן את הפושעים ופצעו מספר מהם.
הנאצים נכנסו לעיר ביום שישי בבוקר, ב' בתמוז ה'תש"א (27 ביוני 1941), שכונה לאחר מכן "יום שישי האדום". ללא דיחוי הם נהרו לשכונות היהודיות, זרקו רימונים לבתים יהודיים ופצעו רבים. באכזריות גררו הנאצים גברים יהודים ממגוריהם, הכו אותם מעל ראשם ואילצו אותם לבית הכנסת הגדול. כאשר בית הכנסת היה מלא באנשים שננעלה על ידי הנאצים, הם השליכו רימונים לבית הכנסת, שעלה מיד באש. עמוס בלמעלה מ-2,000 יהודים, בית הכנסת נשרף במשך עשרים וארבע שעות עד שבת בבוקר. רק אז הגיעה הפקודה לכבות את האש.
בשבועיים הראשונים לכיבוש עבר על יהודי ביאליסטוק גל של פרעות, בהן נרצחו עוד כ-4,000 יהודים בשדה הסמוך פיטרשק (pietraszek), בניהם חלק מהאינטליגנציה, פעילים קומוניסטים ועסקנים פוליטיים. יומיים אחרי הכיבוש, ב-29 ביוני 1941, זימן אליו המפקד הצבאי של העיר את רב העיר דר' גדליהו רוזנמאן ואת ראש הקהילה היהודית, המהנדס אפרים ברש, והורה להם להקים יודנראט. בתוך יום יומיים הוקם יודנראט במתכונת מצומצמת של 12 חברים, כולם עסקני ציבור ותיקים. כעבור כחודש הוקם יודנראט חדש ובו 24 חברים. יושב ראש היודנראט בפועל היה אפרים ברש. הוקם גטו, וב-1 באוגוסט 1941 נסגרו בתוכו כ-50,000 יהודים, תושבי ביאליסטוק והאזור, שנדחסו לתוך שטח צר מאוד באזור מגורים חדש, לא יהודי. נהר ביאלה (biala) חילק את הגטו לשני חלקים, מזרחי ומערבי. השער הראשי של הגטו נקבע ברחוב קופייצה 3 (3 kupiecka). עוד שער הוקם ברחוב יורובייצקה 4 (jurowiecka), ואחר כך נפתח גם שער שלישי, ברחוב Czysta. היודנראט שכן בקופייצקה 32, ושם שוכנו גם רוב המחלקות הכפופות לו, שטיפלו בענייני היומיום של הגטו. את תולדות גטו ביאליסטוק ניתן לחלק ל-3 תקופות עיקריות:
1. מיום כיבוש העיר ב-27 ביוני 1941 עד 15 באוגוסט 1941, שבה היה האזור בשלטון צבאי.
2. מ-15 באוגוסט 1941 עד נובמבר 1942, שבה היה הגטו בשלטון אזרחי של מחוז ביאליסטוק.
3. מנובמבר 1942 עד חיסולו הסופי של הגטו באוגוסט 1943, שבה שלטו בו הגסטפו וה-SS.
בתוך זמן קצר הפך גטו ביאליסטוק למרכז תעשייה, בסיס אספקה למוצרים חיוניים שונים לזרוע הכלכלית של שלטונות הכיבוש, ומכרה לשוד רצוף מצדם.
רוב יהודי ביאליסטוק עבדו במפעלים שבתוך הגטו, ומיעוטם הועסקו במפעלי הגרמנים שמחוץ לגטו. בגטו הופעלו כעשרה בתי חרושת ומספר רב של בתי מלאכה חדשים, בענפי ייצור רבים ושונים. הגרמנים היו מעבירים ליודנראט את ההזמנות ובלט בהן חלקו של הצבא. במקביל לפעילות התעשייתית החוקית, שנועדה כולה לספק תוצרת לשלטונות הכיבוש, הייתה בגטו תעשייה בלתי חוקית, שייצרה מוצרים לתושבי הגטו עצמם. בגטו התנהל מסחר גלוי בבגדים, מוצרי עור וטקסטיל, והסחורות הללו ואחרות הוחלפו תמורת מזון. שגשגו גם עסקים אחרים, שהיו מושתתים בעיקר על הברחה. קופת היודנראט הרוויחה ממסחר בלתי-חוקי זה, וגבתה מהסוחרים מס. לקראת אמצע 1942, הורה הגסטפו ליודנראט לשים קץ לפעילות המסחר בגטו. המינהל האזרחי הגרמני הקצה לתושבי הגטו את מנות המזון העלובות שסיפקו באמצעות היודנראט. הספקת מצרכי המזון לא הייתה סדירה, פרט ללחם, שהגיע פחות או יותר באופן סדיר. במאמץ להגדיל את כמויות המזון בגטו, עודד היודנראט גידול ירקות ומטעים על חרבות בתים שנהרסו, ואלה כונו 'גני היודנראט'.
מ-18 בספטמבר עד 21 באוקטובר 1941 הוצאו, בעקבות הוראה שקיבל היודנראט מהשלטונות הגרמנים, כ-4.500 מיהודי הגטו לעיירה פרוז'ני (כ-100 ק"מ מדרום לביאליסטוק). המגורשים היו החולים, חסרי המקצוע והמובטלים, שכתוצאה ממצבם גם היו העניים בתושבי הגטו. מיעוטם הצליחו לחזור לביאליסטוק ורובם נרצחו עם חיסול הגטו בפרוז'אני בין 28 ל-31 בינואר 1943. מיום היווסדו של היודנראט, הוטלו על מחלקותיו השונות סדרת משימות קשות ומורכבות. בגטו היו בתי תמחוי, שני בתי חולים, מרפאת חוץ ומרפאה גניקולוגית, שלושה בתי-מרקחת, שירות עזרה ראשונה, שני בתי-ספר, בית-דין ועוד. הוקמה גם משטרה יהודית כפופה ליודנראט, ובה 200 שוטרים.
אחרי כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים, התחדשה פעילות תנועות הנוער, שפחתה וכמעט פסקה בעת שלטון הסובייטים בעיר. כבר בראשית 1942 היו בגטו קנים פעילים של קומוניסטים, 'החלוץ הצעיר-דרור', 'השומר הצעיר', 'הבונד', 'בית"ר', ו' הנוער הציוני '. אחת המשימות של פעילי 'השומר הצעיר', שבראשית 1942 הגיעו לביאליסטוק מווילנה, הייתה הקמת חזית של כל תנועות הנוער בגטו שיפעלו במשותף. איש לא חלק על כך שההתארגנות נועד למאבק חמוש פעיל עם הגרמנים, ואולם, נוסף ליריבות ולחשדנות בין התנועות השונות בגטו (בעיקר בין הקומוניסטים ובין התנועות האחרות) התעוררו כמה שאלות מרכזיות: היש לצאת ליער ולפעול שם כפרטיזנים, או להתארגן ללחימה בגטו, ואם יוחלט להישאר בגטו - אי מתי ובאלו נסיבות יש לפתוח במאבק החמוש. באוגוסט 1942, אחרי מאמצים מרובים של הפעילים חייקה גרוסמן ואדק בוראקס מ'השומר הצעיר', נוצר גרעין, והוא היה המפקדה לאיחוד המחתרתי הראשון בגטו ביאליסטוק. כינויו היה 'גוש מספר 1' או 'חזית א", ופעלו בו הקומוניסטים, 'השומר הצעיר' וחלק מה'בונד'. בנובמבר 1942 הגיע מרדכי טננבוים-תמרוף מורשה לביאליסטוק בשליחות תנועת 'דרור' ואז התארגן 'גוש ב" והוא כלל את כל התנועות בגטו. החברים מה'שומר הצעיר' היו פעילים בשני הארגונים. המאמצים לאחדם נמשכו עד סמוך לחיסול הגטו, ורק ביולי 1943 קמה מחתרת מאוחדת. מפקדה היה טננבוים-תמרוף מ'דרור', וסגנו היה דניאל מושקוביץ מהקומוניסטים.
בין 5 בפברואר 1943 ל-12 בו, נערכה בגטו אקציה ובמהלכה נשלחו לטרבלינקה כ-10,000 יהודים ועוד כ-2,000 נורו במקום. 'גוש ההגנה מספר 1' פעל באמצעיו הדלים איבד רבים מחבריו במקום, וחברים אחרים, ביניהם המפקד אדק בוראקס, נשלחו לטרבלינקה. בראש הוסיף להאמין שאלפי היהודים שהוצאו מהגטו יהיו מעין דמי כופר, וקורבנם יציל את שארית יהודי ביאליסטוק והגטו יוסיף להתקיים. בששת החודשים שאחרי אותה אקציה, עד לחיסול הסופי של הגטו, כשריחפה על הגטו בלי הרף גזירת החיסול, עשה בראש מאמצים בלתי נלאים, מתוך ניצול הבדלי הגישות השונות בקרב השלטונות, להמשיך ולקיים את הסטטוס קוו בגטו, וההזמנות החדשות שהגיעו מהורמאכט חיזקו את אמונתו שגטו ביאליסטוק שהפך למחנה עבודה חיוני לגרמנים, לא יחוסל. ואולם, בברלין ניתנה ההוראה הסופית והמכרעת באשר לגורלו של גטו, ובראשית אוגוסט 1943 קיבל אודילו גלובוצניק את התפקיד לחסל את הגטו.
מרד היהודים בגטו
ערך מורחב – מרד גטו ביאליסטוק
בלילה שבין 15 ל-16 באוגוסט 1943 כותר גטו ביאליסטוק בשלוש טבעות הדוקות של חיילים גרמנים וס"ס מצוידים בנשק כבד וקל, ארטילריה וכוחות עזר אוקראינים. אותה שעה נכנסה לגטו יחידת ס"ס והעמידה משמרות ליד בתי-החרושת. בראש, שערב לפני-כן נקרא לגסטפו, קיבל הודעה שתושבי הגטו יועברו ללובלין, והוזהר שאת ההעברה יש לעשות בסדר הראוי ואל ליהודי הגטו להתנגד. ניסיונותיו להפר את רוע הגזירה נכשלו, ובבוקר 16 באוגוסט 1943 מצאו תושבי הגטו את ההודעה שפרסם היודנראט בדבר הפינוי. בעת שזרמו רבבות יהודים בגטו (כ-3,000 ערב החיסול) - נדהמים, תשושים, סחוטים ועמוסי חבילות - למקום הריכוז בשער שברחוב יורובייצקה (Jurowiecka), התארגנה המחתרת למרד. האות למרד ניתן ביום 16 באוגוסט 1943 בשעה 10:00 בבוקר. הוחלט להציב את התאים בעמדותיהם, על-פי תוכנית שנקבעה מראש לקבלת נשק ולהתחלת המתקפה. כח מרכזי אמור לתקוף את הגרמנים על קו הגדר בסמולנה (Smolna) במטרה לפרוץ את טבעת הכיתור ולפתוח דרך לבריחה ליער. כדי למשוך את כוחות האויב, תוכנן לתקוף בעוד ארבעה מקומות אחרים: בפאבריצ'נה ׁ(Fabryczna), בנובוגרודסקה (Nowogrodzka), בכמיילנה (Chmielna) ובצ'פלה (Ciepla), לאורך הדרך שבה אמורים היו להוביל את היהודים לעבר נקודת האיסוף ברחוב יורובייצקה.
המאבק אמור היה להתנהל בצידו המזרחי של הגטו שבו התרכז מטה המרד ברחוב צ'פלה ובו היו מחסן הנשק של המחתרת והבונקר של הלוחמים בכמיילנה 7. הופצו כרוזים של המחתרת שקראו להמון לא ללכת מרצון ולא למלא אחר צו הפינוי. חמישה ימים, מ-16 באוגוסט עד 20 בו, התנהלו קרבות בגטו. הקרב המרכזי, בשני הימים הראשונים, התרכז ברחוב סמולנה ליד גדר הגטו. הנשק היה מועט ויום יום נפלו רבים מכ-300 הלוחמים. בעיצומם של הקרבות, הכניסו הגרמנים לגטו כוח גדול של חיילים בליווי משוריינים וטנקים. חלק מהלוחמים שהשתכנע שהמאבק בשטח הגטו אבוד, מצא מקלט בבונקר הגדול ברחוב כמיילנה במטרה לצאת דרכו אל היער ולהמשיך משם את הלחימה. ואולם, ב-19 באוגוסט נתגלה הבונקר וכותר, וכל 72 הלוחמים שהיו בו, להוציא אחד, נורו באותו היום. למחרת, 20 באוגוסט, היום החמישי לקרב, נפלו עמדות ההגנה האחרונות צ'פלה ופאבריצ'נה. מרדכי טננבוים-תמרוף ודניאל מושקוביץ, שניהלו את המרד, נאלצו לסגת למעוזם האחרון של הלוחמים בבית החולים היהודי ברחוב פאבריצ'נה. הפרטים על מותם אינם ידועים ונראה שהתאבדו.
ב-18 באוגוסט 1943 החלו המשלוחים מהגטו וארכו שלושה ימים, ובהם נשלחו רוב יהודי ביאליסטוק, חלקם להשמדה בטרבלינקה וחלקם למיידנק, שם עברו סלקציה, והכשירים שביניהם נשלחו למחנה פוניאטובה, לבליז'ין (Blizyn) ולאושוויץ. רכבת ובה 1,200 ילדים מביאליסטוק לטרזיינשטט וכעבור כחודש נשלחו גם הילדים הללו לאושוויץ. בביאליסטוק נשאר 'גטו קטן', ובו כ-2,000 יהודים, אך כשלושה שבועות אחרי חיסול הגטו העיקרי חוסל גם הוא, ויושביו נשלחו למיידנק. ביניהם היו אפרים ברש, דוקטור גדליה רוזנמאן ומפקד המשטרה היהודית מרקוס. הם נרצחו במיידנק, ובמהלך החיסול הגדול (מבצע ארנטפסט) ב-3 בנובמבר 1943, נספו אחרוני היהודים מביאליסטוק.
פעילות הפרטיזנים
מדצמבר 1942 עזבו את הגטו כמה קבוצות חמושות. בקיץ 1943, אחרי המרד, היו בפרטיזנים כ-150 לוחמים מהגטו. יחידות הפרטיזנים, בעיקר היחידה בשם 'פארהויז' שהתאחדה עם 'קבוצה יהודית', ניהלו סידרה ארוכה של היתקלויות עם הגרמנים. כמה קשריות יהודיות שנשארו בביאליסטוק כ'אריות', קיימו קשר עם יחידות אלו. במקרים מסוימים נהנו הפרטיזנים (יהודים מגטו ביאליסטוק) מעזרת האוכלוסייה הפולנית והביילורוסית. באביב 1944 התחברה היחידה 'פארהויז' עם הפרטיזנים הסובייטים. כ-60 פרטיזנים יהודים שרדו.[2]
לאחר השואה
עם שחרורה של ביאליסטוק בידי הצבא הסובייטי ב-27 ביולי 1944, נותרו בה כמה עשרות יהודים שהתגוררו בצד הארי של העיר בזהות בדויה או יצאו ממקומות המחבוא שלהם. עוד כ-200 יהודים שרדו במחנות עבודה גרמניים, וכ-60 יהודים שלחמו בשורות הפרטיזנים נותרו גם הם בחיים. תוך זמן קצר נאספו בביאליסטוק 1,085 ניצולים, 900 מהם תושבי העיר לפני המלחמה והיתר מיישובים סמוכים.[3] בעיר הוקם ועד שיקום שניסה לסייע ליהודים לשוב ולהשתקע בעיר. על חברי הוועד נמנה פסח בורשטיין. מאמצי הוועד לא נשאו פרי ועד ראשית 1947 עזבו כמעט כל היהודים את העיר.[4]
הנצחת הקהילה
ערב פלישת הנאצים קהילת ביאליסטוק מנתה 50,000 יהודים (48% מהאוכלוסייה) והיו בה ארגונים לרוב, אולם לאחר מכן לא נותר ממנה כמעט כלום. בית העלמין היהודי נהרס רובו על ידי הנאצים, ויתרו על ידי הקומוניסטים. ישנה אנדרטה המנציחה את מרד גטו ביאליסטוק. כמו כן, לוח זיכרון המנציח את היהודים שנרצחו ביוני 1941 עם כניסת הנאצים ושריפת בית הכנסת. בשנת 1993 (תשנ"ג) נערך טקס אזכרה במלאת 50 שנה למרד גטו ביאליסטוק וחיסול הגטו. הרב יוסף גליקסברג מישראל נוכח בטקס. בשנת 1991 (תשנ"א) הועלו עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר לישראל על ידי בני משפחתו.[5]
קריית ביאליסטוק ביהוד
פליטים מביליסטוק ומסביבתה שעלו לארץ ישראל, הקימו בשנות ה-50 יישוב בשם "קריית ביאליסטוק", שלימים הפך לשכונה בעיר יהוד. בקריית ביאליסטוק הוקם גם היכל ביאליסטוק המשמש חדר הנצחה לקהילה, ומצויות בשכונה גם אנדרטה ופינת זיכרון לזכר בני הקהילה. אלה הוקמו בידי ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל.[6]
קישורים חיצוניים
- ספר הזיכרון של קהילת ביאליסטוק, Bialistoker CenterThe, ניו-יורק, 1982
- ביאליסטוק, ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- שמעון דטנר Eksterminacja ludności żydowskiej w Okręgu Białostockim (Bulletin of the Jewish Historical Institute, Warsaw, October–December 1966, no. 60: pp. 3–29)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 קהילת יהודי ביאליסטוק, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 21-02-2019
- ^ ביאליסטוק, באתר יד ושם - מרכז המידע אודות השואה
- ^ המחתרת היהודית בבליאסטוק והפיתרון הסופי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ The Bialystoker Memorial Book, Part IX: After the Liberation, www.zchor.org
- ^ קהילת ביאליסטוק, באתר זכור – אמונה בימי השואה
- ^ ספריה בחדר הנצחה - היכל ביאליסטוק
33919100קהילת יהודי ביאליסטוק