ציונה שמשי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הניסוח אינו אנציקלופדי.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הניסוח אינו אנציקלופדי. |
| לידה | 14 ביולי 1939 |
|---|---|
| פטירה |
16 באוקטובר 2018 (בגיל 79) תל אביב-יפו, ישראל |
| לאום | ישראלית |
ציונה שמשי הירש (14 ביולי 1939 - 16 באוקטובר 2018) הייתה אמנית ישראלית, יוצרת רב-תחומית באמצעי מדיה שונים. הציגה תערוכות יחיד רבות בישראל והשתתפה בתערוכות נושא ותערוכות קבוצתיות בעולם.
ביוגרפיה
נולדה בתל אביב לאב רואה חשבון ואם בעלת שני דוקטורטים בכימיה ובמתמטיקה ועקרת בית. בילדותה למדה בבית הספר העממי תל נורדאו, במסגרת בית הספר למדה ציור אליהו סיגד. בהמשך למדה ב"מכינה לנוער", שבה יצחק דנציגר ואהרן פריבר היו מוריה לפיסול. בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני" אצל משה מוקדי, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס. בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד. התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.
בשנת 1963 חזרה לישראל. סייעה לרות דיין בעיצוב "שפת משכית" בבדים ושטיחים, ובמקביל עיצבה אריגים לרוז'י בן-יוסף בחברת "רקמה". יצירתה בחומרי ובטכניקות רבות הביאה אותה ב-1965 לשיתוף יצירותיה על ידי אדריכלים שקידמו שילוב אמנות בתכנון שלהם: דורה גד, אבא אלחנני, רפי בלומנפלד, לזר חזקיה, חיים (היינץ) פנחל, אסתר וזלמן ברחנא ורבים נוספים, שאתם הייתה בדיאלוג ויצירה שנמשכו עשרות שנים. שמשי הייתה בין מייסדי קבוצת +10, שפעלה בין השנים 1970-1965, והשתתפה בחמש התערוכות הראשונות.
פעילות אמנותית רב-תחומית
התחילה את דרכה באמנות חזותית כציירת, ועברה לעסוק בתלת-ממד, במיוחד בפסלים בחומר צרוף. שמשה כמעצבת וכיועצת לנגב קרמיקה. ב-1995 נשלחה על ידי רות דיין לעצב דגמים עבור מדינת בוטסואנה באפריקה.
שמשי עיצבה תפאורות לשתי הצגות בתיאטרון הבימה בבימוי יוסי יזרעאלי לפי יצירות ש"י עגנון: סיפור פשוט ותמול שלשום, הציגה 45 תערוכות יחיד ברחבי ישראל והשתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות בעולם. כאוצרת אצרה 26 תערוכות נושא, ביניהן, ב-1987, תערוכת "תפאורות המחזה המקורי" (ביוזמת יעקב אגמון) בחגיגות הארבעים למדינה. בשנת 1992 אצרה את תערוכת "עבודות לא טובות – רק האמן הוא הקובע". התערוכה נוצרה עבור הגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב והוצגה גם בבצלאל בירושלים. ב-1992–1993 אצרה ערוכת מחקר ותיעוד על "אדריכלות בתי-כנסת בישראל מ-1948-1992", שהוצגה בבצלאל בירושלים, ונדדה ברחבי ישראל במשך שנתיים. קטלוג התערוכה (1993) מהווה גם היום חומר לימוד עיקרי בנושא. בשנת 1994 אצרה את תערוכת "דורה גד – הנוכחות הישראלית באדריכלות הפנים", בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב. בשנים 2003-2002 אצרה מגה-תערוכה "מחמורו של נחום גוטמן לחמורו של המשיח", במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. ב-2015 הוצגה התערוכה במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע (בגרסה מותאמת למקום, בשם "דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית"). בשנת 2012, לראשונה בתולדות האמנות בישראל, אצרה ביאנלה אינטרנטית של אמנות חזותית ישראלית במכלול הגדרותיה, בגלריות וירטואליות במרשתת (3DVAS - 3 Dimensional Virtual Art Space- פיתוח ופעילות ישראלית). התערוכה כללה יצירות של 50 אמנים, ב-14 גלריות, כל אחד הציג שלוש יצירות.
באקדמיה ובתקשורת
בשנים 1988-1979 עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי באקדמיה "בצלאל".
ב-1994-1990 לימדה ב"מכללת הסביבה, סדנא לעיצוב ולאדריכלות", מיסודם של האדריכל אליעזר פרנקל ועפרה שלו.
בשנים 1995-1992 עמדה בראש בצלאל 1 - הבניין ההיסטורי של אקדמיה בצלאל בירושלים - תוכנית של לימודי תעודה לקהל מעוניין בהתוודעות לאמנויות ובסיוע ליצירה עצמאית לאמנים עולים חדשים מרוסיה. לאחר מכן הייתה בצוות הקמה וקידום של החוג לאדריכלות פנים בראשות פרופ' רן שחורי במסלול האקדמי המכללה למנהל, ופעלה בו עד 2006.
בין השנים 1983–1993 כתבה על אמנות בעיתונים הארץ, חדשות, וידיעות אחרונות, וכתבות מחקר ברבעון אדריכלות ישראלית; הקליטה 24 ראיונות טלוויזיה עם יוצרים בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה; בשנים 1985–1987 סייעה כיועצת באמנויות חזותיות לתוכנית הטלוויזיה בערוץ הראשון, "מצב הרוח" (התוכנית היחידה בטלוויזיה הישראלית שעסקה באמנויות באותן שנים - המפיקה-במאית שרה גינור) והייתה פעילה בוועדה לבדיקת מעמד האישה ובוועדות ציבוריות אחרות בקידום תחום האמנות ומעמד האמן, שם נלחמה על תמיכה באמנות לא במתן פרסים לאמנים.
פיסול
דמות האדם מהווה נושא מרכזי ביצירתה של שמשי מאז ומתמיד, דרכה היא מבטאת תפיסה פוליטית, חברתית וקיומית. בתבליט "תמונת מחזור בי"ס לבנים" מ-1965 יצרה קבוצה של פנים מחומר. כל הדמויות מחייכות להוציא דמות אחת עצובה. את ההשראה ליצירה שאבה מתמונת מחזור שראתה בחלון ראווה. בתערוכה "עשר שנים אחרי...." (גלריה בינט 1971) היא תיארה מה אירע לנו - לתלמידים שהופיעו באותה תמונת מחזור. היא הציבה שתי שורות של דיוקנאות חזה (busts) על בסיסים גבוהים שביניהם ניתן היה לעבור. לכל דמות נתנה שם סמלי כגון "מ.ד. גיבור כל המלחמות", "ק. אישיות מפוצלת", או "ט.ל. המאמין". בכל שנות יצירתה מבטאת שמשי מחאה נגד המלחמות ונגד הכפייה הדתית המשבשות את חיינו כאן, והיא עוסקת במצבו הקיומי של כל-אדם. בסדרות הפסלים "עושה לי אושבתים"[1] (1988) ו"צועקים" משנות השמונים, יצרה דמויות אנושיות בפעילות שונה, כשלכל דמות מוענק כינוי סטריאוטיפי או משייך (attribute). בסוף שנות השמונים והתשעים שמשי האנישה בפסליה דמויות של דמונים ומלאכים, כולם פגומים מעוותים ומצחיקים. בשנות התשעים חזרה לעסוק בנושאים חברתיים, כמו בתערוכה "לא שבירה" (1996), שם יצרה פסלי מתכת בשם "המתכופפים הגדולים", משולבים עם הדפסים דיגיטליים של הכרזות ומודעות הבחירות המבוזות של שמעון פרס ובנימין נתניהו, שהודבקו ברחבי העיר. ב-2002 בתקופת בחירת אריק שרון לראשות הממשלה, יצרה מיצג גדול ממדים, "חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה רוצה העם), בגלריה מכון אבני ביפו, כהתרעה נגד אובדן האחריות האישית.
יצירותיה במרחב הציבורי
ב-1991 יצרה מערך פסלים "בוסתן בתים" במרכז שכונת "אזורי חן" בתל אביב, בזכות תקנת "אחוז אמנות" שחייבה שילוב יצירת אמנות בכל בניה הציבורית. (תקנה שבוטלה ב-1998). ב-1998 נחנך החלק הראשון בשדרת הפסלים "מראה מקום" יובל ישראל, בשדרות קוגל בחולון, המקום היחידי בישראל בו קיים פנתיאון למקימי המדינה ומגילת העצמאות חקוקה על קיר אבן כחלק ממערך אמנות. ב-1998 נבחר הפסל של שמשי "צל אדם אינו אדם" במתחם לסל (פרדיננד לסל) בתל אביב (תרומת משפחת לפיד לתל אביב לזכר ביתם מיכל לפיד דורבן) לקבל פרס עבור שילוב אמנות באדריכלות על שם אדריכל אריה אל-חנני.
שמשי לא האמינה שלאמנות יש כוח לשנות, בהרצאותיה היא הדגישה את כישלונותיה בקידום נושאים תרבותיים חשובים, ועם זאת אינה חדלה מביטויי ביקורת ביצירתה. היא תיעדה בצילום גם תופעות תרבותיות מקומיות שונות. ביצירות רבות שמשי ניהלה דיאלוג מתריס עם הסביבה האנושית. לדבריה, ביצירותיה היא מתייחסת באירוניה ובהומור להרגלים אנושיים ועל חטאינו כאן ועכשיו. שמשי הייתה מתעדת מצבי תרבות במרחב הציבורי לקטלוגים דיגיטליים. כמו כן הציגה תערוכת חוצות "דואר באוויר" - תצלומי תיבות דואר במבואות מבני מגורים, סך הכול 46 פנלים (140X240 ס"מ) במרומי שדרות ח"ן בתל אביב. בספרה לקרא קירות - פריס כמשל, עם יכין הירש כצלם ודלית להב כשותפה, שיצא לאור ב-2007 לאחר שבע שנות תיעוד ומחקר, יצרה מסמך תרבותי בניסיון להבין כיצד ניתן לעיר לתעד/להתמודד עם זיכרון של אירועים מרשיעים בתולדותיה.
שמשי לא האמינה שיש אמנות נשית כקטגוריה נפרדת, וטענה כי עובדת היותה אישה אינה משפיעה כלל על יצירתה. ובכל זאת, ניתן אולי לטעון כי עצם עיסוקה הרב-תחומי – ובמיוחד בתחום העיצוב – היה קשור להיותה אישה.
כישלונות מתועדים
בשנת 1992, יזמה שמשי הקמת ספריה להחלפת יצירות אמנות במשרדים, כשתשלום השכירות היה מיועד לאמנים. המיזם נכשל, לדבריה, כשגלריות אחרות החלו להתנכל לרעיון. כמו כן, שמשי ניסתה וחזרה וניסתה מול ארבעה שרי תרבות, לקדם חוק אמנות חזותית בישראל, שכולל סעיפי תמיכה בקידום האמנות המקומית על ידי רכישת יצירות, גם לאנשים פרטיים, בזיכוי חלקי במס הכנסה, וברכישת יצירות לאוספי המוזיאונים האזוריים. כמו כן לחמה להשבת התקנות בדבר שילוב יצירות אמנות בבניה ציבורים, שימור יצירות קיימות והקמת ספריות להחלפת יצירות אמנות.
שמשי הציעה לאפשר לתלמידים להתוודע לאמנות המקומית, על ידי הקרנה ברצף של יצירות אמנות, אדריכלות ועיצוב בבתי ספר בזמן ההפסקות, להתבוננות בלתי מחייבת. הרעיון אושר לבצוע בשנת 2010 על ידי שר החינוך גדעון סער. 76 אמנים ומעצבים אישרו את שיתוף יצירותיהם ללא כל תמורה, הוכנו מצגות, אך בסופו של דבר האחראים על הביצוע במשרד החינוך לא קידמו את הנושא.
תערוכות יחיד
- 1983 - כולם יושבים - צל אדם, אוצר: יואב דגון, מוזיאון הרצליה לאמנות חדשה.
- 1987 - מגרשת שדים, גלריה ג'ולי מ., תל אביב. בעת התערוכה יצא הקטלוג: סיכום ביניים, כותבים: דן צלקה, מרדכי גלדמן [דברי ביקורת במחנה 30.1.85], יואב דגון, חיה ריטר קפלן, רן שחורי, ציונה שמשי, יגאל תומרקין, צילומים יכין הירש, גלריה ג'ולי .מ., תל אביב.
- 1988 - עושה לי אושבתים, ומגרשת שדים, שתי תערוכות במקביל + קולוג, אוצרת: אירית מילר, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה + מרכז ההנצחה בטבעון.
- 1990 - ראש כואב והזיות, כותבים בקטלוג: יואב דגון, רן ספוז'ניק, רן שחורי, ציונה שמשי, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב, המגדל תל אביב, גלריה ג'ולי. מ. תל אביב
- 1994 - שמענו עליך, + קטלוג, גלריה ג'ולי.מ., תל אביב.
- 1996 - לא שבירה, (תערוכת תגובה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין), גלריה ג'ולי מ., תל אביב. התערוכה הוצגה ב-1997 במשכן לאמנות עין חרוד ובשנת 1998 בבית האמנית, ירושלים.
- 2007-2006 - סדרת תערוכות מסמכי תרבות מקומית:
- "דואר באוויר", מבואות בתי מגורים בתל אביב יפו, הוצג בשדרות חן, תל אביב.
- "מפת דרכים תל אביב תחילה" תערוכה כפולה עם ישראל גודוביץ' של פסלים ודימויים, ג'ולי. מ., תל אביב
- "חדרי שינה התנחלות תל אביבית", (ללא תיעוד דיריהם) תערוכה אינטרנטית.
- 2006 - "צדקה תציל ממוות?", תערוכה אינטרנטית של קופות צדקה במרחב הציבורי.
- 2007 - אמנות במרחב הציבורי, DVD, בסיוע מפעל הפיס: תיעוד יצירות במרחב הציבורי: בוסתן בתים 1991, צל אדם אינו אדם 1993, סימפוזיון פיסול בעיר טוקיו ביפן 1995, מראה מקום יובל לישראל, חולון, 1998.
חיים האישיים
שמשי נישאה ב-1961 לקולנוען יכין הירש והתאלמנה ממנו ב-2011. השניים היו הורים לבת אחת, דר' דפנה-רונה הירש, חוקרת תרבות באוניברסיטה הפתוחה. שמשי נפטרה ב-16 באוקטובר 2018. ארכיונם האישי של שמשי והירש, אוסף המתעד את פעילותם הרב תחומית של השניים, הופקד על ידי שמשי בשנות חייה האחרונות בארכיון אדריכלות ישראל שבתל אביב.
גלריה
אריחי קרמיקה מזוגגים, בית הכנסת, רחוב יהושע בן-נון מס' 7, תל אביב-יפו
צל אדם אינו אדם, 1993
אבן
רחוב לסל, תל אביב-יפו
מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998
שדרות קוגל, חולון
מראה מקום יובל לישראל (פרט), 1998
שדרות קוגל, חולון
לקריאה נוספת
- באומן, שלומית, "על אהבות ובגידות", C 0 1280 כתב עת לאמנות הקרמיקה 13, סתיו 2005
- באומן, שלומית www.mon-pazoo.org.il/shlomitb/.../an-interview-with-siona-shimshi
- כלב, בנו, קבוצת עשרה פלוס: מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב, 2008
- מילר, אירית, ציונה שמשי מגרשת שדים עושה לי אושבתים, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה,1988
- פישר, יונה, לידת העכשיו, שנות השישים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, 2008
- "שמשי, ציונה", בתוך "נשים בישראל: לקסיקון", עמ' 152, עם עובד בשיתוף ירחון נעמת, 1991
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ציונה שמשי |
אתר האינטרנט הרשמי של ציונה שמשי- ארכיונה האישי של ציונה שמשי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי - שמור 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב
- ציונה שמשי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
הערות שוליים
- ^ אושבתי היא צלמית קבורה מחרס המשמשת תחליף למת ומטרתה לבצע פעולות יומיומיות ולהמשיך את חובות חיי המת.
