צדק (יהדות)
צדק הוא מושג המשקף דעה, או מידה טובה, או עשייה, נכונה על פי אמת-מידה אלוקית[א]. הקב"ה נקרא צדיק[ב] על פי שעושה צדק, וכן נקראים הצדיקים המידמים לבורא יתברך בפעולותיו[1]. בצדק יתוקן העולם ויאושר הפרט והכלל. צדק הוא תכלית ההנהגה האלוקית, ומנקודת השקפת האדם הרי הוא האידיאל[2].
מבוא: צדק משפטי וצדק מוסרי
באופן כללי, ברוב העמים, יש צדק משפטי וצדק מוסרי. אפשר להגדיר את ההבדלים ביניהם בדרכים שונות[ג]. להלן הגדרותיו של הרב משה אביגדור עמיאל:
הצדק המשפטי מתאפיין בתכונות הבאות:[3]
- נובע בעיקרו מהסדר והמשטר החברתי
- תכליתו תיקון המדינה, ובאופן רחב יותר תיקון העולם
- בא בעיקר מעולם המעשה ולא מעולם המחשבה
- מתחשב בעיקר בעובדות ומעשים ולא בנטיות ומחשבות שבלב
- מתחשב עם הכלל, שעל פיו יקבע את החוקים, והפרט צריך לקבל את מרותו
הצדק המוסרי מתאפיין בתכונות הבאות:[3]
- נובע בעיקרו מהמצפון שבלב
- תכליתו תיקון הנשמה שבאדם
- בא בעיקר מעולם המחשבה ולא מעולם המעשה
- העיקר אצלו הלכתחילה ולא העובדות והמעשים כמו שהם בדיעבד
- מבקש את פנימיות הדברים, אינו מקפיד על הסדר והמשטר החיצוני, ופעמים רבות תובע את עלבונו של הפרט מהכלל המעליב אותו
ישנה השפעת גומלין בין הצדק המשפטי והצדק המוסרי. השפעת הצדק המשפטי על הצדק המוסרי יותר שכיחה ומצויה, כי אין לרוב בני האדם אלא מה שעיניהם רואות, ומעטים מסוגלים לחשוב מחשבות מקוריות מבלי להיות מושפעים מהצדק הרשמי שהוא הצדק המשפטי.
בישראל הצדק המוסרי והצדק המשפטי מקורם ממקור אחד: ”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'). הצדק המוסרי הוא הדבקות במידותיו של הקב"ה: מה הוא רחום וחנון, אף אתה תהא רחום וחנון[4], וכיוצא בזה. הצדק המשפטי בא ממקור הצדק העצמי המוחלט שאינו מתחשב לא עם הזמן ולא עם המקום. תכלית שניהם קדושה ושלמות מוסרית[3].
בישראל הצדק המשפטי עומד על היסוד של "משפט אחד יהיה לכם"[5] - משפט השווה לכולם בלי שום הבדל בין איש ואיש; והצדק המוסרי בא ואומר שהכלל הזה נכון חוץ מנוגע למשפט בינו ובין אחרים[ד]. על האדם למדוד את עצמו במידת הדין: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע"[6], ואת האחרים במידת הרחמים: "והוי דן את כל האדם לכף זכות"[7]; בעבור עצמו עליו להסתפק במועט, ובעבור אחרים לקיים "די מחסורו אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו"[8]; עליו להיות שפל-רוח מאד בפני כל האדם[9], ולכבד את הזולת ש"איזהו מכובד? המכבד את הבריות"[10].
הצדק המשפטי מבוסס על כלל, חוק אחד הכולל את כולם. אצל הצדק המוסרי כל פרט ופרט בפני עצמו הוא כלל מיוחד. הצדק המשפטי מביט על המעשה והעובדה, הצדק המוסרי על העושה והכוונה. הצדק המשפטי כנגד מידת הדין של הקב"ה, הצדק המוסרי כנגד מידת הרחמים שלו[3].
התורה אינה מבדלת בין צדק משפטי לבין צדק מוסרי, שהצדק אחד. לפיכך, הן דיני נזיקין, העוסקים במשפטים פשוטים ורגילים שבין אדם לחברו, והן אמרי חכמים במסכת אבות, העוסקים בענייני מוסר ומידות שרק יחידי סגולה מסוגלים לקיימם, שווים להעלות את האדם למדרגת חסיד[11].
הגדרת צדק
הצדק אחד ומתחלק אל צדיקים הרבה, ומאחר שהצדק הוא דבר עצמי אל האדם, הגדרות המפרשים את הצדק שונות זו מזו, ומושג הצדק כולל את כולן, ונשגב מכולן[12].
הוראות המלה צדק בתורה
- ”וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן” (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח) - מקום שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא "צדק" (רמב"ן)
- ”מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ו) - להצדיק את המידות והמשקולות יפה, כלומר לפנים משורת הדין (מדרש ספרא, מלבי"ם)
- ”שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ” (ספר דברים, פרק א', פסוק ט"ז) - אמת - לא די שישפוט לפי חקות המשפט, רק שיראה שיהיה צדק באמת, ואם נראה לו שהוא דין מרומה לא יחתכהו (מלבי"ם)
- ”וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ח) - המשפט הברור והאמתי בדין התורה והוא הצדק המונח בדת מבלי שיטו ממנו ימין ושמאל (אברבנאל)
- ”צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ') - הלך אחר בית דין יפה, מינוי אנשים ההגונים לשפוט (מדרש ספרי, אברבנאל)
- ”שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ט) - לשם ה' (מלבי"ם)
ביטויי-לשון הנגזרים מצדק
- מעגלי צדק - דרכי מישור (רש"י על תהלים כג, ג)
- ענוות צדק - ענווה של צדק: דבר אמת בעיון, וצדק במעשה (מלבי"ם על תהלים מה, ה)
- זבחי צדק - קרבנות שלמים שיביאו, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם (מלבי"ם על תהלים נא, כא)
- שערי צדק - שערי בית המקדש (מלבי"ם על תהלים קיח, יט)
- לבוש צדק - בגדי כהונה נקראים בגדי צדק כי הם מכפרים ומצדיקים את החוטאים (מצודת דוד על תהלים קלב ט).
- שפתי צדק - אמרי צדק (מצודת דוד על משלי טז, יג)
הגדרות כלליות
מה זה צדק באופן כללי? להלן מבחר הגדרות:
- מדרש אותיות דרבי עקיבא: דעת ותבונה ופתחון פה ומענה לשון שהקב"ה נותן לבני אדם, שכל העולם כולו מתקיים בהן.
- רלב"ג: היושר והראוי בדברים וזה אם בדעות אם במידות[13].
- הרב יוסף יעבץ: מידה שמצדקת את הבריות[14].
- המהר"ל מפראג: שאינו יוצא מן המיצוע, יושר[15].
- רבי יהודה אריה ממודנה: לתת לכל אחד ואחד הראוי לו ולא יתר[16].
- מלבי"ם: עשות הנכון על פי הישר והטוב מצד הנושא המיוחד שישתנה לפעמים מן הדת הכולל לפי הזמן והעניין[ה], והוא מעלה יותר מפעולת המשפט[17]. גדר הצדק והבדלו מן משפט שהוא לא ישקיף על חוקות המשפט הכללים רק יעשה לפנים משורת הדין, והוא דבר ממוצע בין האמת שהוא הדין הגמור ובין החסד הגמור, כי הוא חסד מורכב עם משפט, שבהצדק יפגשו יחדו חסד ואמת, הנתונה לפי האמת והדין, והנתונה לפי החסד ולפנים משורת הדין[18].
- שמואל יוסף פין: עיקרו יושר, ומזה במשקלים ובמידות, ועל הרוב בחינת מעשה יושר מכוון אל השכל והתורה[19].
מוסר השכל: צדק ומשפט ומשרים
בספר משלי נאמר: ”לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים” (ספר משלי, פרק א', פסוק ג'). צדק ומשפט ומישרים אלו מושגים דומים, ולהלן הבדלים ביניהם (מוסר השכל כולל שלושתם):
| המפרש | צדק | משפט | משרים |
|---|---|---|---|
| רש"י | צדקה מממונו | לשפוט אמת | היא הפשרה, דרך חלק ומישור, שווה לזה ולזה |
| רבי יונה גירונדי | שיכנס האדם לפנים משורת הדין | שורת הדין[ו] | להתנהג על פי היושר |
| רבי יוסף נחמיאש | שיהיה צדיק בדרכיו | לכלכל דבריו במשפט, להיותו מתנהג במנהגותיו כדת וכשורה | ללכת דרך הישרה להיות ישר בכל מעשיו |
| רבי דוד בן שלמה אבן יחיא | קניין המידות הטובות לנפשו | שפיטת האמת לזולתו | היושר הראוי בדעות או במידות |
| רבי זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל | האמונה בשם יתברך ושפע המעלות ושלמותם[ז] | לעשות כל מה שהזהירה עליו התורה ולא יטה ממנה | יושר המידות אשר לבני האדם, כמו שלא יהיה נוטה לשום הפעולות יותר מן הראוי |
| הרב משה אלשיך | היות פעולותיו בצדק | להישיר את הזולת יעשו צדק כמוהו, לשפוט צדק ולהנהיג את העם על הדין ועל האמת בל יעשוק איש את עמיתו וכיוצא בזה | לעשות הטוב והישר, זו לפנים משורת הדין |
| מצודת דוד | עבודת הא-להים | מה שבין אדם לחברו | המידות והנהגת האדם |
| הגר"א | לעשות חסד וצדקה עם כל הבריות | לפעמים צריך האדם למידת הכעס שהוא המשפט והיינו בינו לבין עצמו[ח], ואף לשאר בני האדם צריך למידת הכעס לתת דין לרשעים לאיש כדרכיו כפי הדין | לפעמים צריך למידת היושר וזהו על פי רוב |
| רבי יצחק אליהו לנדא | מעשה הטוב | מניעת מעשה הרע | החלק העיוני[ט] |
צדק וצדקה
המושגים המקראיים של צדק וצדקה קרובים זה לזה. להלן היחס ביניהם:
לפי הרמב"ם
הרמב"ם כתב במורה נבוכים, חלק ג, פרק נג:
ומלת צדקה היא נגזרת מצדק, והוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם, צדקה, כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל החוקים הראויים עליך לזולתך מפני מעלת המידות, כרפואת מחץ כל מחוץ, יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון ולך תהיה צדקה, כי כשתלך בדרך מעלות המידות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שילמת לה חוקה, ומפני זה תיקרא כל מעלת מדות, צדקה, אמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, רוצה לומר מעלת האמונה, וכן אמרו וצדקה תהיה לנו.
כלומר, צדק הוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא כפי הראוי לו. ובספרי הנבואה המלה צדקה מורה רק על ההוראה השנייה (לתת לכל נמצא כפי הראוי לו מפני מעלת המידות). לפיכך, עשיית צדקה היא התהלכות במעלת המידות להשלים נפשו, ובכך האדם עושה צדק לנפשו בשלמו לה חוקה[י] (וזה צדק לנפשו כפי ההוראה הראשונה).
לפי המלבי"ם
בספר ישעיהו נאמר: ”הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד” (ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק ח'). פירש המלבי"ם: "הוא בנמשל כי הצדק הוא יורד מלמעלה שהוא שפע הצדק מאת ה', אבל לא תשיגנו הארץ רק אם תכין לקראתו זרע הצדקה שהיא המצוות שבין אדם למקום, כי בהחל הצדקה לצמוח כבר תפרה הישע פרי, על ידי המטר העליון שהוא הצדק הא-להי". כלומר, הצדק שפע א-לוהי שמיימי, והצדקה מעשה ארצי של האדם, המשמש ככלי לצדק[י"א].
לפי הרש"ר הירש
לדעת הרש"ר הירש, צדק אומר לתת לזולת את מה שהוא זקוק לו, להיטיב עמו, לדרוש שלומו וטובתו. בצדק יתוקן העולם ויאושר הפרט והכלל. במידת הצדק תזכה כל בריה בתנאים שנועדו לה על פי הדעת העליונה. הצדק הוא תכלית ההנהגה האלוקית, ומנקודת השקפת האדם הרי הוא האידיאל. כל פעולה אלוקית או אנושית המקרבת את הפרט או את הכלל לאותה תכלית, הרי היא "צדקה". צדק הוא תנאי לצדקה, וצדקה מביאה לידי צדק. אם הקב"ה עושה צדקה עם הבריות, הרי הוא מיטיב עמהם בחסד. אם אדם עושה צדקה עם חברו, הרי הוא מיטיב עמו בחסד, אך יצא ידי חובתו כלפי ה', שכן חובה על כל אדם לקדם את הצדק בכל כוחותיו הרוחניים והגשמיים. לפיכך, כל תרומה לבניין הצדק היא צדקה, וצדקה היא אפוא חיים שלמים של נאמנות לחובה[2].
תכונות הצדק היהודי
הרב אהרן שמואל תמרת
תכלית נתינת התורה היא ללמד לבני אדם אורחות הצדק והמוסר, וההשתלמות המוסרית לא תיתכן בלתי אם ידבק אדם באלוקים שהוא בלתי בעל סוף ובלתי בעל תכלית; באלוקים שברא את הכל ואין מי שברא אותו; באלוקים שהכל צריכין לו והוא אינו צריך למי שהוא.
האלוקים שמבינים אותו שלם בתכלית השלמות, יחויב ממילא להיות גם מובן בתור צדיק בתכלית הצדקה והמשפט. "אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו"[20] - הרעיון המובע במאמר הזה הוא, כי הגדלות והשלמות הבלתי מוגבלת היא היא הגורם לענווה וצדק בלתי מוגבלים.
כשבאדם מתקשר ומתדבק[י"ב] בנפשו אל האלוקים השלם המוחלט הזה, - הרי הוא מתדבק אל מקור הצדק והמוסר שממנו יפוצו קרני אורה להאיר לפני האדם את דרכו בחיים ולהורותו את אורחות הטוב והישר. השלמות, שאיננו תלוי בשום דבר, היא הקרקע המצמיח את ניצני הצדק.
שתי נטיות יש באדם: האופי הפנימי של האדם נוטה לטוב, מפני שהנשמה שבקרבו היא ניצוץ אלוה ממעל שהוא מקור השלמות, והשלמות היא סיבת הטוב והנדיבות; והנטיות הרעות של האדם תבואנה מצד הגוף שהוא לקוי ופגום, חסר ו"נצרך", וכל קיומו תלוי על פיסת לחם.
אם תהיינה עיני האדם פקוחות ויפנה את מחשבתו אל שורש יצירתו, להכיר ולהתבונן מי הוא ומה, מאין מוצאו? אזי יהפכו כל תפקידי גווייתו, גופא, לחומר יפה לעשות ממנו היקש על הטבת אחרים. אם יתבונן ויבין שהיוצר אוהב אותו, וראייה שנטע בו תשוקה לחיות עם רגש ההגנה והשמירה על קיומו, יבין מעתה שראוי לו לאהוב גם את חברו, כי מסתמא לא יצרהו כי אם לעזר להועיל, לאח ורע. אם הקב"ה, העליון שבשמיים, אב לבריות, ראוי שיהיו האנשים אחים זה לזה.
המעשים הרעים שיקרו בקרב בני האדם שניים המה מקורם: ממקור הגוף החומר תחת גדר "טוב ורע", וממקור השכל השובב תחת גדר "אמת ושקר". הרשעה הגופנית לפי שהיא עצמה טבעית אינה מתאמצת לבטל את צד הטוב והצדק, מפני קול הצדק הדופק בפנימיות נפשו, בהכירו את קלקולו, ומחולל בו מוסר כליות. אולם הרשעה השקרית, הבאה על ידי תעתועי השכל, הולכת קוממיות להשמיד את האמת, כי השקר והאמת לא יוכלו להיות שני צדדים שוררים ומתקיימים זה בצד זה. הרוע השכלי, הרוע השקרי, הרוע הפוליטי, כלומר הרע הבא בלוויית "תירוץ" בצדו - הוא המשחית הגדול ביותר בעולם. השקר מאגד "גויים", "חברות" שלמות באגודה אחת על מנת לרדוף ולצרור את העמים החלשים מהם. ולפי שהשקר זיוף האמת, זיוף בחותמו של הקב"ה, על כן נורא נורא השחתותיו.
התורה היא תרופה יקרה לבער את הרע הטבעי הגופני. הקב"ה הקדים למתן תורה את הפורענויות שנפרע ממצריים, הרשעים הזייפנים, מחאה נמרצת שהראה לעיני כל יושבי תבל, כלפי השקר הנורא של ממשלת אדם באדם, שלא יעוטו הנוכלים לחטוף את ספר התורה על מנת לקפוץ בה על ראש חברם ולעפר את כבודו בעפר; אלא יטו אזנם אליה להקשיב לדבריה ולשמרה ולקיימה באמת. חותמו של הקב"ה אמת ושונא את כרכורי הרשענות הזייפנית תכלית שנאה.
"למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך"[21], פירושו שיזכרו ישראל תמיד כי אלוקיהם, אלוקי האמת והצדק, שבר את מוטות העריצים הרומסים על האדם; וישרישו בליבם אמונה מוחלטת בכוח האמת והצדק בתור דבר העומד לנחול סוף סוף את העוז והניצחון, וכפירה ותיעוב וביטל גמור של השקר והרשע בתור הבל נידף ובלתי בר קיימא, שאי אפשר לממשלת השקר לשלוט לאורך ימים אלא אם כן העבדים בעצמם מאשרים במעשיהם ובמחשבותיהם המה את השקר של אדוניהם.
"יותר יש לו לאדם להיזהר עצמו שלא יזיק לאחרים משלא יוזק"[22] - יען כי בזמן שהאדם משתדל לשמור את אגרופו לבלי להזיק בו את אחרים הרי הוא ממליך בזה על העולם את אלקי האמת והמשפט ומוסיף גבורה במלכות הצדק, והגבורה הזו כבר תגן עליו שלא יוזק גם הוא מאחרים. מה שאין כן אם משים כל מעייניו "לשמור רק את עצמותו" הוא ומחזיק תמיד את אגרופיו הכן מלהגן על התנפלות אחרים עליו, הרי בזה גופא הוא מחליש את כוח הצדק ומעורר את מידת הרשע. וצריך להישמר ממידה שהיא עוד יותר גרועה מהגנת האדם על עצמו באגרופו, הלא היא מידת הגנת האדם באגרופו על אלוקיו, מידה שהשתמשו בה צוררי היהודים מעולם.
ניצחון ישראל בעולם צריך לבוא לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח[23]. להיות משנה מצוינים במעלת הצדק וזיכוך הנפש, משנת אהבת הטוב ושנאת הרע, להעיר ולהגביר את רעיון הצדק וחופש האדם הצפון ברוב מצוות התורה, להכיר שאלוקי ישראל הוא אלוקי הרחמים על הנלחצים והתיעוב ללוחצים, לקיים באמת "והייתם לי סגולה מכל העמים"[24].
הרב משה אביגדור עמיאל
היהדות מכירה רק בצדק מוחלט, צדק לשם צדק, צדק של צדק.
הצדק היהודי מבוסס על היסוד שאין בכלל אלא מה שיש בפרט, וכל פרט ופרט מבני האדם הוא עולם שלם בפני עצמו. מושג הצדק מבוסס בעיקרו על זכות הפרט, ובשביל כך נתנה היהדות חירות מוחלטת לכל יחיד ויחיד[י"ג], חירות בלתי תלויה בשום אדם.
הצדק התורני מבוסס בעיקרו על היחיד, כי אדם נברא יחידי על ידי "יחידו של עולם"[י"ד], ולכן "מה הוא אף אתה", מה הוא יש לו כל השלמות המוסרית, אף עליך לשאוף אל השלמות המוסרית הזאת עד כמה שזה אפשר. האמונה באל אחד דורשת שגם המאמין יהיה יחיד, ואם לא יחיד ומיוחד כהשם יתברך, על כל פנים ירגיש בזכות קיומו גם בתור יחיד, ולא רק בשביל שהוא כפות כאסיר-עולם לקבוצה, לחברה. כל איש ואיש הוא אחראי על כל מעשיו לפני צורו וקונו, ואינו יכול לפטור את עצמו באמתלה של השפעת הציבור והחברה. האדם סוברני במעשיו ובמחשבותיו במידה ידועה.
לפי השקפת היהדות נברא האדם ראשון, אדרבא בשלמות האידיאלית הכי אפשרית בעולם הזה. רק אחר כך סרה האנושות מדרכה הטבעית, והתורה לא באה אלא כדי להשיב לאדם את תכונתו המקורית הראשונה.
ביהדות תיקון היחיד קודם לתיקון העולם, ותופס מקום בראש, וכל העולם כולו כדאי לו לאותו היחיד ששב בתשובה שלמה ומוצא את תיקונו המוסרי בשלמותו.
נקודה מרכזית של היהדות: השנאה הכבושה למידת הרשע, היא המידה של הערצת התקיף הנוטעת בלב האדם רגש היראה והכבוד לכל תקיף ותקיף, ויש בה יותר מאבק של עבודה זרה. לכן החמירה התורה כל כך על מלווים בריבית ומפקיעי שערים. היהדות אינה מוסר של אדונים, שהמה הרודפים והתקיפים, ולא מוסר של עבדים, מפני שהם כורעים ומשתחווים לפני הרודפים האלו.
היהדות רואה בבריאה כולה את היצר הטוב ולא רק את היצר הרע, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
רוח הצדק היהודי הוא רוח של אחדות הבורא, אחדות שלמה ומלאה, אחדות בתור כלל כל הכללים, ובלי שום יוצא מן הכלל.
המטרה האחרונה של היהדות היא "שלי שלך ושלך שלך"[25], שחרור מכל נגיעה, התרוממות למעלת רוח עליונה, וותרנות, נדיבות, עשיית לפנים משורת הדין, עלייה מוסרית, התדמות הצורה ליוצרה.
אי-אפשר להרגיש בטעם לשבח של הצדק היהודי בלי תלמוד תורה. הצדק היהודי משתקף לא רק מתוך ספרי המוסר היהודיים, ולא רק מתוך אגדות חכמי ישראל, אלא בעיקר מתוך ההלכה[3].
ראו גם
לקריאה נוספת
ספרים
- אהרן שמואל תמרת, מוסר התורה והיהדות, וילנה, תער"ב (1912).
- אהרן שמואל תמרת, היהדות והחרות, אודסה תרס"ה (1905).
- משה אביגדור עמיאל, הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, תנועת תורה ועבודה: תל אביב תרצ"ו.
- שלמה זלמן פינס, מוסר המקרא והתלמוד, מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ח.
- חנוך דגן, בנימין פורת (עורכים), מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ו.
- בני פורת, צדק דלים – עקרונות דיני הרווחה מן התורה לספרות חז"ל, צפרירים: נבו, תשע"ט (2019).
- ידידיה שטרן (עורך), צדק שלי, צדק שלך, שער ראשון: צדק ביהדות - עיון היסטורי, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל תש"ע (2010).
- אליעזר דון יחיא ואחרים, צדק חברתי ומדיניות כלכלית במדינה יהודית, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ד (2004).
- חיותה דויטש, אליקים כסלו, בנימין לאו (עורכים), בצדק אחזה פניך, ידיעות ספרים, 2010.
מאמרים
- נ. קירש, המשפט בישראל ובעמים, ב"יבנה", כרך ב, חוברת ד-ו, ע' 11–17.
- יוסף דוד עפשטיין, ספר מצוות הבית, ע' 19–34, ניו-יורק תשכ"ו.
- השלטת צדק ויושר בחיינו, ב"אור התחיה" ג, ע' 23–25, תשל"ו.
קישורים חיצוניים
- שג"ר, מהו צדק יהודי? באתר מכון כתבי הרב שג"ר.
- רחל אליאור, מה בין ה"צדק היהודי" ל"צדק האוניברסלי", באתר פרויקט בן-יהודה
- בני פורת, צדק חברתי במקרא: שישה עקרונות יסוד, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- צדק וצדקה, באתר האקדמיה ללשון העברית
- אתר התוכן של ארגון מעגלי צדק (מאמרים)
ביאורים
- ^ חותמו של הקב"ה אמת. טוב וישר ה' (תהלים כה, ח). למה הוא טוב? שהוא ישר, למה הוא ישר? שהוא טוב (תלמוד ירושלמי, מסכת מכות פרק ב, הלכה ו).
- ^ הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד)
- ^ עיין למשל מבוא לספר "מוסר המקרא והתלמוד" מאת שלמה זלמן פינס.
- ^ רבי אברהם אבן עזרא פירש את הציווי לא תחמוד: בן הכפר לא יחמוד לעולם את בת המלך, מפני שהוא מרגיש שזה מן הנמנעות ואין היא מתאימה לו, ככה על האדם להתרגל שיראה את כל הבריות בתור בני מלכים ובנותיהם ואת עצמו לבן כפר, וממילא לא יחמוד מה שיש להם.
- ^ המשפט הוא הדין הקבוע, והצדק ישקיף לפי הנדונים והנידון עצמו (מלב"ים)
- ^ אמרו חז"ל: ואת המעשה אשר יעשון, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין (מכילתא)
- ^ כפי שנאמר על אברהם אבינו שהיה שלם במידות הטובות והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה (רבי זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל)
- ^ אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו (ברכות ה.).
- ^ שנאמר ישרים דרכי ה' (רבי יצחק אליהו לאנדא)
- ^ פירש הרב שם טוב: בעשותנו המצוות יגיע לנו מעלת הצדק שהוא מן היושר להשלים הנפש החסרה ולתת לה חוקה הראוי לה. ורבי זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל הסביר שעל כן נקרא צדיק האיש השלם במעשיו, ושעל כן נקרא הקב"ה צדיק, שעם עשותו היושר הוא מוסיף עם בני אדם וגומל להם חסדו בגזירת חכמתו.
- ^ וכיוצא בזה: זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת ה' עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם (הושע י, יב). וכן אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (תהלים פה, יב).
- ^ מתדבק במידותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, וכיוצא בזה.
- ^ "הכל שוחטים ושחיטתם כשרה", "הכל תורמים ותרומתם כשרה", "הכל כשרים לכתוב את הגט", "הכל יורדים לפני התיבה", "הכל כשרים לדון דיני ממונות".
- ^ ורק אח"כ באה החברה, הקבוצה, הלאום, המדינה, והמעמד; וממילא אין בכלל אלא מה שיש בפרט (הרב עמיאל).
הערות שוליים
- ^ רבי יוסף אבן צדיק, ספר עולם הקטן, מאמר הרביעי
- ^ 2.0 2.1 פירוש הרש"ר הירש לבראשית טו, ו.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 משה אביגדור עמיאל, הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, תל-אביב: תנועת תורה ועבודה, תרצ"ו
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א, הלכה א
- ^ ויקרא כד, כב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל, עמוד ב
- ^ מסכת אבות א, ו
- ^ ספר דברים טו, ח; ופירוש רש"י לפסוק
- ^ מסכת אבות ד, ד
- ^ מסכת אבות ד, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל, עמוד א
- ^ על פי המהר"ל
- ^ פירושו על משלי א, ג.
- ^ בפירושו לתהלים ו, ב.
- ^ ספר נתיבות עולם, נתיב הצדק
- ^ רבי יהודה אריה מודינא, צמח צדיק, ניו-יורק: יעקב דרוקערמאן, תרנ"ט, עמ' 38
- ^ מאיר ליבוש, ספר יאיר אור, וורשה: יעקב הכהן גינזבורג, תרנ"ב, עמ' 17
- ^ פירושו לתהלים פה, יא
- ^ שמואל יוסף פין, אוצר לשון המקרא והמשנה, כרך רביעי, וורשה: אחיאסף, תרע"ג, עמ' 142
- ^ תלמוד בבלי, מגילה לא, עמוד א
- ^ דברים טז, ג.
- ^ תוספות לבבא קמא כ"ג, עמוד א.
- ^ זכריה ד, ו
- ^ אהרן שמואל תמרת, מוסר התורה והיהדות, וילנה: ש. פ. גארבער, תער"ב (1912)
- ^ מסכת אבות ה, י
