צבי אורבך
 |
צבי אורבך (2 בפברואר 1904 – 20 באפריל 1971) היה מחלוצי העלייה השלישית החל דרכו ב'גדוד העבודה' והפך ברבות השנים לקבלן בנייה. היה מאנשי 'ההגנה' בתל אביב. הקים את ארגון 'השירות הכללי' בתל אביב, ובשנותיה הראשונות של המדינה ניהל את הוועדה להקמת שיכונים לאנשי צבא הקבע.
חייו
צבי אורבך, בן יהודית ודוד אאורבך (AUERBACH), נולד ב-2 בפברואר 1904 בלבוב שבגליציה. האם, יהודית לבית אוסטר הייתה קרובת משפחה של דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים. היא הקפידה על שמירת המצוות בבית המשפחתי שבו נולדו שני בנים ושש בנות (רוז'ה, רבקה, צבי, יהושע, פנקה, טוני ושתי אחיות נוספות ששמותיהן אינם ידועים). בזמן מלחמת העולם הראשונה שרר בלבוב רעב קשה ולאחר מכן פרצה בעיר מגפת כולירה. האב, דוד אורבך, ושתיים מבנותיו נספו במגפה באותו השבוע. אלמלא עזרת הדוד, פנחס אורבך, לא הייתה המשפחה שורדת את חרפת הרעב והמצוקה.
האח, יהושע אורבך, ניחן בחריפות שכל מיוחדת והתבלט בכישוריו האינטלקטואליים. חרף הגבלות ההשכלה שהושתו על היהודים הוא התקבל ללימודי כימיה בפוליטכניקום שבלבוב וסיים בהצטיינוּת יתרה. בסוף שנות העשרים עלה יהושע אורבך ארצה עם אִמו, אחיותיו, פנקה דויטש וטוני אורבך. טוני אורבך ובעלה ישראל אורבך ואחיו מרקוס אורבך היו ממייסדי המושבה מגדיאל בשרון. לישראל וטוני היו שני ילדים בינה אמסטר ודוד אורבך תעשיין ויזם שתרם לתעשייה הביטחונית. יהושע אורבך אחיהם של צבי וטוני היה ממקימי מפעלי ים המלח ומילא תפקיד בכיר במשרד התעשייה והמסחר. שתיים מבנות המשפחה, האחיות רוז'ה ורבקה, נספו בשואה.
צבי אורבך קיבל חינוך יהודי והשכלה כללית במערכת החינוך העירונית. השכלתו הפורמלית הייתה תיכונית בלבד. קור רוחו של צבי אורבך וכישרון מנהיגותו ניכרו כבר בימי ילדותו. באחת הפעמים שיצא עם אחיו לסרט קולנוע בלבוב נפוצה שמועה שפרצה שרפה באולם, והקהל החל להימלט מהמקום בצעקות מחרידות. רבים נדרסו במנוסת ההמון המבוהלת. הוריהם של צבי ויהושע (אחיו) נזעקו לחפש את בניהם, ורק לאחר התפנוּת הקהל מהאולם יצאו שני הילדים. כשנשאל צבי הקטן לפשר ההתמהמהוּת, הוא ענה שכאשר התחילו הצעקות הוא בדק מסביב, ומשראה שאין אש מאיימת עליהם החזיק את אחיו ויחד חיכו ליציאת האנשים. בגיל צעיר הצטרף אורבך לתנועת הנוער השומר הצעיר, ובגיל 16 בשנת 1920, עזב את בית הוריו ועלה ארצה כחלוץ. הוא הגיע בראשיתה של העלייה השלישית, עם הקמת גדוד העבודה בעמק הירדן. תחילה עבד במסגרת פלוגות גדוד העבודה, ואחר כך כפועל אצל חקלאי במושבה יבנאל. אורבך הצטרף למייסדי קיבוץ משמר-העמק של תנועת השומר הצעיר בעמק יזרעאל, אולם המסגרת הקולקטיבית לא הלמה את אופיו האינדיבידואלי. הוא הצטרף בשנת 1924 להסתדרות הכללית, וגם משעלה לגדולה ועשה חיל רב בעסקיו כקבלן הוא דאג לזכויותיהם הסוציאליות של עובדיו. בהסתדרות פועלי הבניין הוא כונה – 'הקבלן האדום'.
אורבך עבר לירושלים ובגלל האבטלה הקשה חי בתנאי דחק במרתף. את זמנו ניצל ללימוד שפות, ורכש שליטה מלאה באנגלית ובערבית, נוסף על שליטתו המלאה בפולנית, רוסית, גרמנית ועברית. הוא החל לעבוד כפועל בניין בבית-לחם. ברעידת האדמה שהתחוללה ב-1927 נחרבו מרבית בתי העיירה, פרט לבנין שהוא בנה. הישגו נודע ברבים והוא קנה את פִרסומו כקבלן אמין ובעל מקצוע מומחה בתחומו. הוא נקרא לבנות את הכנסייה הסורית בבית-לחם ומשהשלים את המֵיזם עבר בתחילת שנות השלושים לתל אביב.
אורבך הגיע לתל אביב בשנת 1931 עם תחילת העלייה החמישית שהביאה לגידול מואץ של העיר. הוא השתלב בתנופת הבנייה ובנה את אצטדיון המכבייה הראשון סמוך לגני התערוכה בשפך הירקון. הוא היה קבלן פרטי ובנה בניינים רבים בתל אביב, וביניהם הבניין הראשון על עמודים, בית אנגל, בצומת שדרות רוטשילד ורחוב מזא"ה בתכנונו של האדריכל זאב רכטר.
בתחילת שנות השלושים הכיר צבי אורבך את בלה, בת דינה ויוסף איפלנד, שנולדה ב-28 בינואר 1909 בחרבין שבסין. אחיה, אברהם (אברשה) איפלנד, היה ממקימי תנועת בית"ר בחרבין. בלה סיימה את הגימנסיה בהיותה בת 15 שנים, וכעבור שנה עזבה עם אִמה ובן דודה, ויקטור, את סין בדרכם לאירופה. בתחילה שהו בברלין משם עברו לליאז' שבבלגיה. בלה למדה מסחר באוניברסיטה וב-1929 עלתה ארצה. בשנת 1935 היא נישאה לצבי אורבך, והזוג התגורר שנים רבות ברחוב דיזנגוף 16. לבלה וצבי אורבך נולדו בן ובת – יוסי אורבך (1938–1993) ויהודית אורבך-מהודר (ילידת 1944), שהקימו את משפחותיהם בתל אביב.
השירות הביטחוני
צבי אורבך התגייס כבר בשנת 1921 לארגון 'ההגנה'. בפרוץ התלקחות מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט (1929) בירושלים הוא מונה למפקד אזור סנהדריה בירושלים ועסק ברכש ביטחוני. משעה זו ואילך נקשרו חייו עם השירות הביטחוני. משעבר לתל אביב ודרכו העסקית צלחה ושִׂגשגה המשיך כל העת בתרומתו למאמץ הביטחוני המחתרתי.
לאחר מאורעות תרפ"ט מונה אלימלך זליקוביץ'-אבנר למפקד מחוז תל אביב ב'הגנה'. הוא הטיל על אורבך להקים את המחלקה הנודדת שנועדה לשמש כוח כוננות חשאי לביצוע המשימות הביטחוניות במרחב המחוז. אורבך המשיך לפקד על המחלקה הנודדת הראשונה עד תחילת המרד הערבי בשנת 1936. נוכח החמרת המצב הביטחוני בשכונות המבודדות שמדרום ליפו הערבית מוּנה אורבך למפקד אזור חולון, אבו כביר, שכונת גרין ושכונת מולדת. הוא הקים כוח מאורגן ומאומן בן 380 לוחמים, ומילא את התפקיד עד תחילת שנת 1937. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מונה אורבך ב-6 בספטמבר 1939 למפקח ראשי מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי כאחראי על ענייני ההתגייסות לכוחות ההגנה בתל אביב. אורבך יזם את מפעל ההתרמה העממי 'כופר הישוב' למטרת גיוס כספים מהציבור.
השירות הכללי
השירות הכללי (ש"כּ) נועד עם ייסודו לספק מענה מיידי לקיצוץ הפתאומי בתִקצוּב העירוני לפעילות ההגנה, והתבסס על שני מקורות פיננסיים – תשלום מבעלי העסקים בעיר ומיסוי מרצון שהושת על כלל הציבור. צבי אורבך שייסד את ארגון הגבייה מונה למפקד השירות הכללי, ושיטת גיוס הכספים שולבה עם הקמת הפלוגה המיוחדת. אורבך מיסד את מנגנוני השירות הכללי באמצעות מינוי 'אחראי' על כל עשרה בתי עסק, חנויות ואִטליזים, ו'ממונה' על כל חמישה 'אחראים'. לשירות הכללי נקבעו שני עקרונות מבניים: מבנה טריטוריאלי (חלוקת העיר ל-12 אזורים), וחלוקה מקצועית של המצטרפים המבוגרים שלא היו חייבי גיוס (רופאים, סוחרים, פקידים, בעלי תעשייה ומלאכה זעירים) שסיפקו עשרות מקומות מסתור למפקדי 'ההגנה', לפעילי המאבק המזוין, למפעילי תחנת השידור המחתרתית ועוד.[1]
עם פרוץ מלחמת העצמאות גויסו אנשי השירות הכללי למשימות אבטחה עירוניות והקמת גופי חירום. אורבך הִפנה את המהנדס היהודי מבריטניה א' גולדברג, שהיה מומחה בעל שם עולמי לייצור נשק, לגורמי התעשׂ וחיל המדע, וגייס את המשאבים לייצור עצמי של להביורים בשירות הכללי.
השיירות לירושלים
בעיצומם של הקרבות לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוטלה על צבי אורבך, מפקד השירות הכללי בתל אביב, משימת אספקת מזון וציוד חיוני לעיר הנצורה. אורבך ניהל את המבצע ותיאם את כל גורמי הנהלת הסוכנות היהודית, הפיקוד העליון והגורמים הכלכליים. ארבע שיירות שבכל אחת מהן היו 700 משאיות העבירו מזון וציוד לירושלים הנצורה.
כיבוש יפו ופרשת אלטלנה
במבצע 'דרור' ב-14 במאי השתלטו כוחות 'ההגנה', שאליהם צורף כוח מהאצ"ל, על יפו. צבי אורבך, שפיקד על כוח ההשתלטות המרכזי, היה מהמפקדים הבכירים במבצע 'דרור'[2].
בליל 21 ביוני נתקעה האונייה אלטלנה בים מול חוף פרישמן. צבי אורבך, מפקד השירות הכללי, שהיה במסגרת כוחות החי"ם (חיל המשמר) העירוניים, הופקד על גזרת חוף הים. משעות הבוקר פרצו על החוף תגרות והתנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון, כשאורבך מפקד על גִזרת ההתרחשות ממטה השירות הכללי בבניין 'תיבת נוח' ברחוב הירקון 91 (מדרום לגן ההעפלה). מאות אנשי אצ"ל השתלטו על מטה השירות הכללי, הרסו את הבניין, פגעו באלימות קשה במפקדי היחידה ושדדו כלי נשק של הצבא. אורבך הותקף קשות. בתחקירי צה"ל נמצא שאורבך פעל במלוא הנאמנוּת לביצוע משימותיו, וגם שכוחות החי"ם שהוטלו לזירת העימות לא היו כשירים ומיומנים למשימה זו[3].
לקראת מבצע 'דני' ביולי 1948 מוּנה אורבך למפקד גדוד 42 בחטיבת קרייתי (חטיבה 4), ובמהלך קרבות עשרת הימים (מבצע דני) מונה למפקד הערים לוד ורמלה עם כיבושן[4]. אורבך הודיע שמי שייתפס בוזז שלל יוצא להורג ללא משפט, ומנע בכך את התופעה. בספטמבר 1949 שוחרר אורבך משירות קבע. ב-1954 הוענקה לו דרגת סגן-אלוף.
שיכוני משרתי צבא הקבע
בתום מלחמת העצמאות הוחלט להקים שכונות מגורים למשרתי צבא הקבע. המשימה הוטלה בנובמבר 1949 על הוועדה לשיכון אנשי צבא בשירות קבע במשרד הביטחון בניהולו של אורבך שזה עתה פרש משירות קבע. חברי הוועדה היו – פנחס ספיר (יו"ר), שמעון פרס, אלוף צבי צור, אלוף שמעון מזא"ה, שמואל זלינגר (סמנכ"ל משרד הביטחון), יצחק כֹּהן (ראש אגף הבינוי והמשק במשרד הביטחון) וסא"ל נחמיה קין[5].
במהלך שש שנות קיומה הקימה הוועדה 13 שכונות – צהלה, רמת-ירון, נווה-צה"ל, מעוז-אביב, 'המשך שיינקין', רמת-חן, שדרות נוי ברמת-גן, קריית-אליעזר, סטלה-מריס, קריית-ים, צנובר הר הכרמל, שכונה בנתניה ונווה-מגן ברמת-השרון. בשכונות אלו הוקמו 3,686 יחידות דיור, שברבות הימים נבלעו בתחומיהן של הערים המתפתחות.
הוועדה בוטלה בספטמבר 1955 ותפקידיה הועברו לאגף הבינוי והמשק במשרד הביטחון.
עסקים
לאחר פיזור הוועדה לשיכון אנשי צבא הקבע המשיך אורבך זמן מה בתפקידי בינוי במשרד הביטחון, ובסוף שנות החמישים הקים בשותפות עם החברה האמריקאית PEC (Palestine Economic Corporation) את חברת הבנייה 'נווה'. תחת ניהולו החברה הייתה לאחת מחברות הבנייה הגדולות בארץ. החברה הצטיינה באיכות הבניה ובחידושים הטכנולוגיים שהכניסה: בניה טרומית, מנופי ענק ועוד. בין היתר בנתה חברת נוה את שכונת נוה-אביבים, שכונה שגם היום כחמישים שנה מאוחר יותר, נמנית עם שכונות היוקרה של העיר. שכונה ששימשה כדגם לשכונות רבות. במיתון הכלכלי בשנות השישים נפגעה חברת 'נווה', ואורבך פרש ממנה והקים את חברת הבנייה 'צבי אורבך חברה קבלנית'. במסגרת זו בנה את שלושת הבנינים הראשונים בכיכר המדינה שבתל אביב שתוכננו בצורה חריגה ומסובכת. צבי אורבך נפטר ב-1971.
הנצחה
שמותיהם של צבי אורבך ובנו, יוסף אורבך, מופיעים על 'אנדרטת הבונים' במתחם רחוב בזל המנציחה את בוני העיר תל אביב.
שמם של יהושע אורבך ובני משפחת אמסטר מופיע על אנדרטת הבונים שבכיכר שכונת מגדיאל בהוד-השרון.
לקריאה נוספת
- השרות הכללי, מטה חטיבה 4 (קרייתי)/תרבות, סיוון תש"ח
- צבי אורבך: העיזבון הביטחוני, תיקי הפקדה אישית 80/774, הארכיון לתולדות ההגנה
- סקירה על פעולותיה של הוועדה לשיכון אנשי צבא בשירות קבע, משרד הביטחון, 1955
- הלל יונה (עורך), "הנודדת" בתל אביב ובגוש דן, הוצאת סניף תל אביב של 'ארגון חברי ההגנה', תשס"ב
- ניר מן, "משבר הפיקוד במרחב תלֿ-אביב ב'הגנה' בשנת 1944", עלי זית וחרב: והאנגלי אז בארץ, כרך ט, ירושלים: כרמל והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009, עמ' 239–273
- ניר מן, "תסמונת הש"כ", מוסף הארץ, 3 בדצמבר 2010, עמ' 50–56
הערות שוליים
- ^ ראו: יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן-ציון דינור), ג, ב, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1973, עמ' 1277.
- ^ יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תל אביב: שירות התרבות של צה"ל, 1951, עמ' 312
- ^ אורי ברנר, אלטלנה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון טבנקין לחקר ולימוד הקיבוץ, תשל"ח, עמ' 189–246
- ^ תיק 12/פ80/774, הארכיון לתולדות ההגנה
- ^ תקופה מסוימת כיהנו בוועדה גם סא"ל רות ברמן והמהנדס סא"ל (במילואים) משה עופר
24696374צבי אורבך