צבא המהפכה הצרפתי

חייל בצבא המהפכה

חיילים בצבא המהפכה במדים שונים

צבא המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Armée révolutionnaire française) היה הכוח הצבאי הצרפתי שלחם במלחמות המהפכה הצרפתית מ-1792 עד 1802. צבאות אלה התאפיינו בלהט המהפכני שלהם, ציוד העניים שלהם, וכן במספרים גדולים שלהם. למרות שהם חוו מספר תבוסות הרות אסון בתחילה, הרי שצבא המפכה הצרפתי גרש בהצלחה את הכוחות העוינים שפלשו אל אדמת צרפת ואף כבש מספר נחלות מחוץ לגבולות צרפת.

צבא המהפכה הצמיח כמה מהגנרלים הבולטים במלחמות הנפוליאוניות. ביניהם: נפוליאון בונפרטה, ז'אן בטיסט ג'ורדן, אנדרה מסנה וז'אן ויקטור מארי מורו.

היסטוריה

התהוות

כאשר "המשטר הישן", התחלף במונרכיה חוקתית ומאוחר יותר ברפובליקה, כל המבנה של צרפת בא בקנה אחד עם עקרונות המהפכה: "חירות, שוויון ואחווה". אירופה הריאקציונרית התנגדה לכך, במיוחד לאחר הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, מלך צרפת. החתימה על "הצהרת פינליץ" בין לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה, והכרזת המלחמה הנגדית של צרפת, גרמה לכך שהרפובליקה הצעירה נמצאה במצב של מלחמה, ונדרש צבא חזק שיוכל לשמור על הישרדותה של המדינה. כתוצאה מכך, אחד המוסדות הראשונים שהשלטונות עמלו לשחזר, היה הצבא.

בתקופת המשטר הישן, כמעט כל הקצונה בצבא הצרפתי באה מהאצולה. בתקופה שקדמה להפלת המלוכה, מספר גדול של קצינים הבינו לאן נושבת הרוח ומיהרו להגר מהמדינה. בימים שבין ה-15 בספטמבר ל-1 בדצמבר 1791 לבדם, 2,160 קצינים בצבא המלכותי נמלטו מצרפת. רובם התגייסו לצבא הגולה המלוכני של לואי ז'וזף, נסיך קונדה. מבין אלו שנותרו במולדת, הרוב נכלאו או נרצחו בתקופת "שלטון הטרור" (בין ה-5 בספטמבר 1793 ל-28 ביולי 1794). מיעוט הקצינים שנותרו, קודמו במהירות בדרגה עם הכרזת המלחמה של המעצמות. פירוש הדבר היה שרוב הקצינים בצבא המהפכה היו צעירים בהרבה מעמיתיהם המלוכנים. בצרפת נותרו מספר קצינים מעולים, כגון המרקיז דה לה פאייט, הרוזן דה רושאמבו וניקולס לוקנר, אולם כולם היו אריסטוקרטים, ובמהרה הואשמו בבגידה והוצאו להורג או יצאו לגלות.

עם זאת, הלהט המהפכני, וכן התעמולה הנמרצת שקרה "להציל את הרפובליקה", הביאו לכך שזרם גדול של מתנדבים צעירים לא מאומנים ולא ממושמעים נהר לצבא החדש. רובם של מתנדבים אלו השתייכו לסנקילוטים, והם התפרסמו במדיהם הפשוטים. מדיהם כללו חבישת מצנפת המהפכה, מכנסיים קצרים לעיתים מפוספסים, מיקטורן קצר (למעלה מהברך) ונעלי עץ. צעירים אלו חויילו במהירות, וחולקו ליחדות. אחת הסיבות להצלחת צבא המהפכה, היא תוכנית ה"התמזגות" (amalgame), התוכנית תוכננה בידי האסטרטג לזאר קרנו (לימים מיניסטר המלחמה של נפוליאון בונפרטה), ובמסגרתה שולבו יחד חיילים צעירים מלאי להט וחסרי ניסיון, עם חיילים ותיקים מהצבא המלכותי.

חוקי 1791

"חוקי 1791" (בצרפתית: 1791 Reglement) הם חוקים שנחקקו בשנת 1791 (או שנת 4 למהפכה על פי לוח השנה המהפכני), ונועדו להגדיר את תפקידי הצבא ואופיו. התקנות שקבעו החוקים, דרשו מהחיילים יכולת לבצע תמרונים טקטיים מורכבים. תמרונים אלו דרשו חיילים מאומנים היטב, וכן מערכת פיקוד יעילה, מסודרת ורבת ניסיון. צבא המהפכה הצעיר, לקה בכל התחומים הללו, וכתוצאה מכך המאמצים שנעשו מצד המפקדים להתאים את החיילים לתקנות, הסתיימו באסונות. החיילים לא הצליחו לבצע בשדה הקרב את התמרונים הנדרשים, הלכידות היחידתית אבדה, והתבוסה הייתה מובטחת.

כאשר הבינו כי אופי הצבא אינו עולה בקנה אחד עם חוקי 1791, החלו מפקדי הצבא לנסות מהלכים שדרשו פחות ניסיון והכשרה כדי לבצעם. עוד לפני המהפכה, לאחר התבוסות הצרפתיות המשפילות במלחמת שבע השנים ומלחמת הצרפתים והאינדיאנים, דרשו הוגים צבאיים לבצע רפורמות בצבא. ביניהם ניתן למנות את ז'אק אנטואן היפוליט, הרוזן דה גיבר, שכתב את חיבורו "Essai général de Tactique" (מבחן כללי טקטי). וכן את פייר ז'וזף בורקט שכתב על נוהלי צוות ולוחמה הררית. פרנסואה ז'אן דה מסניל-דורנד כתב את l'ordre profond, העוסק בטקטיקות לחימה תוך שימת דגש על ההלם של פלדה קרה על אש. ובמהרה מצא הצבא אסטרטגיות חלופיות.

טבילת האש הראשונה

קרב ואלמי

ערך מורחב – קרב ואלמי

צבא המהפכה ראה פעולה לראשונה בפלישה לארצות השפלה האוסטריות (בלגיה של ימינו) בפיקודו של שארל פרנסואה דומורייה. הפלישה התבררה כהרת אסון, התגלה כי כוחות המהפכה מאומנים בחופזה וגרוע מכך, לגמרי חסרי משמעת. באחת הפעמים, החיילים רצחו את מפקדם כדי לא להיכנס לקרב. פעם אחרת, חיילים ערכו הצבעה שבסופה הוחלט לתלות את המפקד. כוחות המהפכה נסוגו מארצות השפלה באנדרלמוסיה גמורה.

באוגוסט 1792 (שנת 5 על פי לוח המהפכה), כוח משולב פרוסי-אוסטרי פלש לצרפת בפיקודו של קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל. ב-25 ביולי הוציא הדוכס הכרזה שהבטיחה לאוכלוסייה הצרפתית כי לא תיפגע כל עוד לא יאונה רע ללואי השישה עשר, מלך צרפת ולמשפחה המלכותית, שהיו עצורים בפועל מאז ניסיונם להימלט מפריז כשנה קודם; אך אם יורע להם, נשבע לטבוח בתושבי הבירה ולשרוף אותה. "הצהרת בראונשווייג", כפי שנודעה, ניזומה בעידודם של הפליטים המלוכנים הצרפתים בצבאו. היא ליבתה את רגשות תושבי פריז ותרמה לרדיקליזציה של המהפכה הצרפתית.

הכוח הפולש נכנס לצרפת מצפון-מזרח, תפס את לונגוי ב-23 באוגוסט, התקדם לעבר ורדן ותפס גם אותה ב-2 בספטמבר, בדרכו לפריז. מוורדן נע הכוח לעבר אזור הדפיל (Defile) הסמוך ליער ארגון. המפקד הצרפתי שארל פרנסואה דומורייה אימן בינתיים מגויסים חדשים, וביצע התקפות נקודתיות באזור ולנסיין שבצפון, כהכנה לפלישה לארצות השפלה האוסטריות (בלגיה של ימינו). לנוכח ההתקדמות הפרוסית-אוסטרית, החלו כוחותיו של דומורייה לנוע דרומה לקראת עימות עם הכוח הפולש על הדרך שמוורדן לפריז. דומורייה זימן את צבאו של הגנרל הצרפתי השני פרנסואה כריסטוף דה קלרמן, שהתקדם באיטיות וחבר אל צבאו של דומורייה ב-19 בספטמבר. יום לאחר פתחו הצרפתים בהתקפה שהתפתחה לקרב ואלמי. הקרב הסתיים בניצחון צרפתי מוחץ, וקרל וילהלם נאלץ להורות על נסיגה כללית מצרפת. חלק גדול מהניצחון נזקף לזכות הארטילריה הצרפתית המעולה. קרב ואלמי הבטיח את שרידתה של הרפובליקה.

מלחמת הקואליציה הראשונה

קרב ז'מאפ

ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה

אחרי קרב ואלמי, לצבא הצרפתי ניתנה השהות להתארגן מחדש עד נובמבר, ואז הוא החל לנצח בחזיתות רבות. הצרפתים פלשו לחבל הריין שבגרמניה וכבשו את מיינץ, שכיבושה אפשר שיט צרפתי על נהר הריין, ואת פרנקפורט. בצפון, הצבא הצרפתי בפיקוד הגנרל דימורייה, ניצח את האוסטרים ב-6 בנובמבר בקרב ז'מאפ, מה שפתח את הדרך לארצות השפלה. אחרי תבוסת האוסטרים, נכבשו אנטוורפן, בריסל ופלנדריה. בדרום, נכבשו שטחים מידי פיימונטה, שהצטרפה לאוסטריה ולפרוסיה במלחמה נגד המהפכה. לאחר שמונה חודשי מלחמה, לא רק שהדף הצבא הצרפתי המחודש את הכוחות הפולשים של המונרכיות מגבולותיו, אלא אף הרחיב את הגבולות וכבש מידי המעצמות שטחים מרובים.

ב-21 בינואר 1793 (שנת 6 על פי לוח המהפכה) הוצא להורג לואי השישה עשר, מלך צרפת. המעצמות ראו בכך את הקש ששבר את גב הגמל, ופרוסיה, האימפריה הרומית הקדושה, בריטניה, ממלכת ספרד, הולנד, פיימונטה, נאפולי, מדינת האפיפיור והרפובליקה של ונציה, התאחדו לקואליציה אנטי-צרפתית גדולה. במרץ התעורר מרד מלוכני בונדה, שהקשה על מנהיגי המהפכה לכל אורך מלחמות הקואליציה. ב-18 במרץ צרפת הפסידה בקרב נירווינדן, ובעקבותיו נאלצה לסגת מבלגיה. בריסל נכבשה בידי האוסטרים, והללו פלשו לשטחי צרפת מתוך ארצות השפלה. בהדרגה, כל כיבושיה של צרפת מהמלחמה עם אוסטריה ופרוסיה ב-1791 נלקחו ממנה בידי הקואליציה. בזו אחר זו נפלו גם מיינץ, קונדה וולנסין. ב-28 באוגוסט נמסרה טולון לבריטניה בידי מלוכנים צרפתיים.

גיוס כללי

לזאר קרנו התמנ לשר המלחמה בצרפת. קרנו, הבין ששום דבר לא יכול להשתוות לעליונות המספרית המאסיבית שממנה נהנו אויבי צרפת, ולפיכך הכריז קרנו ב-24 בפברואר על גיוס כללי (בצרפתית: Levée en masse) בכל רחבי צרפת. כל הגברים הלא נשואים מגיל 18 עד גיל 25 נקראו לשירות צבאי פעיל ללא הגבלת זמן, וכל מחוז התחייב לספק מכסת חיילים. היתרון הבולט של הצבא הצרפתי החדש היה בגודלו, שהיה מחוץ לקנה המידה במושגים הצבאיים דאז. הצבא עצום-הממדים כלל למעלה מחצי מיליון חיילים, שהתחלקו ל-14 ארמיות שונות. 23 באוגוסט הוציא קרנו את ההכרזה הבאה:

” מרגע זה, ועד למועד בו כל האויבים יהיו מחוץ לאדמתה של הרפובליקה, כל הצרפתים מופקעים לצמיתות עבור השירותים של הצבא. הבחורים הצעירים ילחמו, הגברים הנשואים ייצרו נשק והוראות נסיעה. הנשים תיצרנה אוהלים ובגדים וישמשו בבתי החולים. הילדים יהפכו מוך לפשתן, והזקנים יקחו עצמם בכרכרות כדי לעורר את האומץ של הלוחמים המטיפים לשנאת מלכים באחדות הרפובליקה”

הכרזת קרנו הגדילה את כוח המלחמה של צרפת באופן דרמטי. עד ספטמבר 1794 (שנת 7 על פי לוח המהפכה), כלל צבא המהפכה הצרפתי כמעט 1,500,000 לוחמים. מסה זו, גרמה לכך שצרפת לא הייתה צריכה להכריז גיוס כללי שוב עד 1797. השינוי בשיטת הלוחמה הצרפתית לא התבטא רק בגודל הצבא הנלחם, אלא היה מדובר בשינוי הרבה יותר יסודי. עד למהפכה הצרפתית, התחוללו מלחמות בין בתי מלוכה ובין אצולות, והלוחמים היו שכירי חרב אשר השתכרו למחייתם מקרב. אולם כאן היה מדובר בסיטואציה שונה, שבה הצבא הנלחם היה העם, והוא עצמו נלחם על מנת לשמר את העקרונות שהוא השיג במהלך המהפכה. במילים אחרות, ניתן לראות כאן בפעם הראשונה בהיסטוריה צבא אשר מונע לא מכסף ומהבטחות לשלל ולכבוד, אלא מאידאולוגיה.

התפרקות

ערך מורחב – גרנד ארמה

צבא המהפכה הפך בהדרגה לצבא סדיר, ולקח חלק בקרבות רבים וחשובים באיטליה ואוסטריה. הצבא פורק בשנת 1804 עם הפיכתו של נפוליאון בונפרטה לקיסר צרפת והפיכת הרפובליקה הצרפתית הראשונה לקיסרות הראשונה. על בסיסו הוקם הגרנד ארמה שלקח חלק במלחמות הנפוליאוניות.

אופי

קצינים בצבא המהפכה

חיל רגלים

בעקבות פירוקו של הצבא המלכותי, ננטשה השיטה של חלוקת החיילים לבטליונים (גדודים). במקום זאת הומצאה חלוקה חדשה שזכתה לשם חצי-בריגדה (Demi-brigade בריגדה - בצה"ל: חטיבה). היה מספר קטן של "חצי-בריגדות" שכל אחת מהן הורכבה על ידי איחוד של שניים או שלושה בטליונים סדירים. באמצע שנת 1793 (שנת 6 על פי לוח המהפכה), כלל צבא המהפכה באופן רשמי כ-196 "חצי-בריגדות" חי"ר.

אחרי ההופעה הראשונה העגומה בשדה הקרב של גדודי המתנדבים, הורה קרנו שמעתה ואילך כל חצי-בריגדה תכלול בטליון אחד של חיילים ותיקים מהצבא המלכותי, ושני בטליוני מתנדבים. תצורות אלו, נועדו נועדו לשלב את המשמעת והאימון של החיילים הוותיקים עם ההתלהבות והפטריוטיות של המתנדבים החדשים. שיטה זו, שכונתה "התמזגות" (amalgame), הוכיחה עצמה כיעילה מאוד בקרב ואלמי בשנת 1792 (שנת 5 על פי לוח המהפכה). בשנת 1794 אומצה כקבע ה"חצי-בריגדה" שתכנן קרנו.

פרט לבעיית המדים (ראו הפרק מדים), גם הייתה בעיה של נשק. שרר מחסור חמור בנשק ותחמושת, וחלק גדול מהחיילים הביאו עמם נשק ביתי. כלי נשק שנלקחו שלל נקלטו מיד. לדוגמה, לאחר קרב מונטאנוטה בשנת 1796 (שנת 9 על פי לוח המהפכה), נלקחו כ-1,000 רובים אוסטריים בתור שלל, ומיד ניתנו לחיילים בשדה הקרב.

ארטילריה

אחת מן הנקודות שבהם צבא המהפכה לא סבל ממחסור, אלא אדרבה נהנה מיתרון, הייתה הארטילריה. הארטילריה הצרפתית כבר הייתה מפותחת למדי לפני המהפכה, אולם מרבית מפקדי הארטילריה הצרפתים נמלטו מצרפת במהלך המהפכה. את השורות החסרות מילאו עד מהרה קצינים מהמעמד הבינוני. בין קצינים אלו נמנה גם נפוליאון בונפרטה. השיפורים השונים בארטילריה שהנהיג הגנרל ז'אן-בטיסט דה גרידאוול בשנים שקדמו למהפכה, והמאמצים הבאים של הברון ז'אן-פייר דה תייל ואחיו ז'אן דה תייל גרמו לכך שהארטילריה של צבא המהפכה הייתה המשובחת באירופה. הארטילריה של המהפכה הביאה לכמה מהניצחונות הראשונה במהלך מלחמת הקואליציה הראשונה, במיוחד קרב ואלמי קרב 10 בוונדימייר וקרב לודי. התותח המשיך לשחק תפקיד דומיננטי לאורך כל המלחמות הנפוליאוניות.

פרשים

חיל הפרשים, היה הזרוע שנפגעה הכי קשה מכל הצבא עם פרוץ המהפכה. רוב מוחלט של הקצינים היו מהאצולה והם נמלטו מצרפת. מרבית מקציני הפרשים הצטרפו לצבא המלוכני של לואי ז'וזף, נסיך קונדה. שני בטליונים שלמים "ההוסרים של סקסקוניה" (Hussards du Saxe) ו"הבטליון ה-15" (15éme Cavalerie) ערקו לצבא האוסטרי בהזדמנות הראשונה. בהיעדר פיקוד, ניסיון וציוד, חיל הפרשים היווה את הזרוע המוזנחת והחלשה ביותר בצבא המהפכה. עד אמצע שנת 1793 (שנת 6 על פי לוח המהפכה), כלל צבא המהפכה עשרים ושישה בטליוני פרשים כבדים, עשרים בטליוני דרגונים, שמונה עשרה בטליוני קירסירים ועשרה בטליוני הוסרים. במציאות, מרבית הבטליונים מעולם לא היו בעוצמה מלאה ואפילו פחותה, ולרוב הם הופעלו בצורה לקויה. עם זאת, בניגוד לחיל הרגלים שבו החיילים הוותיקים מוזגו עם החדשים כדי ליצור יחידות חדשות, הפרשים שמרו על הזהות הגדודית שלהם עד אמצע מלחמות נפוליאון.

מדים

סיכת הטריקולור שאותה לבשו החיילים

בתחילה, צבא המהפכה היה בליל של יחידות ואנשים שונים. ובתור שכזה, היה לו מראה מאוד לא אחיד. החיילים הוותיקים לבשו מדים לבנים וקסדות מוסלין. לצדם לחמו אנשי "המשמר הלאומי" לבושים בז'קטים כחולים-לבנים-אדומים. וכן מתנדבים צעירים חבושים מצנפת המהפכה, מכנסיים קצרים לעיתים מפוספסים, מקטורן קצר (למעלה מהברך) ונעלי עץ. הדבר היחיד שאפיין את כולם הייתה סיכה עם הטריקולור הצרפתי. נעשה ניסיון לספק לחיילים מדים אחידים, אולם הללו היו באיכות גרועה התבלו מהר, והוחלפו בבגדים אזרחיים שרק מצנפת המהפכה וסיכת הטריקולור העידו על כך שהלובשים אותם חיילים. לפיכך, לצבא המהפכה היה מראה מאוד לא אחיד וצבאי. ככל שהמלחמה התקדמה, יותר יחידות הנפיקו מדים אחידים, שצבעם נע מסגול, ירוק, אדום, ורוד וכחול.

מפקדים בולטים

צבא המהפכה הורכב מחיילים בני כל השכבות, מה שנתן לחיילים ממוצא נחות, שעד אז לא יכלו להתקדם במשרות שהיו שמורות לבני האצולה בלבד, אפשרות להצליח יותר. כך הצמיח צבא המהפכה דור חדש של קצינים וגנרלים שעתיד להוביל את הגרנד ארמה לאורך המלחמות הנפוליאוניות. להלן מספר קצינים בולטים:

פייר אוז'ירו ז'אן-בטיסט ברנדוט נפוליאון בונפרטה ז'אן-בטיסט קריר לואי דסי ז'אק פרנסואה דוגומייר אלכסנדר דומאס שארל פרנסואה דומורייה לזאר הוש ז'אן בטיסט ג'ורדן פרנסואה כריסטוף דה קלרמן ז'אן בטיסט קלבר ז'אק מקדונלד אנדרה מסנה ז'אן ויקטור מארי מורו ז'אן שארל פיגרו

ארמיות סדירות

רשימת הארמיות בצבא המהפכה:

ארמיות שגויסו ב-1792:

1. ארמיית הצפון
2. ארמיית הריין
3. ארמיית האלפים
4. ארמיית הפירנאים
5. ארמיית החוף
6. ארמיית הסאנטר
7. ארמיית מילואים
8. ארמיית הוור

ארמיות שגויסו ב-1793:

1. ארמיית הארדנים
2. ארמיית המוזל
3. צבא איטליה
4. ארמיית החוף של ברסט
5. ארמיית החוף של שרבורג
6. ארמיית החוף של לה רושל
7. ארמיית הפירנאים המערביים
8. ארמיית הפירנאים המזרחיים

ארמיות שהוקמו עבור משימות ספציפיות:

1. ארמיית הסמבר והמז
2. ארמיית הריין והמוזל
3. ארמיית רומא
4. ארמיית אנגליה (לא פעלה מעולם)
5. ארמיית סוריה
6. ארמיית מצרים
7. ארמיית גרמניה
8. ארמיית הדנובה
9. ארמיית הולנד

ראו גם

• גרנד ארמה
• צבא צרפת
• היסטוריה צבאית של צרפת

לקריאה נוספת

• Bertaud, Jean-Paul. The Army of the French Revolution: From Citizen-soldier to Instrument of Power (Princeton University Press, 1988)
• Chandler, David G.. Campaigns of Napoleon, 1216 pages. 1973. מסת"ב 0-02-523660-1; covers each battle
• Elting, John Robert. Swords Around the Throne: Napoleon's Grande Armée, 784 pages. 1997. מסת"ב 0-306-80757-2
• Forrest, Alan. Soldiers of the French Revolution (1989)
• Forrest, Alan. Conscripts and Deserters: The Army and French Society during Revolution and the Empire (1989) excerpt and text search
• Griffith, Paddy. The Art of War of Revolutionary France, 1789–1802 (1998) excerpt and text search
• Hazen, Charles Downer - The French Revolution (2 vol 1932) 948 pages. ASIN: B00085AF0W
• Haythornthwaite, Philip J. Napoleon's Military Machine (1995) excerpt and text search
• Lynn, John A. The Bayonets of the Republic: Motivation and Tactics in the Army of Revolutionary France, 1791–94 , (1984) 356 pages, מסת"ב 0-8133-2945-0
• Rothenberg, Gunther E. (1980). The Art of Warfare in the Age of Napoleon. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. ISBN 0-253-31076-8.
• Scott, Samuel F. "The Regeneration of the Line Army during the French Revolution." Journal of Modern History (1970) 42#3 pp 308–330. in JSTOR
• Scott, Samuel F. From Yorktown to Valmy: The Transformation of the French Army in an Age of Revolution (1998) online
• Skocpol, Theda. "Social revolutions and mass military mobilization." World Politics (1988) 40#2 pp 147–168.
• Royal, Republican, Imperial, a History of the French Army from 1792–1815: Vol 1 - Infantry - History of Line Infantry (1792–1815), Internal & Tactical Organization; Revolutionary National Guard, Volunteers Federes, & Compagnies Franches; and 1805 National Guard., Nafziger, George. 98 pages. (https://archive.is/20121220114621/http://home.fuse.net/nafziger/NAFNAP.HTM)
• Royal, Republican, Imperial, a History of the French Army from 1792–1815: Vol 2 - Infantry - National Guard after 1809; Garde de Paris, Gendarmerie, Police, & Colonial Regiments; Departmental Reserve Companies; and Infantry Uniforms., Nafziger, George. 104 pages. (https://archive.is/20121220114621/http://home.fuse.net/nafziger/NAFNAP.HTM)
• Royal, Republican, Imperial, a History of the French Army from 1792–1815: Vol 3 - Cavalry - Line, National Guard, Irregular, & Coastal Artillery, Artillery & Supply Train, and Balloon Companies., Nafziger, George. 127 pages.
• Royal, Republican, Imperial, a History of the French Army from 1792–1815: Vol 4 - Imperial Guard, Nafziger, George. 141 pages. (https://archive.is/20121220114621/http://home.fuse.net/nafziger/NAFNAP.HTM)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29818644צבא המהפכה הצרפתי