צ'ספיק ביי רטריבר
 | |
| קבוצה | רטריברים, ספניאלים וכלבי מים |
|---|---|
| ארץ מקור | ארצות הברית |
| משקל | 25-36 ק"ג |
| גובה | 53-66 ס"מ |
| תוחלת חיים | 10-13 שנים |
| תיאור | פרוות הצ'ספיק ביי רטריבר בכל גוון של חום, צבעי האירוס הענף, או בגוון של דשא יבש עם כתמים לבנים. |
| אופי | שמח וחכם |
| שימוש | ציד ושמירה |
| אילוף | הסתגלות גבוהה |
הצ'ספיק ביי רטריבר (באנגלית: Chesapeake Bay Retriever) הוא גזע של תת-המין כלב הבית השייך לקבוצות הגזעים הבאות: הרטריברים, כלבי הציד וקבוצות הספורט. הגזע התפתח באזור מפרץ צ'ספיק שבארצות הברית במהלך המאה ה-19. מבחינה היסטורית השתמשו בו ציידים מאזור השוק על מנת להחזיר עופות מים שנורו. הצ'ספיק ביי רטריבר הוא בעיקר חיית המחמד המשפחתית ובן לוויה לציד. לעיתים קרובות הם ידועים באהבתם למים וביכולתם לצוד. זהו כלב בגודל בינוני-גדול, דומה במראהו ללברדור רטריבר. לצ'ספיק ביי רטריבר יש פרווה מתולתלת ולא חלקה כמו של הלברדור. הם מתוארים כבעלי אופי מאושר, אומץ לב, נכונות לעבוד, עירנות, אינטליגנציה, והאהבה שלהם למים.
הופעה
מאפיינים בולטים אצל הצ'ספיק ביי רטריבר כוללים עיניים ברורות מאוד בצבע צהבהב או ענבר, שממוקמות באותו גובה או קצת יותר גבוה מהכתפיים. מאפיין נוסף הוא הפרווה בעלת הנטייה הגלית באזור הכתפיים, הצוואר, הגב ובאזור חלציו. הפרווה העמידה למים מרגישה מעט שמנונית ומתקשרת לעיתים קרובות עם ריח גברי קל. שלושה צבעים בסיסיים נצפים בדרך כלל אצל הצ'ספיק ביי רטריבר: חום, אשר כולל את כל גווניו - מהבהיר אל הכהה, צבעי האירוס הענף, שמשתנה בין צהוב-אדמדם דרך אדום בהיר ועד גוון ערמוני, ודשא יבש בכל גווניו, שמשתנה בין חום-זהוב דהוי ועד צבע קש משעמם. תקן הגזע קובע גם לבן יכול להתאים אבל הוא חייב להיות מוגבל לאזור החזה, הבטן, האצבעות ואחורי הרגליים. ראשו של הצ'ספיק ביי רטריבר עגול ורחב, ובמרכזו חוטם בינוני. השפתיים דקות, והאוזניים קטנות והן מעור בינוני. הרגליים הקדמיות צריכות להיות ישרות ובעלות עצם חזקה. אחוריו חזקים במיוחד ואצבעותיו הקרומיות מזכות את הצ'ספיק ביי רטריבר ביכולת שחייה מצוינת שחשובה לו מאוד. גזע זה נודע גם בזכות החזה הגדול והחזק שמשמש לשבירת קרח בעת צלילה לתוך מים קרים בזמן ציד ברווזים.
פרווה
פרוותו של הצ'ספיק ביי רטריבר הוא הנתון החשוב ביותר מבין כל התכונות כאשר שופטים את מבנה הגוף. השיער על הפנים והרגליים צריך להיות קצר מאוד וישר עם נטייה גלית (לעולם לא מסולסלת) על הכתפיים, הצוואר, הגב ועל המותניים בלבד, ובשום מקום לא יותר מ-1.5 אינץ' (3.81 ס"מ). פלומה מתונה על החלק האחורי של אחוריו ועל זנבו מותרת אם כי לא יותר ארוכה מ-1.75 אינץ' (4.445 ס"מ). המרקם של הפרווה העבה חשוב בהגנה על הצ'ספיק ביי רטריבר מפני מים קרים ותנאי קור קשים. השמן שבפרווה החיצונית הקשה ובפרווה הפנימית הצמרירית עמיד בפני מים, ומשאיר את הצ'ספיק ביי רטריבר יבש וחם. תחזוקת הפרווה מזערית וכוללת בעיקר הברשה במברשת שיניים קצרה פעם בשבוע. קשה לקבל צ'ספיק ביי רטריבר רטוב לחלוטין, אבל צריך לשטוף אותם כל 3-4 חודשים בעזרת שמפו עדין מתאים, ואז לייבשם לחלוטין. הברשה או רחצה לעיתים קרובות יותר יכולים להרוס את רצועות השמן המגן ואף יכולים להוריד את הפרווה התחתונה. צבע הפרווה חייב להתאים לסביבה בה הצ'ספיק ביי רטריבר נמצא. כל גוון של חום, אירוס הענף או דשא יבש מקובל ואף צבע לא מועדף על פני צבע אחר. מועדון הצ'ספיק ביי רטריבר האמריקאי כולל דיון על הצבע:
- שלושה צבעים בסיסיים נצפים בדרך כלל אצל הצ'ספיק ביי רטריבר: חום, הכולל את כל הגוונים מקקאו בהיר (חום כסוף) עד צבע עמוק של שוקולד מריר; אירוס הענף, שמשתנה בין צהוב-אדמדם דרך אדום בהיר ועד גוון ערמוני; ודשא יבש בכל גווניו, שמשתנה בין חום-זהוב דהוי ועד צבע קש משעמם. רשומות היסטוריות מראות כי חלק מגווני הדשא היבש יכולים להיות בהירים מאוד, בגוון כמעט לבן, ואילו גוני דשא יבש כהים יכולים לכלול גוון חום מדולל (שנקרא 'אפר'), שמופיע גם כאפור או אפור-חום. כמעט לבן ואפר\אפור\אפור-חום לא נפוצים, אך הם מקובלים.
- ההבדל בין גוני הדשא היבש וגווני האיריס הענף הוא שגוני הדשא היבש אינם מכילים כמות משמעותית של אדום, בעוד שבגווני האיריס הענף יש. הפרווה ומרקמה גם משחקים גורם חשוב בתפיסת הצבע. דפוס צבע עצמי הוא המועדף על ידי התקן (צבע אחד עם או בלי גוונים בהירים וכהים של אותו הצבע). אתה תראה כלבים עם דרגות שונות של סימונים אחרים, כגון: מיסוך על הצד העליון של הגולגולת, אפקט פיזור של אור וחושך דרך הגוף ועל הרגליים, סימני אוכף ברורים ולא ברורים, צבעי אגוטי (סוג של מכרסם) ונקודות שיזוף. כל אלו מקובלים, אבל אינם מועדפים.
כתם לבן על החזה (שלא מתמשך מעבר לעצם החזה), הבטן, הגב או באחורי הרגליים מותר, אבל ככל שהכתם קטן יותר כך יותר טוב. לבן מעבר לאזורים אלו ושחור בכל מקום שהוא אינם מותרים על פי תקן הגזע.
מזג
הצ'ספיק ביי רטריבר מוערך בשל מזגו השמח והחכם. חלקם יכולים להיות קולניים למדי כשהם שמחים, וחלקם 'יחייכו' על ידי חשיפת השיניים הקדמיות שלהם בחיוך מוזר - זה אינו איום אלא סימן של שמחה או הכנעה. כמו כלבים אחרים, הצ'ספיק ביי רטריבר יכול ליצור משפחת כלבים מצוינת כאשר מצא בת זוג ראויה. חלק מהצ'ספיק ביי רטריבר יכולים להיות יותר אסרטיביים, זדוניים ויכולים לשמור מפני זרים, בעוד אחרים פסיביים וחברותיים בחברת אנשים. כל זה תלוי באישיותו של הכלב.
בעיות בריאותיות נפוצות
גזע זה נתון למספר מחלות תורשתיות. אלה כוללות, אך אינן מוגבלות ל:
- מחלת אגן תורשתית
- ניוון רשתית פרוגרסיבי
- מחלת וון וויליברנד - סוג 3
- קטרקט
- קרחת מקומית בשני המינים
אימון
הצ'ספיק ביי רטריבר הוא גזע רב-גוני המתחרה בתחרויות שדה, ציד, מבנה, צייתנות, זריזות ומעקב, ובכל זאת נשאר נאמן לשורשיו, ככלב ציד בעל יכולת וסיבולת רבה. הצ'ספיק ביי רטריבר הוא גזע חכם הלומד במהירות גבוהה. מבחינה היסטורית הוא נחשב עיקש וקשה לאימון, ומאמנים רבים חשבו שלזן זה נדרשת משמעת גופנית רבה יותר מאשר לגזעי רטריבר אחרים. כמה מאמנים כיום ממליצים לבעלי הצ'ספיק ביי רטריבר להשתמש באימוני צייתנות יומיים עקביים יחד עם זמן משחק לפני ואחרי על מנת לשמר את רצון הכלב לעבוד ללא או עם מעט משמעת גופנית.
היסטוריה
עקבות הצ'ספיק ביי רטריבר מובילים לשני כלבי ניופאונדלנד - "סיילור" הזכר ו"קנטון" הנקבה - אשר חולצו מספינה טובעת במרילנד בשנת 1807. הם היו אמורים להתרבות עם כלבים שונים על מנת ליצור קו הרבעה. ג'ורג' לאו (George Law), אשר הציל את הגורים, כתב את הדו"ח הבא בשנת 1845, אשר מופיע גם באתר האינטרנט של מועדון הצ'ספיק ביי רטריבר האמריקאי:
- בסתיו 1807 הייתי על סיפון הספינה 'קאנטון' (Canton), ששייכת לדודי, יו טומפסון (Hugh Thompson) האחרון, מבולטימור, כשנפלנו, בים, קרוב לסיומה של סערה (שהתרחשה בזמן נקודת השוויון) קשה מאוד, יחד עם דו-תורנית טובעת, והורדתי את הצוות. הדו-תורנית הייתה עמוסה בקלות, והייתה בדרך לפול (Pole), באנגליה, מניופאונדלנד. עליתי עליה, בפיקוד סירה מ'קנטון', שנשלחה להוריד את הצוות האנגלי, סירות הדו-תורנית נסחפו, וצוותה היה שיכור. מצאתי עליה שני גורי ניופאונדלנד, זכר ונקבה, שהצלתי, ולאחר מכן, כשעצרנו להוריד את הצוות האנגלי בנורפוק, היעד שלנו להיות בבולטימור, רכשתי את שני הגורים מהקפטן האנגלי במחיר של גינאה ליחידה. להיות מחויב שוב אל הים, נתתי את גור הכלבים, שנקרא "סיילור" (Sailor), לאדון ג'ון מרסר (John Mercer), ממערב הנהר. ואת הגורה המוזנחת, שנקראה "קנטון" (Canton), לדוקטור ג'יימס סטיוארט (James Stewart), מנקודת ספארו (Sparrow's Point). הקפטן האנגלי נתן לי את הגורים הללו מכיוון, שהבעלים של הדו-תורנית היה עסוק בסחר ניופאונדלנד, והיה לו כתב שהורה לו לבחור ולשלוח אליו זוג גורים של גזע הניופאונדלנד המאושר ביותר, אבל ממשפחות שונות, והצמד שקניתי ממנו נבחר לפי הסדר הזה. הכלב היה בצבע אדום מלוכלך, והמוזנחת שחורה. הם היו לא גדולים. שערם היה קצר, אבל בעל ציפוי עבה. היו להם טפרים לחים. שניהם השיגו מוניטין רב ככלבי מים. הם היו הנבונים ביותר בכל תחום, במיוחד בכל החובות הקשורות בציד ברווזים. המושל לויד (Lloyd) החליף כבש תמורת הכלב, כשלכבש היה חום, מתי שכבשים כאלו היו נמכרים בכמה מאות דולרים, ולקח אותו אל אחוזתו על החוף המזרחי של מרילנד, היכן שצאצאיו היו מפורסמים שנים רבות לאחר מכן, ויכול להיות שהם עדיין מפורסמים שם, בגדה המערבית, כגזע סיילור. המוזנחת נשארה בנקודת ספארו עד מותה, וצאצאיה היו ועדיין מוכרים היטב, מפאטאסקו נק (Patapsco Neck), דרך נהר גאנפאודר (Gunpowder), ובמפרץ, בין ציידי הברווזים, כבן לוויה שאין שני לו למטרותיהם. שמעתי גם מדוקטור סטיוארט וגם מאדון מרסר התייחסות על ביצועים תבונתיים נדירים, גם אצל הכלב וגם אצל המוזנחת, ואני מפנה אותך לחבריהם בשביל לדעת את הפרטים כמו שאני זוכר אותם, מהמרחק הזה של הזמן, כדי להיזכר בדיוק מספיק על מנת לחזור על כך.[1]
מרסר תיאר לי את סיילור:
- ...הוא היה בגודל בסדר, דמותו הנעלה בעגלתו, והיה בנוי לכוח ולפעילות; בעל ירכיים וחזה רחבים ושריריים להפליא; ראש גדול, אבל לא מעבר לכל פרופורציה; פרצופו ארוך יותר מהנפוץ אצל גזע כלבים זה; צבעו אדום מלוכלך, עם קצת לבן על הפנים והחזה; פרוותו קצרה וחלקה, אבל עבה מהרגיל, יותר כמו פרווה גסה מאשר שיער; זנב מלא, עם שיער ארוך, שתמיד נשאו גבוה; עיניו היו מוזרות מאוד: הן היו כל כך בוהקות ששיווה לו מראה לא טבעי, משהו שמזכיר 'עין מיללת', אצל סוס; וזה מדהים, כי בביקור שערכתי לגדה המזרחית, כמעט עשרים שנה אחרי שנשלח לשם, על הספינה אשר נשלחה במיוחד בשבילו, על הגדה המערבית, על ידי הנגיד לויד, ראיתי צאצאים רבים שלו שהיו להם את המוזרות הזאת.
אמנם אין תיעוד של זיווג בין סיילור וקנטון, אך הכלבים משתי גדות מפרץ צ'ספיק הוכרו כצ'ספיק ביי דאקינג דוג (אנגלית Chesapeake Bay Ducking Dog) בשנת 1877.
בשנת 1964, הצ'ספיק ביי רטריבר הוכרז ככלב הרשמי של מרילנד.
כלב זה הוא הקמע של אוניברסיטת מרילנד, מחוז בולטימור.
ראו גם
- הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
- קבוצות הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
- קבוצת הרטריברים, הספניאלים וכלבי המים של הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות
- לברדור רטריבר
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צ'סאפיק ביי רטריבר |
- אתרים
- מאגרי מידע על אילנות היוחסין של הצ'ספיק ביי רטריבר
הערות שוליים
28438716צ'ספיק ביי רטריבר