צ'ארלס קראוטהאמר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. אירווינג צ'ארלס קראוטהאמר (באנגלית: Irving Charles Krauthammer‏; 13 במרץ 1950 – 21 ביוני 2018), היה פרשן פוליטי יהודי אמריקאי. בעל טור בעיתון "וושינגטון פוסט" מאז שנת 1985, אשר זכה להשפעה רבה.[1] זכה בפרס פוליצר לשנת 1987 על כתיבתו הפרשנית.[2] בכתיבתו בולטת הבהירות והישירות, לצד תפישה מקורית. בין השאר טבע קראוטהאמר במדוריו ביטויים חדשים, כמו "דוקטרינת רייגן" (אנ').

טורו השבועי של קראוטהאמר ב"וושינגטון פוסט" התפרסם מדי יום שישי והופץ בלמעלה מ-240 עיתונים נוספים ברחבי העולם. כתב גם טור חודשי עבור טיים מגזין ותרם מפרי עטו לעיתונים נוספים, בהם "ויקלי סטנדרד", "ג'ואיש וורלד רוויו" ו"ניו ריפבליק". הופיע גם כפרשן בתוכניות טלוויזיה שונות ברשתות השידור האמריקניות.

חייו

קראוטהאמר נולד בעיר ניו יורק להורים יהודים בעלי אזרחות צרפתית, שהקפידו שיזכה לחינוך יהודי מקיף. אביו היה ממוצא אוקראיני ואמו הגיעה מבלגיה. בגיל חמש עקרה משפחתו למונטריאול שבקנדה, לדבריו משום שאביו רצה לחיות במקום שבו "צרפתית מדוברת", שם גדל קראוטהאמר ובשנת 1970 השלים את לימודי התואר הראשון שלו במדע המדינה ובכלכלה באוניברסיטת מקגיל. בשנים 71–1970 המשיך בלימודי פוליטיקה בבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד ומשם המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד.

בשנת לימודיו הראשונה נפצע קשה בעת שחייה בבריכה כשראשו נחבט בקרקעית הבריכה. בשל הפציעה הפך להיות משותק לצמיתות מצווארו ומטה. למרות פציעתו ונכותו החמורה, השלים את לימודיו ב-1975 בהצטיינות והחל בהתמחותו כפסיכיאטר בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס. במקביל ללימודיו כמתמחה פרסם מאמרים בכתבי־עת מקצועיים בתחום, שכללו גם אבחון של סוג חדש של הפרעה דו-קוטבית, שעדיין זוכה לאזכורים בספרות המקצועית.

קראוטהאמר פרש מעיסוק ברפואה ב-1978 ופנה לעסוק בסיוע להכוונת המחקר הפסיכיאטרי תחת ממשל ג'ימי קרטר. בשנת 1980 שימש כותב נאומים עבור סגן הנשיא וולטר מונדייל.

בשנת 1981, אחרי תבוסתם של קרטר ומונדייל בבחירות, פנה לעיסוק בעיתונות, כשהצטרף למגזין "ניו ריפבליק" ככותב וכעורך. מאמריו במגזין זיכו אותו בפרס נשיונל-מגזין לשנת 1984.[3] ב-1983 החל לכתוב מאמרים עבור "טיים מגזין" ומ-1985 ואילך החל כותב טור שבועי עבור "וושינגטון פוסט". בשנים אלו עזב את המפלגה הדמוקרטית, ונהיה רפובליקני עם בחירתו המחודשת של רייגן ב-1985, אך אימץ דעות שמרניות לחלוטין, בפרט במדיניות הפנים, רק מספר שנים לאחר מכן.

עמדותיו

המלחמה הקרה

בטורו ב"טיים מגזין" טבע, באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, את הביטוי "דוקטרינת רייגן", בהתייחס למדיניות החוץ שאימץ ממשל רייגן בהשפעת "קרן האריטג'" וגורמים שמרניים אחרים. הדוקטרינה החדשה דגלה במעבר ממדיניות בלימה מול ברית המועצות לתמיכה בכוחות אנטי-קומוניסטיים ברחבי העולם, במטרה להסיג את הסובייטים ממוקדי השפעה שלהם בעולם השלישי.

במאמר "עוניו של הריאליזם"[4] הציב קראוטהאמר יסודות למדיניות חוץ אמריקאית חדשה של "ריאליזם דמוקרטי",[5] המשלב את הריאליזם הנקוט בתחום מדע המדינה עם השאיפות האוניברסליות לקידום החירות והדמוקרטיה. הריאליזם לבדו, גרס קראוטהאמר, נכשל שכן הוא אינו מאפשר לקובעי המדיניות להחליט אם להתערב או להימנע מהתערבות.[6]

עם נפילת ברית המועצות פרסם קראוטהאמר מאמר ראשי במגזין "Foreign Affairs" בשם "הרגע החד־קטבי".[7] במאמר גרס כי נפילתה של המעצמה הסובייטית לא תיצור עולם רב־קטבי כי אם עולם חד־קטבי בו תהיה ארצות־הברית הכוח המרכזי ל"רגע" היסטורי שמשכו - עשור אחד או כמה עשורים - תלוי במידה בה תדע אמריקה לשמר את כוחה הכלכלי.[8] הסכנה החריפה ביותר לדומיננטיות האמריקנית, חזה קראוטהאמר, היא מ"מדינות נשק" - מעצמות אזוריות שיחזיקו בכלי נשק שיאיימו על שלום העולם כולו. לתפישתו, מניעת הופעתן והתפתחותן של "מדינות נשק" כאלו היא המשימה הלגיטימית העיקרית של מדיניותה של ארצות־הברית בעולם.

פיגועי 11 בספטמבר, עיראק והמלחמה העולמית בטרור

קראוטהאמר פרש עקרון יסוד בדבר הצורך האסטרטגי לריסון האידיאל הדמוקרטי, בזמן שנתן את נאומו, השנוי במחלוקת, בטקס קבלת "פרס קריסטול", למחקר בנושא מדיניות חוץ, בשנת 2004:

"אנחנו נתמוך בדמוקרטיות בכל מקום, אבל נקדיש את הדם והאוצר (שלנו) רק במקומות בהם יש צורך אסטרטגי בעל משמעות, מקומות שהם מרכזיים למלחמה הגדולה יותר כנגד האויב הקיומי, האויב אשר מהווה איום פאטאלי לחירות".

קראוטהאמר כתב בטור שלו שפיגועי 11 בספטמבר, הבהירו את האיום הקיומי החדש ואת הצורך למדיניות התערבות חדשה. ב-12 בספטמבר 2001, יום לאחר הפיגועים, כתב כי אם יתבהר כי החשד שאל-קאעידה עמדו מאחורי המתקפות האלה הוא נכון, הרי שלארצות הברית אין ברירה אלא להיכנס למלחמה באפגניסטן. הוא תמך במבצע חופש לעיראק, על בסיס "ריאליסטי" בשל האיום האסטרטגי שמהווה המשטר של סדאם חוסיין כלפי האזור, בשל הסנקציות של האו"ם שהתפוררו ובשל הנשק של סדאם להשמדה המונית; ועל בסיס "אידיאליסטי", בשל העובדה כי דמוקרטיה בת-קיימא בעיראק תהווה צעד ראשון בכוון שינוי התרבות הפוליטית המורעלת של רודנות, חוסר סובלנות ופנאטיות דתית בעולם הערבי, אשר דוגלת בקיצוניות אנטי-אמריקנית ממנה צמחו, לטענתו, אירועי ה-11 בספטמבר.

באוקטובר 2002, הציג, כמה שהוא מאמין, את הטיעונים המרכזיים בעד ונגד המלחמה, כשהוא כותב בטור שלו, "הניצים הם בעד המלחמה, על בסיס העובדה כי סדאם חוסיין הוא חסר רסן, רודני ואגרסיבי באופן אינסטינקטיבי, וכי אם הוא ישים את ידו על רכישת נשק גרעיני בנוסף לנשק להשמדה המונית, שכבר קיים אצלו, קרוב לוודאי שהוא ישתמש בהם או יחלוק אותם עם טרוריסטים. האיום של מוות המוני בדרגה שלא נראתה קודם לכן, השוכנת בידי גברת בלתי יציבה, הוא בלתי סביל - וחייב שתהיה לו מכה מקדימה". לגבי הצד השני של המפה הפוליטית כתב, "היונים מתנגדים למלחמה על בסיס הסיכונים שעולים על הרווחים. מלחמה עם עיראק יכולה להיות יקרה, ייתכן שתדרדר לכדי לוחמה בשטח בנוי", וסיכם את דעתו בנושא, "אני במקרה חושב כי גישת 'מכה מקדימה' היא הנכונה, שהסיכונים של לאפשר לסדאם חוסיין לרכוש את הנשקים רק יעלו עם הזמן. למרות זאת, אני יכול גם להבין ולכבד את הדמוקרטים המעטים אשר יוצרים את הטיעונים העקרוניים כנגד מלחמה עם עיראק על בסיס התדרדרות, כאשר הם מאמינים כי ביטחון נובע מהישענות על מאזן (אם הוא מסוכן) מוכח של טרור יותר מאשר חדשנות מסוכנת של פירוק נשק בכוח על ידי מכה מקדימה".

ערב הפלישה לעיראק כתב כי "רפורמציה ושיקום מחדש של תרבות זרה הם משימה מבהילה, מסוכנת, וכן, ארוגנטית". בפברואר 2004, הזהיר כי "ייתכן שזה ייכשל. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לנסות. אין אף אסטרטגיה אלטרנטיבית אחת שמתקבלת על הדעת, להתקפה על המפלצת שעומדת מאחורי 11 בספטמבר. זה לא אוסמה בן לאדן; זה הקלחת של הדיכוי הפוליטי, חוסר הסובלנות הדתית וההרס החברתי בעולם הערבי-אסלאמי-דיכויי ששינה צורה וסטה עם משטרים, ללא כל לגיטימיות, לתוך אנטי-אמריקניות מדבקת ורצחנית". ב-2003 כתב כי השיקום מחדש של עיראק יספק רווחים עבור העם העיראקי, ברגע שהתשתיות הפוליטיות והכלכליות שנהרסו בידי סדאם חוסיין יושבו על כנם: "עם הנפט שלה, מעמד הביניים העירוני שלה, האוכלוסייה המשכילה שלה, המודרניות החיונית שלה, לעיראק יש עתיד. בשני עשורים סדאם חוסיין הוריד את התמ"ג ב-75 אחוז. ברגע שהתשתיות הפוליטיות והתעשייתיות שלה יוקמו מחדש, הפוטנציאל של עיראק לשוב מחדש לעצמה, אכן לגידול שיא, היא בלתי מוגבלת".

בנאום בכנס של "תאגיד מדיניות החוץ" (FPA) בפילדלפיה, הוא טען כי "הגאות הדמוקרטית" בעולם הערבי הסתיימה ב-2006 יחד עם "מתקפת נגד פרועה" מידי כוחות אסלאמיים רדיקליים בלבנון, הרשות הפלסטינית ובמיוחד עיראק, אשר העידו על העצמה מרכזית במלחמה הסקטוריאלית. הוא המשיך לטעון כי למרות ההצלחה הראשונית באפגניסטן ועיראק וההתדרדרות העוקבת בשתי החזיתות, כל האזור נתון לשינוי וכי התוצאה תהיה תלויה ביכולת האמריקנית לסבול את אורך הקונפליקט".

אידאולוגיה

קראוטהאמר נחשב לשמרן בדרך כלל. למרות זאת, בנושאי פנים הוא נוטה יותר למרכז-שמאל; כאשר הוא תומך בהפיכת הפלות לחוקיות (הנושא המרכזי ששמרנים בארצות הברית מתנגדים לו), מתנגד לגזר דין מוות, מבקר את התפיסה של התכנון התבוני וחסיד של קונצנזוס מדעי בנושא האבולוציה, כאשר הוא קורא למחלוקת שבין המדע והדת "קונפליקט שגוי"; הוא תומך במחקר בתאי גזע עובריים (כולל ניסוי בעוברים שהופרדו בהפריה), וכן חסיד רב שנים של מסי אנרגיה גבוהים במטרה להשפיע על שימור אנרגטי. מג גרינפלד, עורכת עמוד מאמרי המערכת של העיתון "וושינגטון פוסט", אשר ערכה את הטורים של קראוטהאמר במשך 15 שנה, כינתה את הטור השבועי שלו כ"עצמאי וקשה לסווגו פוליטית. זה טור מאוד קשה. אין בו שום 'טרנדיות'. אתה לעולם לא יודע מה הדבר הבא שיקרה".

ניתן לראות את המונוגרפיה של קראוטהאמר בנושא מדיניות חוץ במאמרו, "ריאליזם דמוקרטי: מדיניות חוץ אמריקנית בעולם חד-קוטבי", מאמר עם ביקורת שמופנית הן כלפי הזרם הנאו-קונסרבטיבי של 'דוקטרינת בוש', על היותם יקרים מדי ואוטופיים, והן ביקורתי כלפי מדיניות חוץ של ה"ריאליזם" על היותם צרי ראיה מדי ובלתי מוסריים; במקום, הוא מציע אלטרנטיבה שאותה הוא מכנה "ריאליזם דמוקרטי". בנאום בשנת 2004 (שהתפרסם מאוחר יותר ב"קומנטארי מגזין"), הוא קרא לנאו-קונסרבטיביים "אידאולגיית ממשל אשר זמנה תם". הוא העיר כי "אבות הנאו-קונסרבטיזם" המקוריים היו "ליברליים ושמאלנים לשעבר". לאחרונה, הוא טען, הצטרפו אליהם "ריאליסטים, אשר מותקפים בריאליות חדשה", כגון, קונדוליזה רייס, דיק צ'ייני וג'ורג' וו. בוש, אשר "נתנו משקל לנאו-קונסרבטיביות, כשהם הופכים זאת ליותר מגוון ונתנו לניסיון של המצטרפים החדשים, יותר בגרות". "דוקטרינת בוש", על פי קראוטהאמר, היא בעיקרו של דבר "מילה נרדפת למדיניות חוץ נאו-קונסרבטיבית". קראוטהאמר הצהיר במאמרו "פליטת הפה של צ'ארלי גיבסון", בוושינגטון פוסט, ב-13 בספטמבר 2008, כי אכן הוא היה זה שטבע את מטבע הלשון "דוקטרינת בוש". הוא הצהיר כי "אין משמעות אחת בלבד (למושג) 'דוקטרינת בוש'. למעשה, היו ארבע משמעויות שונות, כאשר כל אחת יורשת את קודמתה במהלך שמונה שנות ממשל בוש". הוא גם הצהיר כי "ההגדרה הרביעית והנוכחית של דוקטרינת בוש, הפורמולה הגורפת ביותר של גישת בוש למדיניות חוץ וזו שבאופן הכי ברור ומובהק מגדיר את שנות בוש: הרעיון כי המשימה היסודית של מדיניות החוץ של אמריקה היא להפיץ דמוקרטיה ברחבי העולם".

מועצת הנשיא לביואתיקה

קראוטהאמר מונה ב-2002, על ידי הנשיא ג'ורג' וו. בוש, לכהן במועצת הנשיא לביואתיקה. הוא תמך בצמצום ההגבלות של ממשל בוש על מימון פדרלי בנושא מחקר בתאי גזע עובריים, אך התנגד לניסויים בבני אדם, שיבוט אנושי והמתת חסד. הוא הזהיר כי מדענים מתחילים לפתח יכולות ל"יצירת מעמד של סופר-אנוש". עמיתתו למועצה, ג'נט די. רולי, טענה כי החזון של קראוטהאמר הוא עדיין עניין לעתיד הרחוק ולא נושא לדיון בעת הנוכחית, אם כי רבים מחברי המועצה נטו להסכים עם קראוטהאמר.

דת

בראיון אמר קראוטהאמר: "אני מאמין שאתאיזם הוא הפחות סביר מכל התפיסות התאולוגיות" והשווה את אמונתו לזו של איינשטיין[9]. קראוטהאמר ידוע כמבקר של התפיסה של התכנון התבוני. הוא כתב בנושא מספר מאמרים ב-2005, אשר משווים זאת ל"בריאתנות מוקצנת".

הוא זכה לכמה פרסים על הפרשנויות שלו בנושאי דת. ב-1985 זכה ב"פרס התיקון הראשון" של ארגון "אנשים למען הדרך האמריקנית", על המאמר שלו במגזין 'ניו ריפבליק', "מלחמת הקודש של אמריקה" וב-2002, בפרס "שומר ציון" של אוניברסיטת בר-אילן.

המינוי של מאיירס

קראוטהאמר ביקר את הנשיא בוש על המינוי של הרייט מאיירס, במועמדותה לרשת את שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית סנדרה דיי או'קונור. הוא קרא למינוי מאיירס "טעות" בכמה הזדמנויות וציין את חוסר הניסיון שלה בנושאי חוקת ארצות הברית כמכשול למינויה.

ב-21 באוקטובר 2005 פרסם את המאמר "מאיירס: אסטרטגיית היציאה היחידה", שבו הסביר כי כל התכתובות החוקתיות הרלוונטיות של מאיירס מוגנות הן על ידי חיסיון עורך דין-לקוח (כאשר היא תפקדה כעורכת דין של הנשיא בוש עוד בהיותו מושל טקסס), והן על ידי זכויות יתר חוקיות של הרשות המבצעת. מאמר זה היווה קרש הצלה לטעות שנעשתה: "מאיירס תיסוג מתוך כבוד הן לסנאט והן לזכויות היתר הביצועיות" הוא כתב. שישה ימים לאחר מכן, מאיירס אכן נסוגה מהמינוי כשהיא משתמשת באותם טיעונים. היא הצהירה על הכבוד שהיא רוכשת "לחוזק והעצמאות של שלוש רשויות הממשל" וציינה את "ההגנה על זכויות הרשות המבצעת ו (כי) המשך החתירה לאישור (המינוי בסנאט) משרה מתח" ולכן, "החלטתי כי החתירה לאישור (המינוי בסנאט) שלי צריך שיוותרו עליה".

באותו יום, הרדיו הציבורי הלאומי (NPR), ציין כי "התסריט של קראוטהאמר שיחק (למציאות) כמעט במדויק כפי שהוא רשם (אותו)". בעל הטור, אי.ג'יי דיון כתב כי הבית הלבן הלך בעקבות האסטרטגיה של קראוטהאמר "כמעט מילה במילה". כמה שבועות לאחר מכן, עיתון הניו יורק טיימס פרסם כי "אסטרטגיית היציאה" של קראוטהאמר היה "בדיוק מה שארע" וכי "בעקבות כך (הוא) קיבל קרדיט על שהעניק [לממשל בוש] תוכנית".

ישראל

קראוטהאמר התנגד חריפות להסכמי אוסלו, כשהוא חוזה כי המנהיג של אש"ף, יאסר ערפאת, ישתמש בדריסת הרגל בעזה ובגדה המערבית כדי להמשיך את המלחמה בישראל, מלחמה שלכאורה התנער ממנה במכתבי ההכרה ההדדית של ישראל-אש"ף. במאמר למגזין טיים, ביולי 2006, קראוטהאמר טען כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוגדר בבסיסו על ידי חוסר הרצון הפלסטיני לקבל פשרה.

במהלך מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, כתב קראוטהאמר בטור שלו כי יש "לתת לישראל לנצח במלחמה", באומרו: "איזה מדינה אחרת, כאשר היא מותקפת באגרסיה ללא התגרות (מהצד השני) במעבר גבול בינלאומי מוכר, ניתן לה אז שעון עם ספירה לאחור מטעם העולם, ניתן לה חלון זמן מוגבל שבו היא צריכה להלחם בחזרה, ללא כל קשר אם היא שיקמה את ביטחונה?". מאוחר יותר הוא ביקר את התנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כשהוא טוען כי הוא "סיפק מנהיגות בלתי יציבה ובלתי בטוחה. באופן מטופש, הסתמך על כוח אווירי בלבד, כשהוא מונע מהגנרלים שלו מתקפת קרקע שביקשו, רק כדי להפוך את דעתו מאוחר יותר".

קראוטהאמר תמך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים כפתרון לקונפליקט. בניגוד לשמרנים רבים אחרים, הוא תמך בנסיגת צה"ל מעזה, כצעד לקראת רציונליזציה של הגבולות שבין ישראל והמדינה הפלסטינית העתידית. הוא מאמין כי גבול ביטחון במסגרת גבולות הקבע בין שתי המדינות יהיה מרכיב חשוב של כל שלום בר-קיימא.

עינויים

ב-5 בדצמבר 2005, במאמר שלו בעיתון ה"וויקלי סטנדרד", טען קראוטהאמר כי כל איסור על עינויים חייב לבוא לצד לפחות שני יוצאים מן הכלל. הוא טען כי הן בסיטואציה של סכנה מיידית ("תסריט הפצצה המתקתקת"), או אם יש הנחה כי העינוי יכול להפיק אינפורמציה שהיא בבחינת הצלת חיים, במקרה של טרוריסט מקצועי אשר מעורב עמוקות בתכנון מתקפות עתידיות".

מחלוקת סביב פעילותו

ב-2006 כתב פרנסיס פוקויאמה בספרו, "אמריקה בצומת דרכים: דמוקרטיה, עוצמה והמורשת הנאו-קונסרבטיבית" ביקורת על קראוטהאמר וטען כי נאומו של קראוטהאמר ב-2004 בנוגע למלחמת עיראק גרמה לו "לפרוש מהתנועה הנאו-קונסרבטיבית". קראוטהאמר הגיב כי "הטיעון של פוקויאמה שאני ייחסתי 'הצלחה בלתי כשירה מדומה' למלחמה היא פברוק. [...] [זה היה] רחוק מלקרוא לזה הצלחה בלתי כשירה, מדומה או אחרת, אמרתי די בבירור ש'ייתכן שזה יהיה גשר רחוק מדי'."

הגוף התקשורתי הליברלי לשמירה על התקשורת, FAIR, ביקר את קראוטהאמר, לצד פרשן שמרני נוסף, ביל קריסטול, על שהרעיפו שבחים לנאום ההשבעה השני של הנשיא בוש, ב-20 בינואר 2005. ברשת פוקס ניוז, קראוטהאמר קרא לנאום "מהפכני" בסנגוריה שלו על חופש אוניברסלי והשווה את בוש לנשיא לשעבר, ג'ון פ. קנדי, אשר בנאום ההשבעה שלו התחייב בהרחבה כי "אנו נשלם כל מחיר, נתגבר על כל מכשול, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב, במטרה להבטיח את הישרדות ההצלחה של החירות". ארגון FAIR האשים את קראוטהאמר ואת קריסטול שלא ציינו כי הם סייעו בכתיבת הנאום, האשמה שקראוטהאמר מכחיש. מאמר של הוושינגטון פוסט בנושא המחלוקת הנ"ל ציין כי א) ההזמנה של קראוטהאמר להתייעצות בבית הלבן, לא כללה התייחסות לנושא של נאום ההשבעה וכי תואר במקום דיון על היעדים והגישות שיש לנקוט במשך ארבע השנים הבאות, ב) קראוטהאמר התבקש באופן ספציפי לנהל את הדיון בנושא המזרח התיכון, ג) הבכיר בבית הלבן שכינס את המפגש תיאר פגישה זו כ"די מנותקת" מנאום ההשבעה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס קראוטהאמר בוויקישיתוף

ממאמריו:

הערות שוליים

  1. ^ Washingtonpost.com: Charles Krauthammer Biography, www.washingtonpost.com
  2. ^ ביוגרפיה בוושינגטון פוסט: http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/opinions/krauthammer.htm
  3. ^ ביוגרפיה בוושינגטון פוסט: http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/opinions/krauthammer.htm
  4. ^ The New Republic, 17 בפברואר 1986
  5. ^ Jonathan D. Caverley, "Power and Democratic Weakness: Neoconservatism and Neoclassical Realism", Millenium: Journal of International Studies, 2010, עמ' 2
  6. ^ Thomas Bodenheimer, Robert Gould, Rollback!: right-wing power in U.S. foreign policy, Boston: South End Press, 1989. עמ' 181-182.
  7. ^ Charles Krauthammer, "The Unipolar Moment", Foreign Affairs, Vol. 70, No. 1, America and the World 1990/91 (1990/1991), pp. 23-33.
  8. ^ Charles Krauthammer, "The Unipolar Moment", Foreign Affairs, Vol. 70, No. 1, America and the World 1990/91 (1990/1991), עמ' 29-30.
  9. ^ קראוטהאמר 3 דקות 47 שניות בראיון
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26763414צ'ארלס קראוטהאמר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=צ%27ארלס_קראוטהאמר&oldid=907697"