ויליאם קריסטול

ויליאם "ביל" קריסטול (באנגלית: William "bill" Kristol, נולד ב-23 בדצמבר 1952 בניו יורק, ארצות הברית) הוא עיתונאי, פובליציסט, עורך עיתונות ופרשן פוליטי יהודי אמריקאי. חבר מערכת בפוקס ניוז, וידוע בהשקפותיו כנאו-קונסרבטיבי ופרו-ישראלי.

ביוגרפיה

קריסטול נולד בארצות הברית למשפחה יהודית. הוא בנו של מי שנחשב אבי התנועה הנאו-קונסרבטיבית, אירווינג קריסטול. אימו, גרטרוד הימלפארב, הינה חוקרת של ספרות ויקטוריאנית ודמות נאו-קונסרבטיבית חשובה בזכות עצמה. ב-1973 סיים קריסטול תואר ראשון באוניברסיטת הרווארד, בהצטיינות. ב-1976 הוא עבד כסגן מנהל קמפיין הפריימריס הדמוקרטים של דניאל פטריק מויניהאן, במרוץ המוצלח של מויניהאן למושב בסנאט מטעם מדינת ניו יורק. קריסטול המשיך בלימודיו וקיבל דוקטורט בממשל, גם זאת מאוניברסיטת הרווארד ב-1979. בשנה הראשונה ללימודיו לתואר שני הוא היה שותף לחדר, במעונות הסטודנטים, עם השמרן האפרו אמריקני אלן קיז. כעשור שנים מאוחר יותר ב-1988 הוא ניהל את הקמפיין הכושל של קיז למושב בסנאט מטעם מדינת מרילנד, כנגד פול סרביינס.

קריסטול נשוי לסוזן שיינברג ואב לשלושה ילדים.

קריירה אקדמאית ופוליטית

עם סיום לימודיו החל קריסטול ללמד פילוסופיה פוליטית ופוליטיקה אמריקאית באוניברסיטת פנסילבניה ובבית הספר לממשל על שם ג'ון קנדי, באוניברסיטת הרווארד. ב-1985 מונה לראש המטה של שר החינוך וויליאם בנט בממשלו של הנשיא רונלד רייגן, ולאחר מכן, בשנים 1989–1993 היה ראש המטה של סגן הנשיא דן קוויל, תחת ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש (האב). העיתון "ניו ריפבליק" תיאר את קריסטול בתפקידו כראש המטה של סגן הנשיא, כ"מוח של דן קווייל".

כתיבתו

תשומת הלב הראשונית שקריסטול קיבל, כמנהיג שמרני, הייתה כשכיהן כיושב ראש "הפרויקט לעתיד רפובליקני", והתפרסם כמעצב דעת קהל שמרני, במהלך המאבק על תוכנית ביטוח הבריאות של קלינטון. במזכר שהפך לאחר מכן לכמעט אגדה בקרב אנשי המפלגה הרפובליקנית כתב קריסטול כי על המפלגה הרפובליקנית "להרוג", לא לתקן או להתפשר, על תוכנית ביטוח הבריאות של הנשיא קלינטון. ההצלחה של הצעת קלינטון, הוא הזהיר, תעשה "רה-לגיטימציה של התלות של מעמד הביניים תחת 'הביטחון' של בזבוז ממשלתי", דהיינו, תלות בתוכניות בחסות הממשל, ספינת הדגל של המפלגה הדמוקרטית, ודבר זה "יפיח מחדש... את הדמוקרטים, כמגן רחב הלב של האינטרסים של מעמד הביניים", מעמד הנחשב כזה שמכריע כל מערכת בחירות באמריקה. המזכר של קריסטול הפך באופן מיידי לאלמנט מרכזי באיחוד של הרפובליקנים מאחורי ההתנגדות לרפורמת מערכת הבריאות של קלינטון. במזכר נוסף, זמן מה לאחר זה הראשון, הוא קידם את הססמה, "אין שום משבר בריאותי", ססמא אשר מנהיג המיעוט בסנאט, ויותר מאוחר, המתחרה של קלינטון במרוץ לבחירה מחדש, השתמש כתגובה לנאום מצב האומה של הנשיא קלינטון ב-1994.

ב-1994, לאחר שהרפובליקנים זכו מחדש ברוב בבית הנבחרים של ארצות הברית, תחת הנשיאות של ביל קלינטון, והחלו לבסס את התוכנית שלהם, "החוזה עם אמריקה" (תוכנית רפובליקנית בבחירות לבית הנבחרים, המפרטת את הבטחותיהם לבוחר, לו יתנו בהם אמון כרוב בבית הנבחרים), קריסטול אמר כי "העובדה כי הממשלה לא תהיה יותר כה נדיבה עם כספי משלם המיסים (כלומר, פחות תבזבז כסף זה), ייתכן שזה משהו מרושע, אך זה גורם לי לחשוב על זה יותר כהתנהגות אחראית. במשך שנים רבות מדי, כמה ליברלים חשו כי הם עושים טוב בזה שהם מבזבזים את כספי משלם המיסים. כעת האמריקנים רוצים לתת מבט מעמיק יותר כלפי מה באמת עושה טוב ומה עושה נזק".

קריסטול ייסד ב-1995 את השבועון הפוליטי השמרני הויקלי סטנדרד ומשמש עד היום כעורך וכמוציא לאור של השבועון (במימון המיליארדר בתחום התקשורת רופרט מרדוק). מי שסייע לו בייסודו של העיתון ושימש כסגנו עד 1997 היה ג'ון פודהורץ, בנו של נורמן פודהורץ, מראשי הנאו-קונסרבטיבים לצידו של אירווינג קריסטול (אביו של ויליאם קריסטול). נורמן פודהורץ היה העורך של ה"קומנטרי" במשך שלושים וחמש שנים. כיום ומאז 2009 ג'ון פודהורץ הוא העורך של אותו עיתון.

חשיבות מרובה ביותר נוטים לייחס ל"פרויקט למען המאה האמריקנית החדשה" (PNAC) שקריסטול ייסד ב-1997 יחד עם רוברט קגן. רבים טוענים שמכתב גלוי שנשלח מפרויקט זה ב-26 בינואר 1998 לנשיא קלינטון, בחתימת רבים מראשי הנאו-קונסרבטיבים וקרא לנשיא להפיל את סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק השפיע על הנשיא שלאחריו ג'ורג' בוש (הבן) לעשות בדיוק את הפעולה הזו, כאשר באותה עת רבים מהחתומים על המכתב כבר כיהנו במישרות שונות בממשלו. בנוסף לקריסטול עצמו ולקגן חתומים על המכתב ריצ'רד פרל, בשעתו עוזר שר ההגנה בממשל הנשיא רונלד רייגן ולימים יו"ר המועצה למדיניות ההגנה אצל הנשיא בוש (הבן), ריצ'רד ארמיטאג', לימים סגן שר החוץ אצל בוש (הבן), דונלד ראמספלד שר ההגנה שלו, פול וולפוביץ סגן שר ההגנה, רוברט זליק נציג הסחר האמריקאי בממשל בוש הבן ואחר כך סגן שר החוץ, ג'והן בולטון שהפך אמנם רק שנתיים אחרי הפלישה לעיראק השגריר באו"ם, פאולה דובריאנסקי סגנית שר החוץ, אליוט אברמס ועוד רבים מהנאו-קונסרבטיבים ששימשו לאחר מכן כאמור בתפקידים מגוונים בממשל בוש (הבן) וגם אחרים כמובן - פרנסיס פוקויאמה, ג'יימס וולסי, ויליאם בנט ועוד.

ב-2005, קריסטול הופיע בסרט הדוקומנטרי של יוג'ין ג'רקי, "מדוע אנחנו נלחמים?", הבוחן את יחסי המלחמה של ארצות הברית עם הכלכלה והעסקים, הסבך של תעשיית הצבא בארצות הברית המודרנית.

ב-29 בדצמבר 2007, הניו יורק טיימס הכריז כי קריסטול יכתוב עבורם טור שבועי בעמוד מאמר המערכת של העיתון, החל מינואר 2008. במהלך 2007, הוא כתב טור עבור המגזין 'טיים'.

לקראת בחירות 2008 לנשיאות ארצות הברית היה קריסטול יועץ לענייני מדיניות חוץ לג'ון מקיין. קריסטול היה מבין הפרשנים והפעילים השמרניים שדחפו את מקיין לבחור במועמדת לסגנית הנשיא, שרה פיילין, כפי שדיווח העיתון ה"דיילי ביסט", "קריסטול היה מבין האנשים הבולטים ביותר בקידום פיילין-כשהוא טוען שהיא צעירה, פופולרית, נמרצת, לא ידועה וכי יש לה את הקשרים הנכונים לבלוק (ההצבעה) הימני הדתי, אשר הוכיח את עצמו ככה חיוני לניצחונות הרפובליקנים ב-2000 ו-2004". כתב העת שלו, ה-"ויקלי סטנדרד" היה מבין אלו שהריצו מועמדות זו של פיילין לסגנית נשיא.

השפעתו כיום

קריסטול משמש כיום ומופיע באופן קבוע, כפרשן פוליטי ברשת פוקס ניוז, בעיקר בפאנל של התוכנית "דו"ח מיוחד". כמו כן הוא בעל טור קבוע כאמור, בניו יורק טיימס.

כפעיל ניאו קונסרבטיבי, קריסטול גם מעורב כיום בכמה צוותי חשיבה שמרניים, בנוסף לפרויקט המאה האמריקאית החדשה - הוא שימש בעבר כיושב ראש "פרויקט האזרחות החדש" (New Citizenship Project) הניאו קונסרבטיבי, והיה חבר בחבר הנאמנים של מוסד מנהטן למדיניות מחקר השמרני. כיום הוא משתתף קבוע במפגש השנתי של ועידות קבוצת בילדרברג. ביולי 2010 היה בין מייסדי "ועדת החירום למען ישראל" (ECI), שמטרתה לקדם אג'נדה ביטחונית אמריקאית פרו ישראלית וכיום הוא אחד מחברי הנהלתה. בבחירות 2010 נקטה ועדה זו דעה מפורשת ובוטה כנגד כל פוליטיקאי שנחשב בעיניה "רך" מדי במאבק בטרור, או כמבקר של המדיניות האמריקאית הפרו ישראלית.

במקביל קריסטול הוא מרצה אורח באוניסרסיטת הרווארד, שם הוא מעביר קורס במחלקה לממשל, בשם "המראה של הנסיכים", בנושא קסנופון, פילוסוף וחייל יווני שכתב היסטוריה לאותה עת, על הפילוסופיה של סוקרטס, והחיים ביוון. קריסטול גם לימד קורס בשם, "האם ניתן למשול באמריקה?", בבית ספר לממשל על שם ג'ון קנדי. בנוסף לעבודתו כפרשן פוליטי ברשת פוקס ניוז, קריסטול היה גם פרשן המתארח על בסיס כמעט קבוע, בתוכנית של רשת סקיי ניוז, "חדשות העולם הערב" וכן אחד הפטרונים של מכון לחשיבה מדינית, "ג'קסון סוסייטי" היושב באוניברסיטת קיימברידג'.

עמדות פוליטיות ומדיניות

קריסטול היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של מלחמת עיראק. ב-18 בספטמבר 2002, הוא הצהיר כי המלחמה בעיראק "יכולה להוות השפעה מעולה על כל המזרח התיכון". יום לאחר מכן, הוא אמר כי סדאם חוסיין "חצה את קו הסיום" בפיתוח נשק גרעיני. ב-20 בפברואר 2003, הוא אמר על סדאם חוסיין, "יש לו נשק להשמדה המונית... הבט, אם נשחרר את העם העיראקי, יכבדו אותנו בעולם הערבי". ב-1 במרץ 2003, 18 יום לפני הפלישה לעיראק, קריסטול דחה את האפשרות של אלימות סקטוריאלית שתתרחש לאחר מכן. הוא גם אמר כי "מלחמות מעטות בהיסטוריה האמריקנית הוכנו יותר טוב או ביסודיות יתרה מאשר זו, בידי הנשיא הזה". הוא טען כי המלחמה תעלה בין 100 ל-200 מיליארד דולר, אך טעה בהערכתו, כיוון שעלות המלחמה הגיעה עד כה לכחצי טריליון דולר. ב-5 במרץ 2003, קריסטול צוטט כאומר, "יצדיקו אותנו כאשר נגלה את הנשק להשמדה המונית".

ב-2003, משהחלה המלחמה בעיראק, קריסטול הופיע בתוכנית של ערוץ הרדיו הציבורי (NPR), "פרש אייר", והצהיר כי "יש איזה סוג מסוים של פופ-סוציולוגיה באמריקה... שהשיעים בעיראק רוצים רק לייסד סוג מסוים של משטר פונדמנטליסטי אסלאמי. אין כמעט ראיות לכך כלל. עיראק תמיד הייתה מאד חילונית". קריסטול גם כתב ספר בשם "המלחמה על עיראק", ביחד עם לורנס קפלן, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והצהיר כי "ייתכן ועל ארצות הברית לכבוש את עיראק לזמן מה. על אף שהאו"ם, אירופה והכוחות הערבים יצטרכו, כמו באפגניסטן, לתרום כוחות, האחריות העיקרית תיפול, ללא ספק, על המדינה שתשחרר את בגדאד. על פי הערכה אחת, מלכתחילה מספר של כ-75,000 חיילים ייתכן וידרשו לעשות שיטור על המצב שלאחרי, במחיר של 16 מיליארד דולר לשנה. כשכוחות של מדינות אחרות יגיעו, וכאשר עיראק תבנה מחדש את המערכת הכלכלית והפוליטית שלה, הכוח הזה (של מספר החיילים האמריקנים) יוכל, קרוב לוודאי, להיות מופחת לידי כמה אלפי חיילים, לאחר שנה או שנתיים". האנליזה הנ"ל לא הוכחה כעומדת במבחן המציאות. המלחמה בעיראק הוכיחה כבעלת עלות של 12 מיליארד דולר לחודש (ולא לשנה), ומצבת מספר החיילים האמריקנים עומד כעת על 150,000.

למרות זאת, קריסטול לא תמיד תמך במדיניות של ממשל בוש, ולעיתים אף יצא בביקורת כנגד הנשיא בוש על שאינו מספיק שמרן. ב-2004, הוא כתב מאמר מערכת שביקר חריפות את מזכיר ההגנה, דונלד ראמספלד על ניהול המלחמה בעיראק. הוא היה גם בין השמרנים הראשונים שיצאו בפומבי כנגד המינויי השנויי במחלוקת של הרייאט מיירס לבית המשפט העליון מטעם הנשיא בוש. על המינויי של מייארס הוא אמר, "אני מאוכזב, מדוכא ומיואש. [...] קשה מאד להתעלם מהמסקנה כי הנשיא בוש התקפל בלחימה על הפילוסופיה החוקתית. מייארס היא, ללא ספק, היא אדם כשיר והגון. אבל הבחירה שלה תשפט, בצורה שלא ניתן להתעלם ממנה, כמשקפת שילוב של קומבינות והעדפות מצד הנשיא".

קריסטול היה גם תומך קולני של הזכות של ישראל לתקוף בלבנון, במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006, כשהוא מצהיר כי זוהי "גם המלחמה שלנו", כשהוא מתייחס לארצות הברית. הוא ממשיך לתמוך בהמשך המלחמה בעיראק, ומעדיף הכפפת סנקציות על איראן, וביוני 2006 הוא הציע כי "ייתכן ועלינו לשקול לתת מענה לפעולה האגרסיבית האיראנית הזו עם מכה כנגד המתקנים הגרעיניים האיראניים. מדוע לחכות?".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם קריסטול בוויקישיתוף

• ביוגרפיה ומאמרים מהטור של קריסטול, ניו יורק טיימס
• ביוגרפיה של ביל קריסטול, עיתון ה-"ויקלי סטנדרד"

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25449566ויליאם קריסטול