צ'אנגצ'ון

צ'אנגצ'ון
长春市
	פוטומונטז' של צ'אנגצ'ון
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	ג'ילין
שטח	20,604 קמ"ר
גובה	222 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בתת-המחוז העירוני	7,674,439 (2010)
‑ צפיפות	370 נפש לקמ"ר (2010)
קואורדינטות	43°54′N 125°12′E / 43.900°N 125.200°E
אזור זמן	UTC +8
	www.changchun.gov.cn
	(למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן צ'אנגצ'ון

צָ'אנְגְּצ'וּן (בסינית: 长春, בפין-יין: Chángchūn, מילולית: "אביב ארוך") היא בירת מחוז ג'ילין ברפובליקה העממית של סין. צ'אנגצ'ון היא תת-מחוז עירוני השוכן בחבל מנצ'וריה בצפון-מזרח סין, והיא משתרעת על שטח בגודל של כ-20,000 קילומטרים רבועים.

היסטוריה

צ'אנגצ'ון נוסדה בהוראת צו של הקיסר ג'יאג'ינג (Jiajing; 嘉靖) משושלת מינג ששלט בסין במאה ה-16, כדי שתשמש תחנת מסחר וכפר באזור הספר הצפוני של סין. בסוף המאה ה-18 החלו להתיישב באזור איכרים שהיגרו מהאזורים הצפופים של שאנדונג וחביי. האוכלוסייה גדלה וב-1889 צ'אנגצ'ון קיבלה מעמד של עיר.

בסוף המאה ה-19 האימפריה הרוסית, שהאזור בו נמצאת צ'אנגצ'ון היה בתחום ההשפעה שלה בסין, בנתה מסילת רכבת שקישרה בין חרבין ופורט ארתור שהייתה לה תחנה בתחומי המועצה קוואנצ'נג (宽城区) שבצ'אנגצ'ון. בעקבות ניצחון האימפריה היפנית במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905), תחום ההשפעה היפני בסין התרחב עד אזור צ'אנגצ'ון. היפנים זיהו את הפוטנציאל הטמון בצ'אנגצ'ון, ששכנה באזור בין רוסיה סין ויפן, וב-1907 קנו ללא ידיעת הממשלה הסינית אדמות בעיר והקימו בה תחנת רכבת גדולה.

היפנים לא עצרו בכך ובעשורים שלאחר מכן הם השקיעו סכומי עתק בפיתוח העיר במטרה שתשמש בסיס ליפנים כשיכבשו את האזור בעתיד, וכן כדי ליצור בסיס יפני שירתיע את הרוסים. העיר הפכה למרכז רכבות אזורי, נבנו בה בסיסים צבאיים ענקיים והיפנים השתמשו בה כדי להדגים את פאר האדריכלות היפנית ולהחדיר את התרבות היפנית לאזור. העיר גדלה באופן משמעותי והפכה לאחת הערים החשובות באזור.

ב-10 במרץ 1932 הוקמה בתחומי מנצ'וריה מנצ'וקוו, מדינת חסות של יפן שתפקדה בפועל כממשלת בובות יפנית, וצ'אנגצ'ון הפכה לבירתה. ב-13 במרץ שם העיר שונה ל"שִׂינְגִ'ינְג" (新京), שמשמעותו היא "עיר בירה חדשה". בניגוד לאוכלוסייה המקומית שדוכאה באופן בוטה על ידי השלטון היפני, שינג'ינג המשיכה ופרחה בתקופת מנצ'וקוו. העיר התרחבה, כמו גם כלכלתה, והיא הייתה המושב של גופים חשובים בנמצ'קוו, כמו צבא קוואנטונג. היפנים המשיכו להשקיע רבות בעיר ופיתחו אותה בהתאם לגישת עיר גנים שהייתה נפוצה אז בחלקים אחרים של העולם.

בהמשך שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 היפנים עבדו על תוכניות לבניית ערי לוויין מסביב לעיר במטרה להפוך אותה למטרופולין ענק, אולם הביצוע של התוכניות התעכב בעקבות השפעות מלחמת העולם השנייה.

ב-20 באוגוסט 1945 הצבא האדום כבש את העיר מידי היפנים ושמה חזר להיות צ'אנגצ'ון. לאחר שהסובייטים עזבו ב-1946 כוחות הקוומינטנג השתלטו על העיר במסגרת מלחמת האזרחים הסינית. לאחר מצור של מספר חודשים העיר נפלה ב-1948 לידי צבא השחרור העממי. במהלך המצור מאות אלפים מתושבי העיר מתו לאחר שגוועו ברעב.

ב-1954 צ'אנגצ'ון הפכה לבירת מחוז ג'ילין, במקום העיר ג'ילין. במקביל החלה להתפתח בעיר תעשיית ייצור כלי רכב, שהפכה למוקד הכלכלה של צ'אנגצ'ון.

כלכלה

צ'אנגצ'ון היא מרכז תעשיית הרכב בסין והיא מכונה לעיתים "דטרויט של סין". העיר היא גם הבסיס של תאגיד FAW, יצרן הרכב הגדול ביותר בסין. בין הענפים המשמעותיים האחרים מלבד תעשיית הרכב ניתן למנות את עיבוד המוצרים החקלאיים מהאזור וייצור חומרי בניין.

חלוקה מנהלית

מבחינה מנהלית תת-הנציבות העירונית של צ'אנגצ'ון מחולקת ל-7 מועצות (市辖区), שתי נפות עירוניות (县级市) ונפה אחת (县). האזור העירוני של צ'אנגצ'ון משתרע על חמש מהמועצות: צ'או-יאנג (朝阳区), נאן-גוואן (南关区), קוואנצ'נג (宽城区), ארדאו (二道区) ולו-יו'אן (绿园区).

חינוך

בעיר נמצאות מספר אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת ג'ילין, אוניברסיטת צ'אנגצ'ון ואוניברסיטת צ'אנגצ'ון למדע וטכנולוגיה.

תחבורה

במרחק של כ-30 קילומטרים צפון-מזרחית למרכז העירוני של צ'אנגצ'ון נמצא נמל התעופה הבינלאומי צ'אנגצ'ון לונגג'יה, המציע טיסות למגוון יעדים מרכזיים ברחבי הרפובליקה העממית של סין, כמו גם בקוריאה הדרומית וטאיוואן.

מהעיר יוצאות רכבות לערים רבות בצפון-מזרח סין, בהן ג'ילין, חרבין, שן-יאנג ודאליין, כמו גם לערים מרכזיות בשאר חלקי סין, בהן הבירה בייג'ינג, שאנגחאי וגואנגג'ואו.