פרשת בכרי-בוג'נאח
פרשת בַכּרי-בוּג'נאח (בצרפתית: L'affaire Bakri-Busnach) היא השם לסכסוך מסחרי-פוליטי בין צרפת לאלג'יריה בתחילת המאה ה-19 שבמרכזו עמדו חובותיה של צרפת לחברה מסחרית בבעלות המשפחות היהודיות-אלג'יריות בכרי ובוג'נאח. הפרשה נחשבת לאחד הגורמים לפלישה הצרפתית לאלג'יריה (אנ') בשנת 1830.
הפרשה
במהלך המאה ה-17 הגיעו לערי צפון אלג'יריה מהגרים יהודים מליבורנו שבאיטליה. מהגרים אלה, שהיו צאצאיהם של מגורשי ספרד, התיישבו בצפון אפריקה בתור סוחרים ובחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, ועד מהרה נהפכו לגורם משמעותי בסחר הבינלאומי של ערי אלג'יריה. הם סיפקו שירותים פיננסיים ומסחריים חשובים לדיי (השליט המקומי מטעם האימפריה העות'מאנית), וכמה מהם מונו לאורך השנים לכהן בתפקיד ה"מוקדם", המתווך בין הקהילה היהודית האלג'ירית לשלטון. שתיים מהמשפחות הבכירות מקרב יוצאי ליבורנו באלג'יריה היו משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. השתיים חברו בסוף המאה ה-18 והקימו חברה כלכלית שהייתה דומיננטית בייצוא של סחורות מאלג'יריה לאירופה, ובפרט בייצוא של מזון (בעיקר חיטה) מאלג'יריה לצרפת, בין השאר כדי לספק את צרכיו של צבא נפוליאון.
במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-18, עקב צרכיו הגדלים של צבא נפוליאון במסעות הכיבוש שלו, צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. החברה מימנה את פעילותה על ידי הלוואה מהדיי של אלג'יריה, כך שחובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לשליט אלג'יריה, והפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19. צרפת ואלג'יריה הגיעו לעיתים להסדרי חוב ביניהן, אך צרפת הִרבתה להפר אותם. בשנת 1800 נעצרו בפריז סוכניה של חברת בכרי-בוג'נאח יעקב בכרי (אנ') ושמעון אבוקאייה, לאחר שדחקו בצרפת לשלם את חובותיה. לאחר מגעים מדיניים, ממשלת צרפת שחררה אותם באותה שנה והסכימה לשלם 3.7 מיליון פרנק מתוך שמונה המיליון שהייתה חייבת. בהסכם השלום בין צרפת לאלג'יריה בשנת 1801 הכירה צרפת בקיום יתרת החובות שלה לחברת בכרי-בוג'נאח, אך גם לאחר מכן לא העבירה את הכספים. אחד הטיעונים שהממשל הצרפתי העלה בניסיון להתחמק מהתשלום היה שחברת בכרי-בוג'נאח סוחרת גם עם בריטניה, אויבתה המושבעת של צרפת, ולכן אין צרפת מעוניינת לשלם לה את החוב.
שאלת החובות של צרפת לחברת בכרי-בוג'נאח נשארה צפה באוויר ללא פתרון במהלך השנים 1800–1826, על אף ניסיונות של אלג'יריה להשיג את הכספים בזמנו של לואי ה-18. בשנת 1826 שליט אלג'יריה חוסיין דיי שלח מכתב לשר החוץ הצרפתי, והוחלט להקים ועדה שתקבע את הסדר החוב. עד אותה שנה תפח החוב לכדי ארבעה-עשר מיליון פרנק צרפתי, כולל ריבית של ארבעה מיליון פרנקים, אך בהסדר החוב החדש נקבע שהממשלה הצרפתית תשלם שבעה מיליון פרנקים בלבד. בית המסחר בכרי-בוג'נאח קיבל את ההסכם וכך גם חוסיין דיי, שקיווה להשיג את חלקו מהכספים. אולם גם את הסדר החוב הזה צרפת לא קיימה.
תקרית המניפה
ב-30 באפריל 1827 התאספו הקונסולים והסוכנים הדיפלומטים הזרים באלג'יר בכנס ביחד עם שליט אלג'יריה חוסיין דיי. בהזדמנות זאת שאל חוסיין דיי בפומבי את הקונסול הצרפתי האם צרפת מתכוונת לעמוד בהסדר החוב, והאם היא התחילה בהעברת הכספים. כאשר שמע שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא בכעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה שהייתה בידיו. על פי גרסה אחרת, חוסיין דיי בסך הכל רצה לפגוע בזבוב מטריד ופגע בקונסול הצרפתי בטעות.
ממשלת צרפת התייחסה לתקרית כעלבון פומבי ודרשה מהדיי התנצלות מידית. משלא נענתה החלה בצעדי ענישה, והצי הצרפתי פתח במצור ימי על נמל אלג'יר, שנמשך 3 שנים. פעולה זאת פגעה בכלכלתה של צרפת, שניהלה קשרי מסחר ענפים עם אלג'יריה, לא פחות מאשר פגעה באלג'יריה עצמה, ולכן הצרפתים ניסו לפנות לגישור בינלאומי. הם פנו בין השאר לסולטאן האימפריה העות'מאנית ולמוחמד עלי, שליטה החזק של מצרים העות'מאנית, במטרה שיתווכו בינה לבין אלג'יריה, אך הדבר לא נשא פרי. בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה – כיבוש שנמשך עד שנות ה-60 של המאה ה-20. הפלישה הצרפתית לאלג'יריה נבעה משיקולים רבים, ובעיקר משיקולים פנימיים של המדינאים הצרפתיים, אך פרשת בכרי-בוג'נאח היוותה את אחד מהגורמים המידיים החשובים לכך ואף שימשה כקאזוס בלי הרשמי לפלישה.[1]
ראו גם
לקריאה נוספת
- חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, ירושלים: מוסד ביאליק, כרך 2, תשכ"ה, עמ' 66-72.
- Rosenstock, Morton. The House of Bacri and Busnach: A Chapter from Algeria’s Commercial History, Jewish Social Studies 14 (1952): 343–364.
