פסק דין סורינג נגד בריטניה
פסק דין סורינג נגד הממלכה המאוחדת (באנגלית: Soering v. The United Kingdom) הוא פסק דין תקדימי של בית הדין האירופי לזכויות אדם משנת 1989 אשר דן בהסגרתו של יינס סורינג, צעיר בעל אזרחות גרמנית, לארצות הברית, על מנת שיעמוד למשפט בגין רצח בכוונה תחילה. בית המשפט קבע לראשונה כי הסגרה יכולה להוות הפרה (מצד המדינה המתבקשת) של סעיף 3 של האמנה האירופית לזכויות אדם (1950), האוסר על עינויים ועל עונש או יחס בלתי-אנושי או משפיל. בנוסף קבע בית המשפט שהמתנה ממושכת של נדונים למוות יכולה להוות עינוי כאמור.
רקע
נסיבות המקרה
יינס סורינג נולד ב-1966. בגיל 11 היגר עם הוריו לארצות הברית. בשנת 1984, בהיותו בן 18, הכיר את אליזבת הייסום, אזרחית קנדית המבוגרת ממנו בשנתיים, במהלך לימודיהם המשותפים באוניברסיטת וירג'יניה. על פי עדות שניתנה למשטרה המקומית במועד מאוחר יותר, החליטו סורינג ואליזבת הייסום לרצוח את הוריה שהתנגדו לקשר בין השניים. במטרה לא לעורר חשד, הם שכרו רכב בשרלוטסוויל, וירג'יניה ונהגו לוושינגטון. ב-30 במרץ 1985, נהג סורינג לביתם של משפחת הייסום וסעד עם זוג ההורים. במהלך ארוחת הערב או לאחריה, פתח סורינג בוויכוח עם הזוג, שלף סכין ורצח אותם באכזריות. גופותיהם של ההורים נמצאו כאשר גרונותיהם משוספים ופצעי דקירות רבים בגופם ובגרונותיהם. באוקטובר 1985 עזבו סורינג ואליזבת הייסום את ארצות הבית וברחו לאירופה. ב-30 באפריל 1986, נעצר הזוג באנגליה באשמת זיוף המחאות.[1] שישה שבועות לאחר מכן, חבר שופטים ממחוז בדפורד בווירג'יניה הגיש כתבי אישום כנגד סורינג בגין רצח הזוג הייסום.
הליכים משפטיים
ב-11 באוגוסט 1986, הגישה ארצות הברית בקשת הסגרה של הזוג סורינג והייסום בהתבסס על הסכם ההסגרה בין ארצות הברית לבריטניה משנת 1972. בעקבות כך, בהוראת משרד הפנים הבריטי, הוצא צו מעצר לסורינג. ב-29 באוקטובר 1986, פנתה שגרירות בריטניה בוושינגטון לרשויות ארצות הברית והתנתה את הסגרתו של סורינג בתנאים הבאים:
"כיוון שעונש המוות בוטל בבריטניה, השגרירות קיבלה הוראה לקבל ערבויות, בהתאם לתנאי הסכם ההסגרה, שבמקרה של מר סורינג, אם יוסגר ויורשע בפשעים אשר הוא מואשם בהם... אם יגזר עונש המוות, הוא לא יוצא אל הפועל".
השגרירות ביקשה כי במקרה והרשויות האמריקאיות לא יוכלו לספק הבטחה שכזו מסיבות חוקתיות, הממשל האמריקאי יתערב וימליץ לרשויות הרלוונטיות כי לא ייגזר עונש המוות על סורינג ואם אכן ייגזר, שלא יוצא אל הפועל. ביוני 1987, הגיש עורך הדין של מחוז בדפורד תצהיר ובו התחייב כי אם אכן סורינג יורשע במעשים המיוחסים לו, תוצג לשופט פנייתה של בריטניה המבקשת להימנע מביצוע עונש המוות. תצהיר זה הועבר לממשלת בריטניה בחסות התכתבות דיפלומטית ביוני 1986 ותצהיר נוסף במאי 1988. בהמשך נודע לממשלת בריטניה כי עורך הדין של מחוז בדפורד הבהיר כי אינו מתכוון להעביר התחייבויות נוספות ובכוונתו לדרוש עונש מוות בהתבסס על הראיות שהצטברו כנגד סורינג.
סורינג מצידו הגיש מספר עתירות כנגד בקשת ההסגרה האמריקאית, אך עתירתו נדחתה על ידי בית הלורדים וכך גם העצומה אשר הגיש למזכיר הפנים הבריטי. כאשר מיצה את האפשרויות לסעד משפטי בבריטניה, הוא הגיש עתירה נגד בריטניה לבית הדין האירופי לזכויות אדם.
פסק הדין
עתירתו של סורינג נדונה על ידי הוועדה האירופית לזכויות אדם אשר פרסמה את המלצותיה ב-19 בינואר 1989. הוועדה קבעה, ברוב של שישה קולות מול חמישה, כי ההסגרה עצמה אינה מהווה יחס לא אנושי או משפיל וכאמור באמנה. עם זאת, הסגרתו של אדם למדינה שבה קיים חשש כי יהיה נתון לעינויים או יחס לא אנושי מהווה פגיעה בזכויותיו, ולכן תהווה הפרה של האמנה. העניין הועבר לדיון בבית הדין האירופי לזכויות אדם, שם טען סורינג, אשר להפרות של סעיף 3, סעיף 6 וסעיף 13 של האמנה האירופית לזכויות אדם.
לגבי סעיף 3 טען סורינג כי יישום החלטת מזכיר המדינה במשרד הפנים הבריטי להסגירו לארצות הברית, תוביל להפרת סעיף 3 לאמנת זכויות האדם הקובע כי "אף אדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס לא אנושי, טיפול משפיל או עונש אכזרי". ההפרה בסעיף זה נקשרת ליחס אותו טוען הנאשם כי יקבל אם ימתין בשורת הנדונים למוות בווירג'יניה, שם הוא צפוי להמתין בין שש לשמונה שנים.
לגבי סעיף 6 סורינג טען כי ההיעדר הצפוי של סיוע משפטי בווירג'יניה ואי ההכרה של השופטים האנגלים במצבו הנפשי מהווים הפרה של הזכות למשפט הוגן.
לגבי סעיף 13 סורינג טען כי אין סעד אפקטיבי בבריטניה שיכול לסייע לו עם ההפרה של סעיף 3 או לפצותו על כך.
ב-7 ביולי 1989 קיבל בית המשפט פה אחד החלטה לפיה הסגרתו של סורינג לארצות הברית תהווה הפרה של האיסור בס' 3 לאמנה האירופית. זאת כיוון שההשפעות הפסיכולוגיות הקשות על אסירים הממתינים בשורת נידוני המוות מהוות הפרה של סעיף 3 לאמנה. בית המשפט ציין ארבעה מאפיינים מרכזיים אשר השפיעו על חומרת ההפרה במקרה של סורינג:
- תקופת המעצר הארוכה טרם ההוצאה להורג
- תנאי המעצר
- גילו ומצבו הנפשי של סורינג
- אפשרות ההסגרה לגרמניה, המדינה בה נולד אשר עונש המוות אינו חל בה.
לגבי סעיף 6 קבע בית הדין כי אין לו סמכות לדון בטענת ההפרה, ולגבי ס' 13 הוא קבע שאין הפרה של חובת מתן הסעד האפקטיבי כיוון שלסורינג הייתה ההזדמנות להביא להליך ביקורת שיפוטית בזמן הקבוע במסגרת המשפט הבריטי.
משמעויות
בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע כי עינויים ויחס לא אנושי או משפיל צריכים להגיע לרמת מינימום של חומרה על מנת שאדם יקבל הגנה תחת סעיף 3 לאמנה. רמה זו תלויה בנסיבות המקרה ובהקשרו, כמו גם הטיפול בנושא, העונש המוטל, האופן בו יבוצע, משך הזמן שלוקח ביצועו והשפעותיו הגופניות והנפשיות על האדם הנענש. המקרה של סורינג הטיל בית הדין לראשונה את האחריות לשמירה על הזכויות המנויות באמנה, גם על מדינות חברות לאמנה שפעולתן היחידה הייתה גירושו של אדם למדינה שאינה חברה בה וקיים חשש כי תפר את זכויותיו. בריטניה אמנם לא נקטה בעצמה בפעולות עינויים, מתן יחס לא אנושי או טיפול לא ראוי, אך העמדתו של סורינג בסכנה והחשש כי ייחשף לפעולות כאלה, הספיקו כדי לייחס לבריטניה הפרה של סעיף 3 לאמנה. ההחלטה במקרה של סורינג יצרה תקדים משפטי במקרים של הגנה על נאשמים בתיקי הסגרה.
לאחר המשפט
ממשלת בריטניה השיגה ערבויות נוספות מהממשל האמריקאי, טרם הסגרתו של סורינג לרשויות בווירג'יניה. סורינג עמד למשפט והורשע ברצח מדרגה ראשונה של בני הזוג הייסום. ב-4 בספטמבר 1990, נגזרו על סורינג שני מאסרי עולם. כיום הוא משרת את עונשו בכלא בקינגהאם בעיר דילוויין, וירג'יניה. משפטו של סורינג היה המשפט הראשון שצולם ושודר בארצות הברית.
אליזבת הייסום, בתם של הנרצחים, נשפטה ל-90 שנות מאסר באשמת סיוע לרצח.
במהלך השנים הועלו טענות רבות לגבי אי סדרים במשפטו של סורינג: החל בעובדה שהוא נעצר ללא צו, המשך בכך שהמשפט נערך בפני שופט שסירב לפסול את עצמו על אף שבעבר השתתף במסיבה של הקורבנות ושפרסם תאוריה לגבי המקרה עוד טרם המשפט, וכלה בספקות לגבי הראיות לאשם.[1]
בינואר 2017 יצא לאור ספרו שנכתב במשותף עם זוכר פרס פוליצר ביל סייזמור על המשפט.[2] במארס 2017 נדחתה בקשה של סורינג בפעם ה-12 לשחרור על תנאי.[3] גם בקשות שלו להעברה לריצוי עונשו בגרמניה נדחו.
ב-2016 יצא מיני סידרת טלוויזיה בשם "ההבטחה" המתעדת את משפט, וטוענת לחפותו של סורינג.
מקרים קשורים
- Kindler v. Canada - קינדלר נגד קנדה[4] - קבע כי הסגרתו של פושע מורשע למדינה בה יהיה בסכנה כי יוצא להורג על ידי הרשויות, אינה מפירה את כתב הזכויות והחירויות הקנדי. בעקבות פסק הדין פנה קינדלר לוועדה הבינלאומית המפקחת על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, שקבעה שהחלטת בית המשפט אינה מפרה את הזכות לחיים ואת האיסור על עינויים כפי שהם מוגנים באמנה.[5]
- Judge v. Canada - ג'אדג' נגד קנדה,[6] החלטה של הוועדה הבינלאומית המפקחת על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות - קבע כי קנדה הפרה את סעיף 6(1) של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות בכך שהסגירה את ג'אדג' בחזרה לרשויות ארצות ברית לאחר שברח מהמדינה כאשר גזרו עליו עונש מוות ולא ביקשה ערבויות שימנעו את הוצאתו להורג.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Nathan Heller, 'Will Jens Soering Get to Go Home?" The New Yorker (10 December, 2015)
- ^ Jens Soering and Bill Sizemore, A Far, Far Better Thing: Did a Fatal Attraction Lead to a Wrongful Conviction? (Lantern Press 2017)
- ^ Laura Vozzella, No parole for Jens Soering, German diplomat’s son convicted in 1985 double murder in Virginia, Washington Post, 31 March 2017
- ^ Kindler v. Canada, [1991] 2 SCR 779
- ^ Kindler v. Canada, Communication No. 470/1991, U.N. Doc. CCPR/C/48/D/470/1991 (1993)
- ^ Roger Judge v. Canada, Communication No. 829/1998, U.N. Doc. CCPR/C/78/D/829/1998 (2003)
28749693פסק דין סורינג נגד בריטניה