פסיכולוגיה של המוזיקה

פסיכולוגיה של המוזיקה הוא תחום מחקר העוסק בהיבטים הפסיכולוגיים הקשורים בחוויות מוזיקליות. המחקר שואף להסביר ולהבין את ההתנהגות ואת החוויה המוזיקלית, כולל התהליכים שבאמצעותם המוזיקה נתפסת, נוצרת, מגיבה ומשתלבת בחיי היומיום.

הפסיכולוגיה של המוזיקה המודרנית היא אמפירית; הידע שלה נוטה להתקדם על בסיס פרשנויות של נתונים שנאספו על ידי תצפיות שיטתיות המתבססות על התבוננות ואינטראקציה עם מושאי המחקר. הפסיכולוגיה של המוזיקה היא תחום מחקר בעל רלוונטיות מעשית בתחומים רבים, ביניהם קומפוזיציה, חינוך, ביקורתיות וטיפול, וכן ניתוח של גישות אנושית רבות, כגון מיומנות, אינטליגנציה, יצירתיות והתנהגות חברתית.

הפסיכולוגיה של המוזיקה יכולה לשפוך אור על היבטים לא-פסיכולוגיים של מוזיקולוגיה ועשייה מוזיקלית. לדוגמה, באמצעות חקירת התפיסה וחקר המודלים החישוביים של מבנים מוזיקליים (כמו למשל מנגינה, הרמוניה, טונאליות, קצב וצורה) גישה זו יכול לתרום לתורת המוזיקה.

בנוסף, בפסיכולוגיה של המוזיקה מתבצעים מחקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה, המנסים להסביר את הקשר בין תפקוד המוח והשפעותיה הפסיכולוגיות של המוזיקה.

מחקר בהיסטוריה של המוזיקה יכול להפיק תועלת מחקירה שיטתית של ההיסטוריה של תחביר מוזיקלי, או מניתוחים פסיכולוגיים של מלחינים והלחנות, ביחס לתגובות הרגשיות והחברתיות למוזיקה שלהם. גם האתנומוזיקולוגיה יכולה להפיק תועלת מגישות פסיכולוגיות ללימוד קוגניציה ומוזיקה בתרבויות שונות.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת: עד 1860

עד המאה ה-19, המחקר של תופעות הצלילים והמוזיקה התמקד בעיקר במודלים מתמטיים של העוצמה ושל הטון. הניסויים המוקדמים ביותר בנושא מתוארכים למאה השישית לפני הספירה, ובמיוחד בעבודתו של פיתגורס והקמתם של יחסי אורך מחרוזת פשוטים שיצרו את התהוות האוקטבה. השקפה זו, כי ניתן להבין צלילים ומוזיקה מנקודת מבט פיזית גרידא פותחה על ידי תאורטיקנים כגון אנכסגורס ובואתיוס.

הוגה קדום נוסף היה אריסטוקנוס, שלדעתו, אפשר להבין את המוזיקה רק באמצעות התפיסה האנושית והקשר שלה לזיכרון האנושי. למרות השקפותיו, רוב החינוך המוזיקלי בימי הביניים ורנסאנס נשאר מושרש במסורת הפיתגוראנית, בעיקר בנושאים של אסטרונומיה, גאומטריה, אריתמטיקה ומוזיקה.

מחקרו של וינצ'נצו גליליי (אביו של גלילאו) הראה כי כאשר אורך החוט נשאר קבוע, שינוי המתח, העובי, או ההרכב שלו עלול לשנות גם את הקול הנשמע והנתפס באוזן האנושית. מכאן הוא טען כי "יחסי אורך פשוטים" אינם מספיקים כדי להסביר את התופעה המוזיקלית וכי יש צורך גם בגישה תפיסתית. הוא טען בנוסף כי ההבדלים בין מערכות כוונון שונות אינן ניתנים לזיהוי, ולכן המחלוקות אינן הכרחיות.

בתקופת המהפכה המדעית, המחקר בתחומים כמו רטט, עיצורים, הסדרה ההרמונית ותהודה, נעשה בין היתר באמצעות עבודותיהם של הוגים וחוקרים כמו גלילאו, קפלר, מרסן ודקארט, בעוד שחוקרים כמו פליקס סאבארט, הרמן הלמהולץ ורודולף קוניג כללו השערות נוספות לגבי טבעם של איברי החישה ותהליכי-סדר גבוהים.

עלייתה של האמפיריקה: 1860-1960

במאה ה-19 חלה התפתחות בפסיכולוגיה של המוזיקה המודרנית לצד הופעתה של פסיכולוגיה אמפירית כללית, שעברה תהליכי התפתחות דומים. הגישה הראשונה בפסיכולוגיה זו הייתה הפסיכולוגיה הסטרוקטורליסטית בראשותו של וילהלם וונדט, שביקשה לפרק ולנתח את החוויה לחלקים הקטנים ביותר שלה.

בתחילת המאה, כאשר הסטרוקטורליזם פינה את מקומו לגישות כמו ביהביוריזם וגשטאלט, עברה הפסיכולוגיה של המוזיקה מלחקור גוונים ומרכיבים מבודדים לחקר התפיסה של יחסי הגומלין שלהם והתגובות האנושיות אליהם.

באירופה, פיתחו הפסיכולוג הצרפתי ז'זה רבז והפסיכולוג הגרמני אלברט וולק תאוריה מורכבת יותר של הקול המוזיקלי. בארצות הברית המיקוד בתחום עבר לפיתוח חינוך מוזיקלי והכשרת מיומנויות מוזיקליות נוספות, בהובלתו של הפסיכולוג האמריקאי קרל סישור. עבודתו הפיקה את הספרים "The Measurement of Musical Talents" ואת "The Psychology of Musical Talent".

סישור השתמש בציוד מיוחד ובמבחנים כדי למדוד כיצד הביצוע חורג בפועל מהסימנים המצוינים, וכיצד כישרון מוזיקלי נבדל בין תלמיד ותלמיד.

הזמן המודרני: 1960 והלאה

במחצית השנייה של המאה ה-20 הפסיכולוגיה של המוזיקה המשיכה להתרחב וכיסתה מגוון רחב של תחומים תאורטיים ויישומיים. החל משנות השישים התחום צמח ביחד עם המדע הקוגניטיבי, הכולל תחומי מחקר כגון תפיסת מוזיקה (במיוחד תפיסה של קול, קצב, הרמוניה ומנגינה), פיתוח כישרון מוזיקלי, ביצועי מוזיקה ותגובות רגשיות למוזיקה.

בתקופה זו נוסדו כתבי עת ספציפיים למוזיקה, וכן איגודים, כנסים, קבוצות מחקר ומרכזים הפועלים בתחום. מגמה זו הולידה יישומים ספציפיים בחינוך מוזיקלי ובתרפיה. בעוד שהטכניקות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מאפשרות בדיקה אובייקטיבית יותר של ההתנהגות והניסיון המוזיקליים, ההתפתחויות התאורטיות והטכנולוגיות של מדעי המוח הן המעצבות את הכיוון של הפסיכולוגיה של המוזיקה במאה ה-21.

בעוד שמרבית מחקרי הפסיכולוגיה של המוזיקה התמקדו במוזיקה בהקשר מערבי, התחום התרחב יחד עם האתנומוזיקולוגיה כדי לבחון כיצד התפיסה והעשייה של המוזיקה משתנה בין תרבויות.

בשנים האחרונות סייעו כמה ספרי מדע פופולריים להביא את התחום לקהל הרחב, ובעיקר:

1. דניאל לוויטין: "זה המוח שלך כשאתה מקשיב למוזיקה" (2006), "העולם בשישה שירים" (2008)
2. אוליבר סאקס: "מוזיקופיליה" (2007)
3. גארי מרכוס: "גיטרה אפס" (2012)

בנוסף, "אפקט מוצרט" השנוי במחלוקת עורר ויכוח ממושך בין חוקרים, אנשי חינוך, פוליטיקאים והציבור הרחב ביחס למתאמים בין הקשבה למוזיקה קלאסית - ולרמת החינוך והאינטליגנציה.

תחומי מחקר

מוזיקה וקוגניציה

התפתחות קוגניטיבית היא העלייה ביכולתו של האדם לחשוב, להבין, לשקול מצבים ולפתור בעיות עם העלייה בגיל. מושג זה שייך לתחומים כמופסיכולוגיה התפתחותית ופסיכולוגיה קוגניטיבית. יש להבדיל בין התהליכים המוזיקליים הקוגניטיביים, שבהם מפרש המאזין את הצלילים בתור התרחשות מוזיקלית, לבין התהליכים הפסיכואקוסטיים, העוסקים בתפיסה ההכרתית הסובייקטיבית של גלי קול. מחקרים שונים מראים כי ניתן לעודד ולגרות תהליכים קוגניטיביים שונים באמצעות נגינה והאזנה למוזיקה.

השפעת המוזיקה על האינטליגנציה: האזנה למוזיקה וביצועה נמצאו במחקרים שונים כבעלי השפעה חיובית על התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים. בין השאר נטען כי בעזרת האזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה ניתן לשפר את החשיבה המרחבית-טמפורלית (Spatial-temporal reasoning) אשר חיונית לניתוח ופתרון בעיות בתחומי המתמטיקה, האדריכלות והאמנות.

השפעת המוזיקה על הזיכרון: במחקרים שנערכו בשנים האחרונות נטען כי ניתן להביא לשיפור הזיכרון, בייחוד אצל ילדים, על ידי חשיפתם ללימוד כלי נגינה. עוד נטען, כי שיעורי נגינה אחראים במקרים רבים לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה.

השפעת המוזיקה על תהליכי הלמידה: במדינות מערביות רבות נהוג לשלב לימודי מוזיקה כבר בגני הילדים מתוך מחשבה כי מוזיקה עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה ומשמעת עצמית.

תגובות רגשיות למוזיקה: בספרו "האנטומיה של המלנכוליה" (1621) מכיר רוברט ברטון בערכה של המוזיקה כתרופה למלנכוליה וליאוש. במחקר שנערך בשנת 2001, אישרו חוקרים אמריקנים כי אותן התגובות הביולוגיות במוח התיכון ובקליפת המוח שמתרחשות בזמן אכילה, מתרחשות גם בעת האזנה למוזיקה.

נירופסיכולוגיה

מספר רב של מחקרים עוסקים במכניזמים המבוססים במוח שמעורבים בתהליכים קוגניטיביים, העומדים ביסוד תפיסת המוזיקה וביצועיה. התנהגויות אלו כוללות הקשבה למוזיקה, הלחנה, קריאה, כתיבה ופעילויות נלוות אחרות, כמו כן התנהגויות אלו עוסקות בבסיס המוחי לאסתטיקה מוזיקלית ולרגש מוזיקלי. מדענים העובדים בתחום זה עשויים להיות בעלי הכשרה מקצועית במדעי המוח, נירולוגיה, נירואנטומיה, פסיכולוגיה, תורת המוזיקה, מדעי המחשב ותחומים אחרים. מדענים אלו משתמשים בטכניקות כגון הדמיה תפקודית בתהודה מגנטית (fMRI), גירוי מגנטי תוך-גולגולתי (TMS), אא"ג (EEG), וטומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET).

התהליך הקוגניטיבי של ביצוע מוזיקה מחייב אינטראקציה של מספר מנגנונים עצביים במערכות מוטוריות ושמיעתיות במוח האדם. מאחר שכל פעולה שמבוצעת מביאה לידי ביטוי צליל המשפיע על הביטוי לאחריו, הדבר מוביל ליצירת אינטראקציה סנסורית-מוטורית מרשימה.

עיבוד הקול

הקול הנתפס במוח תלוי בדרך כלל בתדר הבסיסי (התדר הנמוך ביותר של גל מחזורי), אם כי התלות יכולה להיות מתווכת אך ורק על ידי נוכחותה של הרמוניה המתאימה לתדר הבסיסי הזה. התפיסה של השמיעה ללא התדר הבסיסי המתכתב בגירוי הפיזי נקראת שמיעה של "התדר החסר". נירונים מסוימים בקופי מרמוסט נמצאו רגישים במיוחד לתדר הבסיסי של הטון המורכב, דבר המצביע על כך שתאימות עצבית-שמיעתית יכולה להיות מופעלת על ידי מנגנון עצבי כזה.

תאימות או קביעות השמיעה מתייחסת ליכולת לזהות את הצליל על פני שינויים בתכונות אקוסטיות, כגון עוצמת הקול או גוון. חשיבותם של אזורי קליפת המוח עבור קידוד השמיעה נתמכת גם על ידי מחקרים בפגיעות בקליפת המוח ובאמצעות ביצועיה של הדמיה תפקודית מגנטית (fMRI) של המוח. נתונים אלה יכולים להעיד על מערכת היררכית עבור עיבוד השמיעה, עם מאפיינים מופשטים יותר של גירוי קול המעובד בהמשך נתיבי העיבוד המוחיים.

עיבוד המקצב

מחקרים התנהגותיים מראים כי הקצב והשמיעה נתפסים במוח בנפרד, אך הם גם מקיימים אינטראקציה ביצירת "תפיסה" מוזיקלית. מחקרים בנוגע לאפליה קצבית-שמיעתית ולחולים בעלי פגיעה מוחית קשרו תפקודים אלה לאזורים השמיעתיים של האונה הטמפורלית, אך לא הראו מיקום מחדש של התפיסה או א-סימטריות עקבית בחלוקת הנירונים הקוגניטיביים במוח. מחקרים נירופסיכולוגיים ומחקרי הדמיה נירולוגיים הראו כי האזורים המוטוריים של המוח תורמים הן לתפיסה והן לייצור מקצבים.

בנוסף, גם במחקרים שבהם הנשאלים הקשיבו רק למקצבים, מעורבים לעיתים קרובות מיקומים במוח כגון גרעיני הבסיס, המוח הקטן, קליפת המוח הקדם-מוטורית (dPMC) והאזור המוטורי המשלים (SMA). ניתוח הקצב עשוי להיות תלוי באינטראקציה בין המערכות השמיעתיות והמוטוריות.

מתאמים נירוניים

על אף שאינטראקציות שמיעתיות-מוטוריות ניתנות להבחנה גם אצל אנשים ללא הכשרה מוזיקלית פורמלית, מוזיקאים הם אוכלוסייה מצוינת למחקר מפני שהקשרים השמיעתיים-מוטוריים אצלם הם מבוססים, ארוכים ועשירים. מחקרים הראו שלמוזיקאים יש מתאמים אנטומיים המשתדכים לאימון המוזיקלי שלהם. מספר מחקרי הדמיה נירולוגיים הצביעו על כך שמוזיקאים מראים רמות נמוכות יותר של פעילות באזורים מוטוריים במהלך ביצוע משימות מוטוריות פשוטות מאשר אצל לא-מוזיקאים, דבר שעשוי להצביע על דפוס יעיל יותר של "גיוס" עצבי.

פסיכואקוסטיקה

פסיכואקוסטיקה היא המחקר המדעי של תפיסת קול. תפיסה זו אינה נגזרת של מאפיינים פיזיולוגיים בלבד ותלויה במידה רבה גם במאפיינים פסיכולוגיים. זהו ענף מדעי החוקר את התגובות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות הקשורות בצליל (כולל דיבור ומוזיקה). נושאי הלימוד בתחום כוללים את אופן התפיסה של הגובה, הגוון, העוצמה ומשך הצלילים המוזיקליים, והרלוונטיות שלהם לקוגניציה של המוזיקה (או למבנה הנתפס של המוזיקה). בנוסף, נושאי הלימוד עוסקים גם באשליות שמיעה וכיצד בני האדם ממקמים צלילים בראשם, אשר יכולים להניב מידע חדש לגבי הלחנות מוזיקליות ולגבי הארכיטקטורה של האקוסטיקה. פסיכואקוסטיקה היא גם ענף של פסיכופיזיקה.

תדירות ומהירות גלי קול ניתנים למדידה מדויקת בעזרת מכשור, אך קשה יותר להבין היכן וכיצד מעובדים גלי קול אלו במוח האנושי.

מוזיקולוגיה קוגניטיבית

מוזיקולוגיה קוגניטיבית היא ענף של מדעי הקוגניציה העוסקים במידול ממוחשב של ידע מוזיקלי, במטרה להבין הן את המוזיקה והן את ההכרה (קוגניציה).

ניתן להבדיל בין מוזיקולוגיה קוגניטיבית לבין תחומי הקוגניציה המוזיקלית והנירוביולוגיה הקוגניטיבית של המוזיקה באמצעות הבדלים בדרך המתודולוגית. מוזיקולוגיה קוגניטיבית משתמשת במודלים חישוביים כדי ללמוד על ייצוג ידע הקשור למוזיקה. השימוש במודלים ממוחשבים מספק תשתית מדויקת ואינטראקטיבית בה ניתן לנסח ולבדוק תאוריות שונות.

תחום אינטר-דיסציפלינרי זה חוקר נושאים כגון הקבלות בין שפה ומוזיקה במוח. בהשראת מודלים חישוביים בביולוגיה, נכללים לעיתים קרובות שדות מחקר כמו רשתות עצביות ותוכניות אבולוציוניות. ענף זה מבקש להדגים כיצד הידע המוזיקלי מיוצג, מאוחסן, נתפס, מבוצע ומיוצר. באמצעות סביבת מחשב מתוכננת היטב, ניתן לחקור את המבנים השיטתיים של תופעות קוגניטיביות אלה.

פסיכולוגיה של החינוך המוזיקלי

קארל אורף

המלחין הגרמני קארל אורף ידוע בחוגים הפדגוגיים בזכות יצירתו Schulwerk, אשר תזמורה המוזיקלי הפשוט אפשר גם לילדים בלי הכשרה ארוכה לנגן יצירה שלמה בקלות יחסית. במשך רוב חייו עבד אורף עם ילדים, והשתמש במוזיקה ככלי חינוכי. גישתו של אורף לחינוך המוזיקלי התפתחה לשיטה הקרויה על שמו: Orff Schulwerk. ממהיבט הפסיכולוגי גורסת שיטתו של אורף כי יש לנצל את הכישורים והדחפים הבלתי מודעים שקיימים אצל הילד באופן טבעי ליישום מטרות הוראה. הילד הוא מעין יצור פרימיטיבי שהתפתחותו מחקה את התפתחות האנושות כולה, על כן יש להתחיל את חינוכו עם עקרונות מוזיקליים פשוטים, כגון שימוש בכלי הקשה, אוסטינטו (חזרה "עקשנית" על תבנית מלודית או רתמית) ומחול.

זולטאן קודאי

זולטאן קודאי ההונגרי גילה עניין רב בבעיות החינוך המוזיקלי וכתב כמות גדולה של מוזיקה חינוכית לבתי ספר, ואף ספרים באותו נושא. לעבודתו בתחום זה הייתה השפעה עמוקה על החינוך המוזיקלי, הן בארצו והן מחוצה לה. כמה פרשנים מתייחסים לרעיונותיו כשיטת קודאי, אם כי נראה שזה כינוי מטעה, שכן קודאי לא יצר שיטה מקיפה, למעשה, אלא קבע מערכת עקרונות שיש למלא אחריהם בחינוך המוזיקלי. הגותו בכל הנוגע לחינוך היוו השראה לשיטה, שעמיתיו פיתחו במשך השנים הבאות.

ראו גם: Kodály Hand Signs.

שיטת סוזוקי

שיטת סוזוקי בהוראת מוזיקה מתבססת על הנחת היסוד של המורה, המחנך והיוצר היפני סוזוקי, לפיה יכול כל ילד לפתח את כישוריו המוזיקליים, בתנאי שיזכה לעידוד המתאים מהוריו וממוריו.

סוזוקי פיתח את שיטת החינוך מוזיקלי שלו אחרי מלחמת העולם השנייה, כחיקוי ללימוד שפת האם אצל תינוקות וילדים רכים. גישתו הייתה, שלימוד מוזיקה טבעי לאדם כמו רכישת שפה, כל עוד אין דוחקים בילד להגיע להישגים אלא מאפשרים לו להתפתח באופן טבעי. בגישתו זו הסתמך על הפילוסופים היוונים פיתגורס ואפלטון והגותם בנושא הפרופורציות בטבע והשפעתה העצומה של המוזיקה על נפש האדם, שהנו חלק מהטבע.

בשיטתו משלב סוזוקי את הגישה של פרידריך פרובל, מי שייסד את גן הילדים במחצית הראשונה של המאה ה-19 בגרמניה וגרס שהרוח הרומנטית היא שצריכה להנחות את המורה ואין להגביל או לחסום אותה בשום צורה. בדרכו של המחנך אל הגשמת השאיפה האמנותית, עליו להוביל את הילד שלב אחר שלב אל השלמות, שהשאיפה אליה היא עיקרון רומנטי חשוב. לצד גישה זו, ניתן מקום חשוב לקסם ההרמוניה שבטבע ולרוח הדמוקרטיה והשוויון, שפשטה בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה. בלימוד המוזיקה כשפה ראה דבר מרכזי ושיטת סוזוקי מבחינה בין חינוך מוזיקלי לבין חינוך מוזיקאים. לא כל ילד הלומד מוזיקה צריך להגיע להישגים מקצועיים, הואיל והחינוך המוזיקלי מפתח באדם תכונות ואיכויות שאין ערוך לחשיבותן ועל כן חשוב לעשותו זמין לכל ילד.

נקודה חשובה היא התאמת שיטת סוזוקי לחברות ולתרבויות שונות. לדברי ורד רייך, מורה למוזיקה וכנרת מקצועית, "השיטה נתפשת בכל הארצות כגישה חינוכית רגועה, תומכת, לא תחרותית ומטפחת, ולא רק כשיטה להוראת הנגינה בכינור".

הבדלים בין אישיים בהעדפות מוזיקליות

ישנם מספר תת-תחומים בפסיכולוגיה העשויים להשפיע על התפתחות העדפותיו המוזיקליות של המאזין, ביניהם פסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה קוגניטיבית ונוירופסיכולוגיה. מחקרים שונים המבוססים על סקרים וממצאים אמפיריים מנסים לקשור בין תכונות האופי ודפוסי ההתנהגות של אדם לסגנונות המוזיקליים אליהם הוא מאזין. כך למשל נמצא בסקר שנערך באנגליה בשנת 2006, כי אנשים המאזינים למוזיקה קלאסית נוטים לצבור יותר קנסות בעקבות עבירות תנועה מאלו המקשיבים למוזיקה של מחזות זמר. כמו כן, טענו בסקר יותר ממחצית מחובבי ההיפ-הופ כי ביצעו לפחות פשע אחד בחייהם.

מחקר דומה, שנערך באוניברסיטת טקסס, מעריך כי ישנם ארבעה "ממדים" של סגנונות מוזיקליים התוחמים את העדפותיו המוזיקליות של המאזין. לדוגמה, המחקר מניח כי מי שמאזין למוזיקה קלאסית, סביר שיתחבר גם למוזיקת ג'אז, אך לא למוזיקת קאנטרי. הקאנטרי, על פי הנחת היסוד של המחקר, משתייך לממד המוזיקה ה"כיפית" יחד עם הפופ, בעוד שהמוזיקה הקלאסית היא מוזיקה "מורכבת", ממד אליו משתייכים גם הג'אז והבלוז.

השראה, כישרון ויצירתיות מוזיקלית

המושגים כישרון ויצירתיות מתקשרים באופן אסוציאטיבי לתחום היצירה האמנותית. מידת כישרונו האמנותי של אדם מיוחסת לעיתים ליכולות מולדות או למזל, כמו גם לאינטליגנציה ולנירוביולוגיה. עם זאת יש המקשרים את הדבר לתהליכים פסיכולוגיים, ובפרט לפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחברתית.

טיפול במוזיקה

ערך מורחב – טיפול במוזיקה

טיפול במוזיקה היא חלק מענף הטיפול באמנויות, מתחום הפסיכותרפיה. באמצעות האזנה למוזיקה, כתיבת שירים ונגינה, ובהנחייתם של מומחים לתחום, ניתן לעשות שימוש רפואי במוזיקה על מנת לטפל בקשת רחבה של קשיים נפשיים. מטרות אפשריות של טיפול במוזיקה הן שיפור הכישורים החברתיים, טיפול בהפרעות אכילה ובקשיי הסתגלות, סיוע בהתפתחות קוגניטיבית, פיתוח המודעות העצמית, והעשרה רוחנית. טיפול במוזיקה יכול גם לסייע בשיקום הפיזי ובהתפתחות המוטורית.

בשנת 2006 התגלה כי ניתן לסייע בשיפור מצבם של לוקים בסכיזופרניה באמצעות טיפול במוזיקה.

תופעות פסיכולוגיות-מוזיקליות ייחודיות

ציפייה מלודית

ציפייה מלודית היא נטייה של אדם המקשיב למוזיקה להרגיש או להעריך כיצד תתפתח המנגינה מבחינה מלודית. נטייה זו יכולה להתקיים הן מסיבות של הבנה מוזיקלית תאורטית, והן מסיבות קוגניטיביות. דוגמה אפשרית היא מאזינים הנוהגים לשמוע מוזיקה מערבית, ומצפים שהסולם העולה "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי", יפתר לבסוף לתו "דו" שישלים את האוקטבה.

התאורטיקן יוג'ין נרמור הציע מודל להבנת הציפייה המלודית אשר מבוסס על היבטים קוגניטיביים. בבסיס המודל מצויה ההשערה כי:

1. A + A → A
2. A + B → C

כאשר B A ו-C מייצגים מלודיות הנבדלות זו מזו במבנה או במנעד.

1. A + A → A מבטא את הציפייה לחזרה מלודית לאחר שמיעה של שני פרטים מלודים זהים.
2. A + B → C מבטא את הציפייה לשוני במלודיה לאחר שמיעה של שני פרטים מלודים הנבדלים זה מזה.

תולעת אוזן

המונח (באנגלית: Earworm), מתייחס לתופעה שבה שיר או מנגינה "נתקעים" וחוזרים על עצמם שוב ושוב בראשו של המאזין. מחקר בנושא שנערך על ידי ג'יימס קלאריס מאוניברסיטת סינסינטי הראה כי ישנם אנשים מסוימים הרגישים יותר לתופעה, אך כמעט כל אדם חווה אותה במידה מסוימת במהלך חייו. המחקר מראה כי השירים עם הסיכוי הגבוה ביותר להפוך לתולעי אוזן הם שירים עם חזרות מלודיות ומנגינה פשוטה וקליטה, אשר על פי רוב מוגדרים על ידי המאזינים כ"שירים מעצבנים" או "שירים קליטים".

החדרת מסרים תת-ספיים לשירים

ערך מורחב – מסרים סודיים בשירים

מסר תת-ספי הוא אות או מסר שנועד לעבור את הגבולות הרגילים של התפיסה. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 מועלות האשמות על ידי חוגים נוצריים בארצות הברית כי מסרים סודיים מוחדרים לשירים ומעודדים את המאזינים באופן תת-מודע לפולחן השטן ולנטישת הדת. לרוב הטענה היא כי ניתן לשמוע את המסרים בבירור כאשר משמיעים את השיר במהופך. יחד עם זאת, ניסויים מחקריים לא הצליחו למצוא עדויות לכך שמסרים תת-סיפיים אכן יכולים להשפיע על ההתנהגות, ונטען כי אין כל אפשרות להעביר מסרים תת-ספיים על ידי השמעת מסרים במהופך. לרוב אנשים יבחינו במסר רק אם יראו להם בכתב את המלים שכביכול נשמעות (נטייה המבוססת על כשל לוגי מסוג הטיית הנסיין).

ראו גם

• אפקט מוצרט - מחקר המנסה להוכיח שהאזנה למוזיקה מורכבת עשויה לגרום לשיפור בביצוע של משימות שכליות מסוימות.
• פרויקט הגנום המוזיקלי - פרויקט הנועד "לתפוס את מהות המוזיקה" על ידי הפרדת כל שיר לכ-400 פרמטרים שונים.
• תרפיה במוזיקה

לקריאה נוספת

• אנתוני סטור, מוזיקה ונפש, מאנגלית: אסתר פורת, תל אביב: אחיאסף, 1996
• אנתוני סטור, הדינאמיקה של היצירה, עברית: יהודית כפרי ושושנה שוורץ, תל אביב: ספרית פועלים, 1983
• ‫אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח, מאנגלית: נעמי כרמל, ‫ תל אביב: מחברות לספרות, 2009
• קינגסלי דיי, "Music and the Mind: Turning the Cognition Key", מאמר ב-"Observer online".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פסיכולוגיה של המוזיקה בוויקישיתוף

• אורי זר אביב, כיצד המוסיקה משפיעה על המוח?, באתר הארץ, 22 במאי 2012
• ישראל אידילוביץ, החינוך למוסיקה והשפעתו על נפשם של ילדים, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2006
• איתי גל, כך מוזיקה משפיעה ישירות על המוח שלכם, באתר ynet
• MusicCognition.info - מרכז מידע אינטרנטי בנושא מוזיקה וקוגניציה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פסיכולוגיה של המוזיקה25159434