פורטל:פסיכולוגיה/אסכולות/אוסף
| אקזיסטנציאליזם | -
|
הוספה |
| ביהביוריזם | הביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרכים לעצב אותה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות.
התאורטיקנים הראשונים שהעלו רעיונות ביהביוריסטים וביססו את התחום היו איוואן פבלוב, פרדריק סקינר וג'ון ווטסון, החל מתחילת המאה ה-20. חוקרי הגישה הביהביוריסטית עסקו בחקר התנהגות בעלי חיים, וטענו כי ניתן להקיש מהתנהגותם להתנהגות בני אדם. הם התעלמו מכל למידה שאינה מתבטאת במעשים, כגון מושגי המודע והתת-מודע, שלטענתם אינם מוגדרים, אמפיריים או ברי-שימוש. הם שאפו לבסס את הפסיכולוגיה כמדע שניתן לבדיקה במחקרי מעבדה מבוקרים. באמצע המאה ה-20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה, אולם מאז ירד כוחו. השיטה תרמה ליצירת מושגים ושיטות יישומיות כגון התניה קלאסית ואופרנטית, חיזוק ועונש, עיצוב התנהגות וטיפול התנהגותי וקוגניטיבי. תאורטיקנים בולטים בתחום: ג'ון ווטסון, איוואן פבלוב, פרדריק סקינר, אדוארד תורנדייק, אלברט בנדורה, אדוארד טולמן. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| גשטלט | גשטלט (בגרמנית: צורה, תבנית, דפוס) היא אסכולה פסיכולוגית, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם של וויליאם וונדט ומבטאת את האנטיתזה שלה, בתפיסתה כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הינו הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי.
אבי גישת הגשטלט, הוא מקס ורטהיימר, שהגדיר כתוצאה מ"ניסויי האורות", את תופעת פי (Phi Phenomenon), שהיוותה את בסיסה של התאוריה. את התאוריה פיתחו שניים מתלמידיו של ורטהיימר, קורט קופקה וולפגנג קולר, שפיתחו את הגישה שיש להבין התנהגות על ידי המכלול ולא על ידי מרכיביה הבודדים, וקורט לוין שלקח אלמנטים של הגשטלט אל ההפסיכולוגיה החברתית. ניתן להבין את תאוריית הגשטלט באמצעות משפט מפתח אחד, "השלם גדול מסכום חלקיו". כוונת משפט זה היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, ואף רואה או משליכה את חוקיה על הקלט החושי, ופירוק תבנית זו לחלקיה, ובחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורלים, אינו מסייע להבנת התבנית והמכלול. טענתם של אנשי הגשטלט הייתה, כי אין טעם בפירוק התהליכים המנטליים למרכיביהם, כיוון שהתהליך המנטלי הוא 'יותר' מצירוף פשטני של מרכיביו. החוויה בעצם תלויה בהכתבה של תודעת האדם לתנאי הסביבה, ואינה תוצר פשוט של צירופם יחד אפילו לא ב"סינתזה היצירתית" של וונדט, או ב"כימיה המנטלית" של ג'ון סטיוארט מיל. תאורטיקנים בולטים בתחום: מקס ורטהיימר, קורט קופקה, ולפגנג קולר וקורט לוין. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| סטרוקטורליזם | הזרם "סטרוקטורליזם" מתייחס בעיקר לעבודתו של ויליאם וונדט ותלמידו אדוארד טיצ'נר, שחקרו את התודעה על ידי עידוד אנשים לאינטרוספקציה (התבוננות עצמית) ותיעוד דיווחיהם של אנשים אלה.
מטרת האסכולה - אנליזה של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים. כיצד נותנת התודעה משמעות לגירויים השונים שהחושים מעבירים למוח. לאתר ולזהות מבנים מנטליים, כלומר מבנים של "חוויה מודעת". לדוגמה: בעוד הפיזיולוג ינסה להבין איך האוזן קולטת קול שמע, הפסיכולוג מתמקד בעיקר בחוויה האנדיבידואלית. כדי לעמוד על מהות החוויה חיפשו הסטרוקטורליסטים את היחידות הקטנות המרכיבות אותה, בעוד שוונדט זיהה שתי קטגוריות של חויות מנטליות: תחושות, ורגשות, טיצ'נר זיהה הוסיף קטגוריה נוספת של דימויים. איתור מרכיבים אילו נעשה באמצעות האינטרוספקציה, שכן החוויה נתפסת באופן הטוב ביותר בידי האדם שחווה אותה. תאורטיקנים בולטים בתחום: ויליאם וונדט, אדוארד טיצ'נר, סטנלי הול, אוסוואלד קולפה ולייטנר וויטמר. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| פונקציונליזם | פונקציונליזם היא אסכולה המתייחסת אל הנפש וההתנהגות במונחים של הסתגלות פעילה של האדם אל סביבתו.
הגישה נוצרה על ידי ויליאם ג'יימס ותאורטיקנים אמריקאים נוספים, בסוף המאה ה-19, כתגובת-נגד לגישה הסטרוקטורליסטית של אדוארד טיצ'נר ואחרים, שעסקו בחקר מבנים נפשיים ומרכיביהם באמצעות מחקרי מעבדה. לעומתם, הפונקציונליסטים הושפעו מתורת האבולוציה של דרווין, וטענו כי האדם מתפקד בעולם באופן שנועד לאפשר הסתגלות אופטימלית לסביבתו, ולפיכך אין זה מתאים לדון בנפש כמבנה הניתן לפירוק למרכיבים. הם טענו כי הנפש וההכרה התפתחו במטרה להנחות את כלל התנהגות האדם והסתגלותו לסביבה. לפיכך גם אין צורך בניסויים פסיכולוגיים מדעיים במטרה לבנות תאוריות על נפש האדם, ולמעשה לא ניתן לבדוק את הסתגלות האדם לסביבתו במנותק מהסביבה, במסגרת מעבדה, אלא רק בסביבתו הטבעית. תאורטיקנים בולטים בתחום: ג'ון דיואי, ג'ורג' הרברט מיד, ג'יימס אנג'ל, ג'יימס קאטל, אדוארד לי תורנדייק. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| פנומנולוגיה | פנומנולוגיה היא גישה תאורטית המדגישה את חשיבות החוויות האישיות של האדם. על פי הגישה, הגורם המשמעותי בהבנת התנהגות האדם הוא הפרשנות האישית והסובייקטיבית שלפיה הוא עצמו תופס את העולם.
בהשפעת הגישה הפנומנולוגית בפילוסופיה, ואבי הגישה אדמונד הוסרל שהעלה את רעיונותיו כבר בראשית המאה ה-20, התפתחה בשנות ה-60 הגישה הפנומנולוגית גם בתחום הפסיכולוגיה. על פי הגישה, כל אדם הוא ישות ייחודית, ולפיכך לא ניתן להכניס את ההתנהגות שלו למסגרת תאורטית ולקבוע הסברים כלליים להתנהגות של אנשים; במקום למצוא הסבר להתנהגויות, יש להתמקד בניסיון להבין את האדם ואת האופן הייחודי לו בו הוא תופס את התנסויותיו וחוויותיו בעולם. בתחום המחקר המדעי בפסיכולוגיה, מהווה הפנומנולוגיה אחת הגישות למחקר איכותני. על פי הגישה, יש להתמקד במהות של תופעה פסיכולוגית מסוימת כמושא המחקר, ולחקור אותו כפי שהוא נתפס על ידי כל אדם, בתודעה הספציפית שלו, ולא לעסוק בשאלה האם התופעה קיימת באופן כללי. רעיונות הגישה השפיעו על זרמים מרכזיים בתחום הפסיכולוגיה, בהם אקזיסטנציאליזם ופסיכולוגיה הומניסטית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| פסיכואנליזה | פסיכואנליזה היא אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר נוסדה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. תחום העניין של הפסיכואנליזה הוא "תורת האישיות", כלומר - מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה. הגישה הציעה כיוונים חדשניים מבחינת המטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש עדיין הייתה בחיתוליה. מטרת אנשי האסכולה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול פסיכולוגי מעמיק בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי.
בסיס הפסיכואנליזה הוא במודל הנפש הפרוידיאני, שביסס מושגים שמלווים עד היום את התחום, כגון רמות מודעות, מבני האישיות (איד, אגו וסופר-אגו), דחף, מנגנוני הגנה, שלבי התפתחות ועוד. הפסיכואנליזה המשיכה להתפתח על ידי תלמידיו הרבים של פרויד, שחלקם נשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בדרכו (כגון אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט) ואחרים (דוגמת קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום) פיתחו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה. זרמים מרכזיים של הפסיכואנליזה: מודל הנפש הפרוידיאני • פסיכולוגיית האגו • יחסי אובייקט • פסיכולוגיית העצמי • הגישה ההתייחסותית • אינטרסובייקטיביות • פסיכואנליזה בינאישית • פסיכולוגיה אנליטית • פסיכולוגיה לאקאניאנית |
עריכה | תבנית | שיחה |
| פסיכולוגיה_אינדיבידואלית | פסיכולוגיה אינדיבידואלית היא אסכולה פסיכולוגית המתייחסת לאינדיבידואל בצורה הוליסטית (אחדותית), ללא חלוקתו לרכיבים שונים של האישיות, כפי שנעשה באסכולות אחרות.
האסכולה נוסדה על ידי אלפרד אדלר, שהיה מתלמידי זיגמונד פרויד, אך לא הסכים עם חלק מהתאוריה הפסיכואנליטית של מורו, והחליט לעזוב את גישתו ב-1913. לפי אדלר, האדם נולד עם תחושת נחיתות ותלות בהוריו, ובמשך כל חייו הוא נאבק להשיג עליונות, עצמאות, חופש והגשמה עצמית. לדעת אדלר, התמקדות בנחיתות האוניברסלית במקום האישית היא אידאלית, והתמודדות עימה עשויה לתרום לחברה. האופן שבו אדם מתמודד עם נחיתויותיו נקרא "סגנון חיים", והאופן שבו האדם מתנהג בחברה, ה"עניין החברתי" שלו, יכול להעיד האם הוא פועל בכוונה לרמוס את הזולת או לשתף עמו פעולה. האסכולה השפיעה על גישת הפסיכולוגיה ההומניסטית של אברהם מאסלו, שתי האסכולות טוענות כי האדם עצמו הוא זה שיכול להגדיר בצורה המיטבית את צרכיו, רצונותיו ושאיפותיו ולכן הטיפול צריך להתחיל ממנו. תאורטיקנים בולטים: רודולוף דריקורס, הנרי שטיין. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| פסיכולוגיה_הומניסטית | פסיכולוגיה הומניסטית היא אסכולה פסיכולוגית, אשר התפתחה כתגובה לביהביוריזם מצד אחד, ולפסיכואנליזה, מצד שני. האסכולה עוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה וההקשר שלו להתפתחות התאוריה הפסיכולוגית.
ניתן לסכם את עקרונותיה בחמשת יסודות הפסיכולוגיה ההומניסטית, כפי שפורסמו על ידי ג'יימס בוגנטל בשנות ה-60:
מייסדיה שמים את הדגש על כוחות חיוביים המניעים את בני האדם. קארל רוג'רס סבר כי המניע העיקרי הוא השאיפה להגיע למימוש עצמי. ויקטור פראנקל האמין כי המניע העיקרי הוא השאיפה למשמעות, ואריך פרום סבר כי השאיפה לאהבה והתמזגות בינאישית, כי הכוח המניע החזק ביותר באדם. תאורטיקנים בולטים בתחום: קארל רוג'רס, אברהם מאסלו, ויקטור פראנקל, אריך פרום ופריץ ולורה פרלס. |
עריכה | תבנית | שיחה |