כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא-אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב-לב בישותם, את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך לא על ידי א-לוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ בני אדם מופקרים ושיכורים מדם? מרה ואפלה היא הדרך אל המטרה שהם הציגו לך, ואיום יהיה מצבך משתשיג את המטרה. התבודדות, שנאת העולם כולו, שלילת זכויותיך האזרחיות והרוחניות ואבדן דברים רבים אחרים - כל אלה מונו לך לעולמים.
מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן־אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצִדה של גווייה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזרי ביותר ובן־האנוש הפרימיטיבי ביותר.
השואה דומה לתהום פעורה אשר ככל שאנו קרובים אליה, אי אפשר להבין את עומקה. דווקא מן המרחק אפשר לראות אותה בכל גודל הזוועה. ככל שעוברות השנים, מספר המתעניינים בשואה גדל ומתרבים החוקרים והגילויים. אין לי ספק שבעוד מאה שנים יגדל מספר המתעניינים פי כמה, וכך גם מקומו של יד ושם ותפקידו יהיו חשובים לאין ערוך.
לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר אויר [...] מכל הפלוגות שבגטו נעדר איש אחד: יחיאל. אף זה ניצחון הוא. איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה.
הננו בתוך תוכם של החלאה והניוון. בתוך הזוהמה הזאת נטושה מלחמתנו. אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל ולא להסתגל לתנאים אלה! זכור תמיד: אל תתרגלו! אל תסתגלו! מרדו במציאות הזאת!
מה היה קורה למדינתנו אם הפיהרר לא היה מאחד אותנו תחת דגל הנאציונל-סוציאליזם. מפולגים על ידי מפלגות, נתונים תחת מצורם של היהדות המרעילה ופגיעים להם, בגלל שחסרנו את ההגנה של האידאולוגיה הבלתי מתפשרת שיש לנו עכשיו, היינו מתמוטטים תחת נטל המלחמה, ומוסרים את עצמנו לאויב שהיה משמיד אותנו בלי רחמים.
כבר קבעתי ב-1 בספטמבר 1939 ברייכסטאג הגרמני ואני נמנע מנבואות פזיזות מדי שהמלחמה הזאת לא תסתיים כמו שהיהודים משערים, בהשמדתם של העמים האירופיים-אריים, אלא שתוצאת המלחמה הזאת תהיה הכחדתה של היהדות. בפעם הראשונה יקוים עכשיו הכלל היהודי הקדום: עין תחת עין, שן תחת שן.
אין כמעט עם בעולם שאינסטינקט ההישרדות מפותח בו יותר מאשר בזה הנקרא 'עם הבחירה'. איזה עם עבר מכשולים רבים יותר מהעם הזה והצליח להימלט מהאסונות הכבדים ביותר של האנושות מבלי להשתנות. איזה רצון נוקשה ואינסופי לחיות ולשמר את המין ניכר מעובדות אלה
בדרך נשגבת מבינתי נכנסו והסתננו אל קרבנו מאות אלפי יהודים שנמלטו מגטאות פולין ורומניה. כל המהגרים האלה, שהתרגלו לחיות בשולי המדינה ולעקוף את חוקיה, לכל מקום הם מביאים עמם את חוסר ההקפדה, את הפעילות הבלתי חוקית, את ההונאה, את השחיתות, ומהווים איום מתמיד על רוח הדייקנות, האמון והשלמות של בעלי המלאכה בצרפת
אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי. איני יודעת מה לקרוא, מה לכתוב, מה לעשות, אני רק יודעת שאני משתוקקת...
כשיצאתי מאושוויץ הייתי אדם צעיר ולמדתי כי שני דברים יצר האדם בשנות המלחמה: את פצצת האטום ואת הפניצילין. לא ידעתי מה הקשר בין הפניצילין לאטום- הדברים התרחשו כאן שעה שאני הייתי שם. המוח האנושי הוא מכונה שאי אפשר לתאר אותה והנה היא מגיעה לשלמות, כמו א-לוהים הבונה עולמות ומחריבם... נאמר "ובחרת בחיים", משמעו- פניצילין שמתפקידו להחיות את בני האדם, וישנה גם האצבע היכולה ללחוץ על הכפתור.
כבן לעם היהודי שחלם אלפי שנים לחזור לנחלת אבותיו, בן לעם שגלה מארצו בשואה, אני בן לעם שתמונת הילד עם הידיים המורמות בגטו ורשה חוזרת אליו בלילות. הכותל המערבי הוא לי מוקד געגועיו של העם היהודי, ואבני הכותל השותקות, שהיו המלט והדבק של עם ישראל לדורותיו, דיברו אלי באותם רגעים יפים ועצובים, מכל חלום ושיר.