לוגוצנטריות
לוגוצנטריות או לוגוצנטריזם (Logocentrism), בהגדרה כללית, היא ההנחה המקובלת בתורת הספרות, כי ישנה "אמת" בלתי-תלויה הקודמת לייצוגה באמצעות השפה או הלשון, ואמת ומציאות זו, מתקיימים למעשה, מחוץ לגורם השפה. לפיכך, הלוגוצנטריות קוראת להתייחס לסימנים הלשוניים כמנותקים ובלתי-הכרחיים לאובייקטים (למסומנים) שאותם הם מייצגים. לכן ישנה גם העדפה ברורה של הדיבור על-פני הכתיבה, שכן בראשון קיימת נוכחות של הדובר, הנתפס כגורם-מתווך שיש ביכולתו לבטל במידה רבה אי-בהירות ורב-משמעות הקיימים בשפה הכתובה. העדפה זו של הדיבור על פני הכתיבה, מכנה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה "פונוצנטריזם".
בביקורת החריפה שאותה מותח דרידה על תפיסה זו, הוא מגדיר אותה כ"דעה קדומה" המושרשת בפילוסופיה המערבית, כמעט מתחילתה עוד מימי יוון העתיקה. היא מכונה על ידו "מטפיזיקה של נוכחות".
ביקורת נוספת על תפיסה זו היא על כך שהיא מתייחסת באופן פשטני ליחס המורכב יותר בין מסמן ומסומן.
כמו כן, דרידה טוען שמטפיזיקה זו (כפי שקרא לה) נוטה לזהות תפיסות פילוסופיות בסיסיות כדוגמת: "אמת", "מציאות", ו"קיום" - במונחים רעיוניים של "נוכחות", "מהות", "זהות" ו"מקור" - מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהתפקיד המכריע שממלאים ה"העדר" (Absence) וה"הבדל" (Difference), בתוך כל הגדרה או הבנה אפשרית של תפיסות אלה.
ביקורת על המונח
ג'ון אליס, בספרו "נגד הדקונסטרוקציה", טען כי המונח "לוגוצנטריות" הוא שם חדש לתפיסה ישנה. יותר מכך, אליס טוען כי הביקורת על המהותנות התחילה הרבה לפני שדרידה התחיל להוקיע אותה ב-1966. לדבריו, ההבנה שהשפה אינה מייצגת רק תופעות בעולם, וכל מסומן נקבע גם ביחס למסמנים אחרים, נמצאת כבר אצל פילוסופים אנליטיים כמו לודוויג ויטגנשטיין, פרדינן דה סוסיר, הבלשן ג'ון רופרט פירת (John Rupert Firth) ואצל בלשנים אנתרופולוגיים שהלכו בעקבות אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף[1].
אליס טוען כי דרידה מתעלם מחלקים ניכרים בפילוסופיה של הלשון, ומזנק מתפיסה קיצונית אחת לתפיסה קיצונית נגדית. דרידה, טוען אליס, מזהה כשל בסיסי בתפיסה שהלשון מתייחסת לאובייקטים שאינם תלויים בה, ועובר משם לתפיסה הקיצונית לא פחות, לפיה הלשון אינה מסמנת דבר מלבד עצמה. בין שתי האפשרויות הללו קיים טווח רחב, שפילוסופים שונים עסקו בו, וממנו דרידה והדקונסטרוקציה מתעלמים לחלוטין.