תלונת שווא

תלונת שווא (או האשמת שווא, תלונת שקר, אישומים כוזבים, האשמה כוזבת) היא בבסיסה טענת אדם שנפגע על ידי אחר, כאשר הפגיעה לא התרחשה מעולם. היא עשויה לבוא לידי ביטוי באחד משלושת ההקשרים הבאים: באופן לא רשמי (בחיי היום-יום), במסגרת הליך מעין שיפוטי ובמסגרת הליך משפטי.

סוגי תלונות השווא

ככלל, כאשר אין ראיות תומכות מספקות כדי לקבוע אם האשמה היא אמיתית או כוזבת יש לתארה כ"האשמה לא מבוססת" או "האשמה שאיננה מגובה בראיות". האשמות שנקבע כי הן כוזבות בהתבסס על ראיות תומכות, מחולקות לשלושה סוגים:

• האשמה שהיא לחלוטין כוזבת - כלומר הנטען כלל לא אירע מעולם.
• האשמה שמתארת מאורעות שאכן אירעו אבל בוצעו על ידי אדם אחר מזה שכלפיו מופנית ההאשמה, ולפיכך האדם שמואשם חף מפשע.
• האשמה שחלקה אמת וחלקה שקרית. תיאור המאורעות במקרה כזה מערבב בין מאורעות שאכן אירעו ובין מאורעות שכלל לא אירעו.

האשמת שווא יכולה להתרחש בשל שקר מכוון מצידו של המאשים, או שלא מתוך כוונת מכוון בשל קונפבולציה (שיבוש זיכרון שקשור בהפרעות נוירולוגיות או פסיכיאטריות מסוימות) שמתעוררת באופן ספונטני בשל מחלת נפש או בעקבות תשאול סוגסטבילי שנעשה באופן מכוון או מקרי או בשל שימוש בטכניקות ריאיון כושלות. אותה תופעה יכולה להיגרם בשל כשל מערכתי. למשל כשהשוטר הבכיר קובע מסקנה על סמך ראיה מסוימת, והכפופים לו "מחזקים" אותה ברוח המפקד, בחקירות סוגסטביליות, ובמסקנות בעלות אופי קונפובולטורי. כך מגשרים על פערים בלוגיקה סותרת ומטשטשים ראיות סותרות. הדבר שכיח בחקירת תאונות דרכים קשות כשהנטייה החברתית מקהה את הדחף להקפיד על האמת וקיים קונפליקט באשר לאמירת אמת חלקית. חזקת תקינות המעשה השלטוני - הנותנת משקל יתר לאובייקטיביות של הגוף החוקר מכסה היטב על הסיכון המוחשי הזה ומנטרלת את רוב הסיכויים למנוע אותו.

החוקרים פול ולינדסי הציעו בשנת 1997 להתייחס באופן שונה לשני הסוגים הללו. הם הציעו להשתמש בביטוי "האשמות שווא" במקרים בהם המאשים מודע לכך שהוא משקר, ובביטוי "חשדות שווא" לסוג רחב יותר של האשמות כוזבות שבהן תשאול סוגסטבילי עשוי היה להיות מעורב.

לעיתים, אדם שחשוד במעשה פסול שהוא אכן אחראי לו, יכול בעצמו להאשים האשמת שווא אדם אחר כדי להסיט את תשומת הלב מאשמתו שלו. האשמות שווא עשויות לנבוע גם מההתנהגות של הנאשם עצמו, בייחוד במקרים שבהם התנהגויותיו עולות בקנה אחד עם האפשרות שביצע את המעשה האסור, אם נהג כך באופן לא מודע ואם מתוך כוונה להיראות כאילו הוא אשם.

כמו כן, לאחר שהועלתה האשמת שווא – בייחוד כזו שנושאת עמה מטען רגשי – תגובות אנושיות טבעיות מצידו של מי שנאשם בהאשמת שווא (כגון: פחד, כעס, הכחשה של ההאשמה) עשויות להתפרש כראיה לאשמה.

היקף התופעה

בדיון שהתקיים בשנת 2006 בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת נטען כי היקף התופעה בישראל מצומצם מאוד וניתן להעריכו באחוזים בודדים.^{[דרוש מקור]} בדיון שנערך בשנת 2017 בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי אמר המשנה לפרקליט המדינה עו"ד למברגר, ביחס לתוצאות הניסוח מחדש של הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה כי "להתרשמותי, אין תופעה של תלונות שווא של נשים או של גברים, אבל ברור שכאשר צפים מקרים של תלונות שווא, יש לטפל בהם במלוא החומרה".

במחקרו מתייחס ד"ר יואב מזא"ה לקושי בכימות התופעה של תלונות שווא מהסיבות הבאות:

1. היעדר הרשעה אינו אינדיקציה לאמיתות התלונה (ייתכן שלא היו די ראיות להרשיע בהליך פלילי, אך אין פירוש הדבר שהתלונה הייתה אמת או שקרית).
2. הגדרה של תלונת שווא רק במקרים שבהם המשטרה או בית המשפט קבעו פוזיטיבית שמדובר בתלונת שווא תוביל להערכת חסר של התופעה (במקרים שונים בית המשפט קובע שהעבירה הנטענת לא בוצעה אך לא מתייחס במסגרת זיכוי הנאשם כלל לאחריות המתלונן נגדו).

מזא"ה קובע גם כי אחוז תלונות השווא מבין תלונות המוגשות על פגיעה בילדים במהלך גירושין נע בין עשרה לשלושים אחוזים.

האשמת שווא על פגיעה בקטין

האשמת שווא בפגיעה גופנית בקטין היא האשמה שלפיה אדם פגע בקטין כאשר במציאות המואשם לא ביצע כל מעשה כאמור. האשמות כאלו יכולות להיות מועלות על ידי הקרבן (אמיתי או מדומה), או על ידי אדם אחר שמעלה את ההאשמות, לכאורה בשמו של הקרבן (אמיתי או מדומה). מחקרים ביחס להאשמות לגבי פגיעה בקטינים מצביעים על שיעור כולל של האשמות שווא שנמוך מ 10% בהתבסס על מספר מחקרים. מתוכם, רק חלק קטן מההאשמות הכוזבות נבעו מהקטין, בעוד שמרבית האשמות השווא נבעו ממבוגר שהעלה את ההאשמות הללו מטעמו של הקטין. מתוך מקרים אלו, רוב משמעותי מהתלונות הועלו במסגרת מאבקי גירושין או מאבקים על משמורת ילדים.

ממחקרים בעולם עולה כי בין 12%-28% מכלל התלונות המוגשות בגין פגיעה בילדים כחלק מהליך הגירושין הן תלונות שווא המוגשות ככאלה במכוון .

החשש לפיו תלונות שווא ביחס לאלימות כנגד הילדים במסגרת סכסוכי גירושין היא תופעה משמעותית, הביאה להקמת ועדה בלשכת עורכי הדין שעוסקת בתלונות שווא. בתגובה פרסם פורום מעמד האישה וקידום עורכת הדין בלשכה הסתייגות מהקמת הוועדה האמורה. בכנס שערכה הוועדה בנושא תלונות שווא במשפחה אמר סגן נשיא לענייני משפחה בבית משפט השלום בנצרת כי בערך ב-10% מהבקשות לצו הגנה נגד גברים שנידונו בפניו, הוא שלח את הצדדים לבדיקת פוליגרף, וכי מתוך המקרים האלה, "ב-99 אחוזים מהמקרים, האישה יצאה דוברת שקר". מאוחר יותר השופט הגיב, באמצעות דוברות בתי המשפט: “מן הציטוט בשאילתה עולה כאילו מדובר בנתונים סטטיסטיים המתייחסים לכלל בתי המשפט למשפחה בארץ בעוד שלא כך הוא. למעשה, מדובר על הערכה אישית של השופט, שאינה מתבססת על סטטיסטיקה או פילוח אלא על תיקים שנדונו בפניו בלבד."

תביעה בגין לשון הרע בעקבות תלונת שווא

אדם שהוגשה נגדו תלונת שווא במשטרה, יכול בנסיבות מסוימות לתבוע את המתלונן בגין הוצאת לשון הרע או בתביעת דיבה. זאת מכיוון שהגשת תלונה שקרית במשטרה המעלילה על אדם דברים רעים יכולה להשפיל ולפגוע בו גם במסגרת המשפחתית-אישית ובמסגרת הקריירה, בהתאם לפרטי התלונה. בשל כך, אדם שבוחר להגיש תלונת שווא במשטרה עלול למצוא את עצמו נתבע על ידי אותו אדם ולשלם לו כספי פיצויים בגין עוולת לשון הרע.

ביהדות

תלונת שוא שנידונה בבית המשפט או בבית הדין מלווה במתן עדות של המתלונן או המתלוננת. בהינתן שהתגלתה שהתלונה היא תלונת שוא, כפועל יוצא, העדות היא עדות שקר והמתלונן יכול להיות להחשב כעד זומם. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שאמור היה להגזר על מי שניסו להפליל ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). שורש המצוה הוא בעשרת הדברות בדיבר לא תענה ברעך עד שקר.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תלונת שווא34155054Q694190