סקרז'יסקו-קמיינה
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 שוויינטוקז'יסקיה |
| שטח | 64.16 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 48,111 (2013) |
| ‑ במטרופולין | 79,470 |
| ‑ צפיפות | 750 נפש לקמ"ר (2013) |
| קואורדינטות | 51°07′N 20°54′E / 51.117°N 20.900°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.skarzysko.pl | |
סְקַרְזִ'יסְקוֹ-קָמְיֶינָה (בפולנית: Skarżysko-Kamienna) היא עיר בצפון פרובינציית שוויינטוקז'יסקיה שבפולין. העיר ידועה בשל מחנה הכפייה הידוע לשמצה שהוקם בה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הקונצרן הגרמני "האסאג" (Hasag).
היהודים הראשונים התיישבו בעיר בשלהי המאה ה-19, וישבו בה עד לחיסול הגטו ב-1942. לאחר השואה, חמישה מהניצולים ששבו לעיר נהרגו על ידי לאומנים פולניים, ובעקבות זאת עזבו שארית הניצולים את המקום.
גאוגרפיה
סקרז'יסקו-קמיינה היא עיר בנפת קונסקיה במחוז קיילצה בפולין. היישוב נמצא כ-35 ק"מ צפונית מזרחית לקיילצה, 35 ק"מ דרומית מזרחית לקונסקיה, ו-37 ק"מ דרומית מערבית לעיר ראדום, סמוך לעיירה שידלוביץ (Szydlowiec). עד מלחמת העולם הראשונה נכלל היישוב במחוז ראדום בפולין.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימה פולין תעשיית נשק גדולה בסקרז'יסקו-קמיינה, וזו הובילה לפיתוח מואץ של היישוב, עד לקבלת מעמד "עיר" ב-1923.
הקהילה היהודית בעיר
בניגוד לקהילות יהודיות רבות בפולין, קהילת סקרז'יסקו-קמיינה התגבשה רק בראשית המאה ה-20. היהודים הראשונים התיישבו בעיר בשלהי המאה ה-19, עם הקמת תחנת רכבת בעיר. רבים הגיעו משידלוביץ הסמוכה, שם גם נוהלו ענייני הקהילה, עד להקמת מוסדות עצמאיים החל מ-1910. בשנה זו הוקם בסקרז'יסקו-קמיינה בית המדרש הראשון. רישומי החיים התנהלו בסקרז'יסקו-קמיינה החל מ-1911. משרדי הרישום האזרחי בעיר (USC) מחזיקים את רישומי החיים מהשנים 1911–1913, 1924-1940. ככל הנראה, רישומי החיים עד 1910 נערכו בשידלוביץ.
בשנת 1921 מנתה אוכלוסיית סקרז'יסקו-קמיינה 8,163 תושבים, מהם 1,590 יהודים. בשנת 1939 הגיעה האוכלוסייה לכ-18,200 נפש, מהם כאלפיים יהודים (כ-600 משפחות). בית הקברות היהודי בסקרז'יסקו-קמיינה הוקם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והוא סמוך לבית הקברות הנוצרי בעיר. הכניסה אליו היא דרך בית העלמין הנוצרי. נכון ל-2008, מקצת מהמצבות עדיין שלמות. סקרז'יסקו-קמיינה הייתה מרכז חסידי והיו בה 15 שטיבלעך של חצרות חסידיות. בעיר פעלו סניפים של מפלגות ציוניות, של אגודת ישראל ושל הבונד. הציונים ארגנו ספרייה ציבורית קטנה, גן ילדים עברי שפעל זמן קצר, שיעורי עברית וחוג לדרמה. בעיר פעלו גם תנועות נוער של הציונים ושל הבונד. בפוגרומים שנעשו ביהודי העיר ב-1918 נרצח אחד מהם ורבים נפצעו, כמה מהם קשה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסקרז'יסקו-קמיינה כ-2,000 יהודים, שהיו קצת יותר מעשירית אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה. קצתם היו פועלים בתעשיית המתכת המקומית. בעיר פעל בנק יהודי.
במלחמת העולם השנייה
הגרמנים כבשו את סקרז'יסקו-קמיינה ב-6 בספטמבר 1939, ומיד החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. חמישה יהודים נרצחו בימי הכיבוש הראשונים. כעבור שבועות אחדים הוקם בעיר יודנראט, בראשו עמד דב הירש פלדמן. הגרמנים הטילו על היודנראט לגייס תשלומי כופר גבוהים והחרימו מהיהודים רכוש רב.
בתחילת 1940 נצטוו היהודים לשאת סרט זרוע שעליו מגן דוד. באותו חודש החל היודנרט לגייס עובדי כפייה לפי דרישת הגרמנים. בינואר 1940 הובאו לעיר פליטים מפשיטיק (Przytyk). בסוף 1940 החל ארגון יס"ס בקרקוב לסייע ליודנרט בהפעלת מטבח ציבורי. היודנרט גם הפעיל בית חולים מאולתר. במרץ 1941 הועברו יהודי סקרז'יסקו-קמיינה והפליטים לגטו סגור. על הגטו הופקדה שמירה של שוטרים פולנים ושל אנשי שירות הסדר היהודי, אך מפעם לפעם הצליחו יחידים להתגנב ממנו כדי להשיג מזון. בחורף 1941/42 מתו יהודים רבים בגלל המגפות, הצפיפות הגדולה ותנאי התברואה הירודים.
בראשית 1942 הובאו לגטו פליטים יהודים מפלוצק (Plock) ומלודז', ומספר תושבי הגטו הגיע לכ-5,000. באותה תקופה הוחל בגיוס עובדי כפייה יהודים למחנה העבודה בעיר. רבים מעובדי המחנה שמתו בגלל התנאים הקשים בו, נקברו בגטו סקרז'יסקו-קמיינה. ימים מספר לפני חיסול הגטו הגיעו אליו פליטים משידלוביץ.
ב-28 בספטמבר 1942 הקיפו את הגטו משמרות של אנשי אס אס ויחידות של ליטאים ואוקראינים וריכזו כ-4,000 מיהודי הגטו במגרש. מי שביקשו להסתתר, זקנים, חולים ומעוברות – כל אלה נורו במקום. כ-500 יהודים נלקחו ממקום הריכוז למחנה העבודה, ושאר היהודים גורשו לטרבלינקה. עם המגורשים נמנו גם רוב חברי היודנרט (על-פי גרסה אחרת הם הועברו ערב הגירוש לבית הסוהר בקיילצה, ומשם גורשו לאושוויץ). הגטו חוסל ב-28 בספטמבר 1942. כ-500 מתושבי העיר הועברו למחנה סקרז'יסקו-קמיינה, והאחרים נשלחו לטרבלינקה.
מחנה סקרז'יסקו-קמיינה
בקיץ 1940 הוקם בסקרז'יסקו-קמיינה מחנה עבודה גדול של הקונצרן הגרמני "האסאג" (Hasag), המחנה נועד לנצל עובדי כפיה ליצור נשק לטובת גרמניה ושולבו בו בתי החרושת לנשק ולתחמושת שכבר היו במקום מאז מלחמת העולם הראשונה. התנאים במחנה היו קשים מנשוא. לפי מקורות גרמניים נספו במחנה בתקופה שבין 1 באוקטובר 1942 ל-31 בינואר 1943 3,241 יהודים, בממוצע 26 ביום. ב-30 ביוני 1943 היו בו 6,408 אסירים. המספר הכולל של היהודים שהובאו למחנה לעבודה נאמד ב-30,000-25,000 ומספר הנספים עד לחיסול המחנה באוגוסט 1944 נאמד ב-23,000-18,000 נפש. רוב האסירים היו מפולין ומיעוטם מאוסטריה, צ'כיה, גרמניה, הולנד וצרפת.
בהתחלה עבדו האסירים עם פועלים פולנים חופשיים והחל מ-1942 הועסקו במחנה עובדי כפיה יהודים בלבד שהוכרחו למלא מכסה שהייתה מעל לכוחם. בכל המפעלים עבדו בשתי משמרות, כל אחת בת 12 שעות.
המחנה הוקם באוגוסט 1942 בשלושה מקומות נפרדים: מחנה מפעל Werk A) A) היה הגדול מכולם. מחנה מפעל Werk B) B) היה כפוף מבחינה מינהלית וביטחונית למפעל A. והאסירים משני המחנות, A ו-B, עבדו בעיקר בייצור תחמושת לחיל היבשה. מחנה Werk C) C) היה מסונף למכון למילוי (Füllanstalt) והיה הקשה והמפורסם ביותר, בגלל העבודה בייצור מוקשים ימיים שלמילויים השתמשו בפיקרין, חומר מילוי להכנת המוקשים, שחשיפה אליו מצהיבה את העור ומאכלת תאי גוף ואיברים פנימיים בתהליך תסיסה מואץ. רוב העובדים הצהיבו מהפיקרין, הורעלו ובתוך שלושה חודשים מתו.
תנאי התברואה היו בלתי נסבלים ועד תחילת 1944 לא הייתה במחנות שום עזרה רפואית. האסירים עבדו בבגדיהם, וכשהתפוררו הבגדים, בייחוד במפעל C, התעטפו בשקי נייר. בשלושת המחנות היו מגיפות של דיזנטריה, טיפוס הבהרות ותסמונת התשישות הכרונית, שכונתה בפי האסירים 'האסאגובקה' (Hasagowska), על-שם החברה. באביב 1944, נוכח מחסור חמור בידיים עובדות, שופרו במקצת תנאי החיים במחנה, בעיקר בהקצבת מזון, תרופות ובגדים. מנת המזון כללה 200 גרם לחם ליום ופעמיים ביום חצי ליטר מרק מימי, ולפעמים כף ריבה או מנת מרגרינה. המחנות היו מעורבים, לגברים ונשים יחדיו, אך הם שוכנו בצריפים נפרדים, על דרגשים בעלי שתי קומות, בלי שמיכות. מחנה המגורים של האסירים היה מוקף גדרות תיל שלא היו מחושמלות. בלילות אסור היה לצאת מהצריפים, והיוצאים נורו ללא אזהרה. מאות פולנים מהסביבה הקרובה עבדו במפעל, הם היו מדריכים ומשגיחים על האסירים היהודים שעבדו במחלקות השונות של המפעל. בריחות הסתיימו בדרך כלל ברצח הבורחים. מדי פעם נערכו גם סלקציות והוצאות להורג, בידי 'יחידת המחץ' (Stosstruppe) המורכבת משומרי המפעל.
במחנות שהו, בין היתר, הרב יצחק שמואל אליהו פינקלר והפרטיזן יוסף סרצ'וק. במחנה פעלו כמה קבוצות מחתרת. כיומיים לפני חיסול מחנה C אורגנה בריחת כמה מאות אסירים. כמעט כולם נהרגו בעת הבריחה ביערות הסביבה. בסוף יולי 1944 נערכו בכול שלושת המחנות סלקציות וקרוב ל-600 יהודים הוצאו להורג במקום. האסירים הנותרים – יותר מ-6,000 נפש – הועברו לצ'נסטוחובה, לבוכנוואלד, ללייפציג ולמחנות אחרים בגרמניה.
