ספר מקבים ד'
ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. הספר השתמר בגרסאות אחדות של תרגום השבעים, אך לא נכלל בקאנון של הכנסיות הנוצריות, מלבד הכנסייה הגאורגית.
זמנו ומקומו של החיבור
מקבים ד' מתוארך לתקופה שבין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה. הוא נתחבר ביוונית, ככל הנראה באזור סוריה, ומחברו היה יהודי הלניסטי, שהושפע מן הפילוסופיה היוונית ומרעיונות סטואים בני התקופה. מנחם שטרן מתארך את הספר למאה ה-1 לספירה, לפני חורבן בית המקדש בשנת 70. לטענתו, אין להקדים אותו לתקופה ההלניסטית, משום שהוא כולל שימושי לשון מסוימים שלא היו שגורים בתקופה זו.[1] מלבד זאת, שטרן מצביע על כך שהמחבר מדגיש כי חוניו השלישי קיבל את הכהונה הגדולה "לכל ימי חייו" (פרק ד, פסוק א), והדבר מוכיח, לדבריו, כי המחבר לא קדם לתקופת שלטון הורדוס (37–4 לפנה"ס), מאחר שרק בתקופה זו "נתגבש הנוהג להחליף כהנים גדולים בעודם בחיים".[2]
בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מקבים ד' אינו עוסק כלל במרד החשמונאים, אלא ברדיפה הדתית שקדמה לו. שמו המקורי של החיבור היה, ככל הנראה, "על שלטונה הבלעדי של התבונה" (περι αυτοκρατορος λογισμος), וכך הוא מכונה בכתביהם של אבות הכנסייה אוסביוס מקיסריה[3] והירונימוס, אם כי אוסביוס מציין כי הוא כונה בעבר גם "ספר המקבים". אוסביוס והירונימוס אף ייחסו אותו, שלא בצדק, ליוסף בן מתתיהו, והוא נכלל בכמה מהדורות מוקדמות של חיבוריו.
למרות השימוש ברעיונות ובתבניות סגנוניות הלניסטיות, החיבור פונה בבירור לקהל יהודי. האופי הלשוני והרטורי של החיבור, השימוש התכוף בגוף ראשון והפנייה לנמען בגוף שני רבים מציעים שהטקסט נכתב כדרשה שנועדה להינשא בציבור, והיו ששיערו שמקבים ד' אינו אלא דרשה לכבוד חנוכה. אך העובדה שהטקסט אינו מצטט פסוקים מקראיים מקשה על ההנחה שמדובר בדרשה שנועדה להינשא בבית הכנסת, ועל כן דחו חוקרים רבים את ההשערה.
מבנה החיבור ותוכנו
הספר בנוי כדרשה פילוסופית המהללת את עליונות השכל והאמונה על היצרים. בהתאם לסטנדרטים מקובלים של הרטוריקה ההלניסטית, הוא מורכב מפתיח ומשני חלקים מרכזיים. בפתיח (פרק א עד פסוק יב) מעלה המחבר את הטענה הפילוסופית בדבר שלטון התבונה האמונית על היצרים. בחלק הראשון (פרק א, פסוק יג עד פרק ג, פסוק יח) הוא מפתח אותה ומגדירה באופן מפורט יותר, ומציג דוגמאות מהמקרא ומחוקי התורה.
החלק השני הוא רובו של הספר (פרק ג, פסוק יט ואילך) ובו הוא מציג דוגמאות נרטיביות המוכיחות את תקפותה. לאחר סקירה קצרה של תולדות ארץ יהודה עד לגזירות (פרק ג, פסוק יט עד פרק ד, פסוק כב), מתוארות הגזירות עצמן. התיאור כולל את שתי הדוגמאות המרכזיות: סיפורו של אלעזר הזקן, שמסר את חייו על קידוש השם, כשסירב לאכול בשר טרף בפרהסיה (פרק ה, פסוק ד עד פרק ז), וסיפור האם ושבעת בניה, שבו מעודדת האם היהודיה את בניה להפר את צו אנטיוכוס ולמות בעינויים כדי לא לעבור על מצוות התורה (פרק ח עד פרק יז, פסוק ו). לאחר מכן ישנם דברי סיכום (פרק יז, פסוק יא עד פרק יח, פסוק ה; פרק יח, פסוקים כ עד כד), שבאמצעם מופיעים דברים מפי אם שבעת הבנים (פרק יח, פסוקים ו עד יט). אולם קטע זה של דברי האם נראה כתוספת מאוחרת.[1]
מבחינה סגנונית, מדובר בחיבור יהודי-הלניסטי מובהק, המשלב מוטיבים יהודיים במוטיבים השאולים מן הפילוסופיה היוונית, ועושה שימוש בתבניות אופייניות לרטוריקה היוונית. תורת משה מוצגת בו כתורה הפילוסופית של היהודים, ומצוותיה הן אמצעי להשגת התכלית הסטואית של ריסון היצרים, שליטה עצמית ושלמות רוחנית.
הספר מופיע בשלושה מכתבי היד של תרגום השבעים: קודקס סינאיטיקוס, קודקס אלכסנדרינוס (אנ') וונטוס (Venetus, מהמאה ה-8). הוא אינו נכלל בתרגום הוולגטה ללטינית, אך קיים בתרגום לטיני עתיק ותורגם לסורית.[4]
השפעתו וחשיבותו
במסורת היהודית לא השתמרה כל התייחסות למקבים ד', אך בנצרות הקדומה מילא החיבור תפקיד חשוב. במאות הראשונות לספירה, כאשר נרדפו הנוצרים בשל אמונתם, שימשו אלעזר והאם ושבעת בניה מופת לדבקות באמונה בתקופה של גזרות דתיות. בדרשות של אבות כנסייה רבים, בהם אוגוסטינוס וגרגוריוס מנזיאנזוס, הם הוצגו כפרוטו-מרטירים שהעידו במותם על כוח אמונתם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- חשמונאים ד, מתורגם ומפורש על ידי א. ש. הרטום, בתוך: הספרים החיצונים, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 1–46.
- אן אליזבט גרדנר, מקבים ג’ ומקבים ד' והמשבר בימי המקבים, ציון נג, ג (תשמח), 1988, עמ' 291–301
- מנחם שטרן, ימי הבית השני – חיי הדת והספרות, בתוך: אברהם מלמט, חיים תדמור, מנחם שטרן, שמואל ספראי (עורכים), תולדות ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 285–286.
הערות שוליים
28976011ספר מקבים ד