סנטוריני (הר געש)
 | |
| מפה טופוגרפית של קבוצת איי סנטוריני | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | קלדרה פעילה |
| גובה | 367 מטר |
| מיקום | קבוצת איי סנטוריני באיים הקיקלאדיים ביוון |
| מספר הר געש | =0102-04[1] |
| התפרצות אחרונה | 1950 |
| קואורדינטות | 36°25′04″N 25°23′15″E / 36.417691°N 25.38763°E |
|
(למפת יוון רגילה)   סנטוריני | |
הר הגעש סנטוריני הוא קלדרה, שקועה ברובה מתחת לפני הים השוכנת באיים הקיקלאדיים בדרום הים האגאי, כ-120 קילומטרים צפונית לכרתים ביוון. חלקי הקלדרה הבולטים מעל פני המים הם קבוצת איי סנטוריני, הכוללת את האיים סנטוריני (המכונה גם תירה), האי המרכזי, תיריסיה ואספרוניסי בשולי הקלדרה ושני האיים החדשים פלאה קמני ונאה קמני במרכזה.
גאוגרפיה
אורכה של הקלדרה הוא כ-12 קילומטרים ורוחבה כ-7 קילומטרים, והיא מוקפת בצוקים המגיעים לגובה של 300 מטרים משלושה צדדים. במרכז הקלדרה שוכנים שני איים געשיים קטנים: נאה קמני (Νέα Καμένη – "האי השרוף החדש"), ופלאה קמני (Παλαιά Καμένη - – "האי השרוף הישן").
שטחו של האי המרכזי סנטוריני הוא 75.8 קמ"ר, שטח תיריסיה 9.3 קמ"ר, ושטחם של נאה קמני, פלאה קמני ואספרוניסי הוא 3.4 קמ"ר, 0.5 קמ"ר ו-0.1 קמ"ר בהתאמה.
כ-8 קילומטרים מצפון מזרח לסנטוריני נמצא הר הגעש קולומבו, אשר נחשב חלק מהר הגעש סנטוריני לפי הסמית'סוניאן. זהו הר געש תת-ימי פעיל, הראשון בסדרה של כעשרים הרי געש תת-ימיים הנמצאים בקו ישר המתמשך מסנטוריני לכיוון צפון-מזרח. ההתפרצות האחרונה של קולומבו אירעה בשנים 50–1649, במהלכן הוא עלה מעל פני הים עד לגובה של 10 מטרים והתגלה לראשונה, אולם הפומיס הלבן שבלט מעל פני הים נשחק במהירות על ידי הגלים עד ששקע שוב מתחת לפני הים.
גאולוגיה
המתחם הגעשי סנטוריני הוא החלק הפעיל ביותר בקשת הגעשית של דרום הים האגאי המשתרעת מבודרום שבמערב טורקיה ועד העיר מתאנה על חופו המזרחי של חצי האי פלופונסוס, והכוללת את הרי הגעש של מתאנה, מילוס, סנטוריני וניסירוס. הקשת היא חלק מהקשת ההלנית המסמנת את האזור שבו עובר הלוח האפריקאי הפחתה מתחת לתת-הלוח האגאי של הלוח האירו-אסיאתי בקצב של 5 ס"מ בשנה בכיוון צפון מזרח. הפחתה זו מאופיינת ברעידות אדמה בעומקים של 150 עד 170 קילומטרים.[2]
סלעים שאינם סלעים געשיים, שמקורם באי המקורי שקדם להיווצרות קבוצת האיים המקוריים נחשפו בכמה מקומות באי סנטוריני, כדוגמת בהר פרופיטיס איליאס (Προφήτης Ηλίας- "הנביא אליהו"), הנקודה הגבוהה ביותר בסנטוריני (540 מטרים מעל פני הים), במסה וונו (Μέσα Βουνό), ההר השני בגובהו באי, בצד הפנימי של קיר הקלדרה בין כף פלאקה ואתיניוס ובמקומות נוספים. הסלעים כוללים אבן גיר מותמרת וצפחה. באתיניוס התגלה גם מחדר פלוטוני גרניטי המשמש מקור למינרלים דוגמת טלק, כלקופיריט, כריזוקולה, מגנטיט ואחרים.[3]
מלבד סלעים אלו בנויים כל האיים מסלעים געשיים שמקורם בהתפרצויות הגעשיות שמבריאת העולם ועד השנים האחרונות. שני האיים שבמרכז הקלדרה צעירים יחסית ונוצרו מלבה שנפלטה מהתפרצויות געשיות לאחר התמוטטות הקלדרה לאחר שתא המאגמה שמתחתיה התרוקן בעקבות ההתפרצות המינואית.
וולקנולוגיה
הקלדרה מורכבת מהרי געש חופפים מטיפוס חרוט מגן, שנקצצו על ידי לפחות ארבע קלדרות חופפות בחלקן.[4]
פאלה קמני ונאה קמני נוצרו כתוצאה מהתפרצויות רבות שהיו תחילה תת-מימיות שהתחוללו במרכז הקלדרה.[5]
אף שהוא רדום כיום, סטוריני הוא הר געש פעיל. כמה התפרצויות, מרביתן בדמות קילוחי לבה, יצרו את שדות הלבה שצבען כהה של נאה קמני ופלאה קמני שבתוך הקלדרה.
ההתפרצות האחרונה אירעה ב-1950 וכיום יש רק פעילות של פומרולות, בעיקר בתוך הלועות שנוצרו לאחרונה.[6] מכשירי GPS רשמו עיוות מחודש סביב הקלדרה בשנים 2011 ו-2012.[7]
היסטוריית ההתפרצויות
ההתפרצות המינואית של סנטוריני
ערך מורחב – ההתפרצות המינואית
במהלך תקופת הברונזה (החוקרים חלוקים בתארוך המדויק- החל מ-1645 ועד 1500 לפנה"ס) אירעה בסנטוריני התפרצות בעוצמה רבה, המוערכת בעוצמה 6–7 VEI. התפרצות זו של סנטוריני הייתה פליניאנית, ושניים מארבעת שלביה היו פריאטו-מגמטיים. ניתוח השלבים נעשה על-פי השכבות שהורבדו זו אחר זו:
- שלב ראשון – שכבת פומיס לבן עד ורוד בהשקעה מקסימלית של 6 מ', שכבות אפר מרובדות המפוזרות בציר לכיוון צפון-מזרח והתרוממות עמוד התפרצות עד לגובה של 36 ק"מ. שלב זה ארך 30–40 דקות.
- שלב שני – ניכר שינוי במנגנון ההתפרצות: היווצרות נחשול פירוקלסטי – זרם פירוקלסטי בצפיפות נמוכה יותר מאחר שהוא מכיל כמות גדולה יותר של גז המאפשרת לו להתרומם מעל גבעות. הנחשול מהיר יותר מזרם פירוקלסטי צפוף ומגיע למהירות של 350 קמ"ש. נמצאו שכבות אפר ולפילי מרובדות בהצלבה עם אדוות לבה (כנראה תוצאה של קילוחים) ומבנים דמויי חולית. עובי ההשקעה 10–12 מ'. שלב זה הפך פריאטו-מגמטי, כנראה בשל התמוטטות דפנות צינור ההזנה, יצירת הקלדרה וכניסת מי ים לתא המאגמה.
- שלב שלישי – השקעה של זרם פירוקלסטי צפוף בעומק של 55 מ' ושל מקבצי פצצות געשיות השונים בהרכבן הפטרולוגי – חלקן פריאטו-מגמטיות וחלקן מגמטיות – תוצאה אפשרית של שינוי במיקום צינור ההזנה לאחר התמוטטותו בשלב השני.
- שלב רביעי – שכבות של איגנימבריט (טוף מולחם), ברקציה ולהארים (נחשולי בוץ הנוצרים מאפר געשי לא דחוס מעורב במים, הנעים במהירות גבוהה במורד ההר). השקעת השכבות אינה אחידה: שכבה דקה הסמוכה לשולי הלוע שהולכת ומתעבה ככל שמתרחקים מן ההר. ייתכן וחוסר האחידות נובע משטיפה של פומיס (שמשקלו הסגולי קטן) על ידי הלהארים, כאשר חומרים כבדים יותר נשארים מאחור.
חלק מההיסטוריונים מייחסים להתפרצות זו של סנטוריני את האחריות להכחדת התרבות המינואית, שמרכזה היה בכרתים הסמוכה, וייתכן שההתפרצות הייתה ההשראה לאגדת אטלנטיס.[8] מדד ההתפרצות הגעשית של ההתפרצות המינואית מוערך ב-7, המדד הגבוה ביותר של התפרצות געשית בהיסטוריה.[9]
היווצרות האיים פלאה קמני ונאה קמני
פלאה קמני נוצר בהתפרצות שאירעה בשנים 46–47 לספירה. כמויות גדולות של מגמה פרצו מתוך הים במרכז הקלדרה ויצרו אי שהיקפו היה כ-5500 מטרים.[10] ההתפרצות הבאה אירעה כ-700 שנה מאוחר יותר, בשנת 726. אפר געשי ופומיס הושלכו לאוויר והורגשו היטב בכל מרחבי הים האגאי ואסיה הקטנה. הלבה שפרצה לאחר ההתפוצצות יצרה את לשון היבשה הצפוני באי פלאה קמני, בקרבת מפרץ אגיוס ניקולאוס. בשנים 1457–1458 התמוטטו חלקים מפלאה קמני ויצרו את המצוק בחלקו הצפוני.
לאחר ההתפרצות בשנת 726 היה האי רדום שוב, הפעם לתקופה של כ-800 שנים. בין השנים 1570–1573 התפרץ שוב הר הגעש ויצר אי חדש - מיקרי קמני (Mikri Kameni, "האי השרוף הקטן"). מאוחר יותר התאחד מיקרי קמני עם נאה קמני וחלקים ממנו עדיין גלויים בחלקו הצפוני, קרוב לנמל אירינה (Erinia) בצפון נאה קמני.
בין השנים 1707–1711 נוצר האי השלישי: נאה קמני, ועד גמר התפרצות זו בספטמבר 1711 התנשא האי לגובה של 106 מטרים. מחזור ההתפרצות הבא אירע בין השנים 1866–1870. לבת גיאורגיוס (Georgios lavas) הגדילה את שטח האי דרומה כשרק תעלת מים קטנה מפרידה בין נאה קמני ומיקרי קמני.
במאה ה-20 התפרץ הר הגעש שלוש פעמים. ההתפרצות הראשונה אירעה בשנים 1925–1928. כבר ב-28 ביולי 1925 נרשמו תנודות סיסמיות קלות. ב-11 באוגוסט החלה התפרצות שלוותה בעליית טמפרטורת המים באזור המעיינות החמים ובמזרקות של קיטור ומים. עמוד של אפר געשי התנשא לגובה של 3.3 קילומטרים, ולבה התפזרה ברדיוס של כ-850 מטרים. הלבה שפרצה באירוע זה, לבת דפני (Dafni Lavas), הקיפה את מיקרי קמני משני כיוונים, מילאה את התעלה הקטנה שהפרידה בין שני האיים ואיחדה אותם לאי אחד. בינואר 1926 הופסקה הפעילות הגעשית ולמעט התחדשות קצרה במאי 1926 לא אירעו התפרצויות נוספות עד ינואר 1928. מינואר 1928 ועד לסוף פרק זה של ההתפרצות במרץ אותה שנה אירעו ארבעה התפוצציות נוספות.[11]
לאחר הפסקה של 11 שנים התפרץ שוב הר הגעש. כבר במאי 1939 התגלתה עלייה בטמפרטורת המים במקומות מסוימים, וב-20 באוגוסט 1939 החלה לבה לזרום לאחר פיצוץ תת-ימי. לאורך השנתיים הבאות פרצה לבה מכשש נקודות שונות אך זו לא הגדילה בצורה משמעותית את שטח האי. ב-1950 אירעה ההתפרצות ההאחרונה של סנטוריני. כבר באוגוסט 1949 נרשמו תופעות סיסמיות שהעידו על התחדשות הפעילות הגעשית. גם במקרה זה ההתפרצות אופיינה בפיצוצים עזים וטפרה הושלכה לגובה של 1,000 מטרים. התפרצות זו הייתה קצרה יחסית והסתיימה ב-2 בפברואר, תוך יצירת הסלעים הגעשיים הצעירים ביותר ביוון (Liatsikas lavas).
רשימת ההתפרצויות
הר הגעש התפרץ עשרות פעמים, הן לפני ההתפרצות המינואית הגדולה והן אחריה, עד סמוך לימינו אנו. ההתפרצות האחרונה התרחשה ב-1950. בטבלה בהמשך מפורטים אירועי התפרצויות עיקריים שהתרחשו בסנטוריני החל בהתפרצות המינואית הקטסטרופלית, כפי שהם מתועדים על ידי אתר Global Volcanism Program, המנוהל על ידי המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע השייך למוסד הסמית'סוניאן.[12]
| תאריך התחלה | תאריך סיום | מאפייני ההתפרצות |
|---|---|---|
| 1610 לפני הספירה ± 14 שנים | בלתי ידוע | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, זרמים פירוקלסטיים, התפרצויות תת-ימיות, התפרצויות פריאטיות, קורבנות בנפש, נזק פיזי נרחב, להארים, צונמי, התמוטטות הקלדרה, פינוי התושבים. |
| 197 לפנה"ס | לא ידוע | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש. |
| 31 בדצמבר 46 | 1 בפברואר 47 ± 30 יום | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, צונמי. |
| 15 ביולי 726 ± 45 יום | לא ידוע | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, נזק. |
| 1570 | 1573 | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה. |
| 27 בספטמבר 1650 | 6 בדצמבר 1650 | התפרצות מלועות צדדים, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, הרוגים, נזק, צונמי. |
| 23 במאי 1707 | 14 בספטמבר 1711 | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, נזק. |
| 26 בינואר 1866 | 5 באוקטובר 1870 | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, הרוגים, נזק, פינוי. |
| 11 באוגוסט 1925 | 17 במרץ 1928 | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות פריאטיות, התפרצויות מתפוצצות, יצירת אי חדש, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה. |
| 20 באוגוסט 1939 | 2 ביולי 1941 ± יום | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, התפרצויות פריאטיות, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה, נזק. |
| 10 בינואר 1950 | 2 בפברואר 1950 | התפרצות מהלוע המרכזי, התפרצויות מסדקים אזוריים, התפרצות תת-ימיות, התפרצויות מתפוצצות, התפרצויות פריאטיות, קילוחי לבה, יצירת כיפת לבה. |
הרי הגעש של העשור
לנוכח ההיסטוריה הגעשית של ההר והקרבה לאוכלוסייה בת עשרות אלפי התושבים המתגוררים ביישובים באיים הסמוכים להר, הוכרז סנטוריני על ידי האגודה הבינלאומית לוולקנולוגיה ולכימיה של פנים כדור הארץ (International Association of Volcanology and Chemistry of the Earth's Interior) ב-1991 כאחד מ-16 הרי הגעש של העשור ("Decade Volcanoes"), ולכן כראוי למחקר מיוחד כחלק מ"העשור הבינלאומי להפחתת אסונות הטבע" של האו"ם.[13]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Santorini
- ^ Geology of Santorini
- ^ The prevolcanic basement
- ^ Santorini, Summary
- ^ Santorini Volcanic Caldera, Greece
- ^ antorini Volcano
- ^ MSNBC "Volcano on scenic Greek island getting a little restless 3 March 2012
- ^ Friedrich, W. L. 2000. Fire in the Sea. The Santorini Volcano: Natural History and the Legend of Atlantis
- ^ Large Volcano Explocivity Index
- ^ Evolution of the Kameni Islands
- ^ 20th Century Seismic Activity
- ^ Santorini, Eruptive History
- ^ Decade Volcanoes
