נושאות המטוסים מסדרת אינווינסיבל
 | |
| נושאות המטוסים מסדרת "אינווינסיבל": "ארק רויאל", "אינווינסיבל" ו"אילוסטוריוס" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
|
| סדרה קודמת |
נושאות המטוסים מסדרת אודשיוס (Audacious) נושאות המטוסים מסדרת סנטאור (Centaur) |
| סדרה עוקבת | נושאות המטוסים מסדרת המלכה אליבת |
| אוניות בסדרה | אה"מ אינווינסיבל, אה"מ אילוסטריוס, אה"מ ארק רויאל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
סוואן הנטר קבוצת ויקרס |
| תקופת הפעילות | 1980–2014 (כ־34 שנים) |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 22,000 טון |
| אורך | 209 מטרים |
| רוחב | 36 מטרים |
| שוקע | 8 מטרים |
| נתונים טכניים | |
| מהירות |
מהירות מקסימלית: 28 קשר מהירות שיוט: 18 קשר |
| גודל הצוות | 650 איש (צוות האונייה), 350 איש (צוות אוויר וצוותים טכניים), עד 500 נחתים |
| טווח שיוט | 13,000 ק"מ במהירות שיוט |
| הנעה |
4 טורבינות גז רולס-רויס TM3B 8 מנועי דיזל פקסמן ולנטה 100,000 כוח סוס |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש |
2 תותחים נ"מ 20 מ"מ 3 מערכות פלנקס |
| מסוקים | 4 - 10 מסוקי ווסטלנד סי קינג או AW101 מרלין (בהתאם למשימה) |
| מטוסים | 12 - 18 מטוסי בריטיש אירוספייס הרייר ימי או בריטיש אירוספייס הרייר II (בהתאם למשימה) |
נושאות המטוסים מסדרת אינווינסיבל הן סדרה של נושאות מטוסים קלות, ששירתו בצי המלכותי הבריטי. הסדרה כוללת שלוש אוניות: אה"מ "אינווינסיבל" (אנגלית: Invincible, "בלתי מנוצחת"), אה"מ "אילוסטריוס" (אנגלית: Illustrious, "נועזת"), ואה"מ "ארק רויאל" (אנגלית: Ark Royal, "תיבה (במשמעות של תיבת נח) מלכותית"). כלי השיט נבנו ללוחמה נגד צוללות, כדי לתת מענה לאיום הצוללות הסובייטי במהלך המלחמה הקרה. בשלב ראשון הופעלו מסיפון האוניות מטוסי בריטיש אירוספייס הרייר ימי ומסוקי ווסטלנד סי קינג HAS.1, ללוחמה נגד צוללות. שלושת האוניות היו אמורות להיות נושאות מטוסים קלות שיפעלו במקביל לנושאות מטוסים גדולות יותר, שהיו בשלבי פיתוח והוגדרו CVA-01. ואולם, פרויקט זה בוטל ב-1966 עקב קיצוצים תקציביים ויריבות בין הזרועות השונות בבריטניה. לאחר ביטול הפרויקט הפכו שלוש האוניות לנושאות המטוסים העיקריות של הצי הבריטי.
שלוש האוניות השתתפו בפעילות מבצעית במקומות שונים בעולם: בדרום האוקיינוס השקט במלחמת פוקלנד, 1982; בים האדריאטי במלחמת בוסניה בין השנים 1993–1995, ובמפרץ הפרסי במלחמת המפרץ השנייה ב-2003.
"אינווינסיבל" הוצאה משירות ב-2005, והושמה במצב של מוכנות נמוכה. האונייה נמכרה לחברה מטורקיה לגריטה בפברואר 2011, ועזבה את פורטסמות' בגרירה ב-24 במרץ. על פי מדיניות הקיצוצים בתחומי הביטחון שפרסמה ממשלת בריטניה ב-2010, הוחלט על הוצאת "ארק רויאל" משירות ב-13 במרץ 2011 והאחרונה בסדרה "אילוסטריוס" הוצאה משירות ב-2014, ואז נותר הצי הבריטי ללא נושאות מטוסים עד להשקת שתי נושאות המטוסים אה"מ קווין אליזבת (R08) ואחותה אה"מ נסיך ויילס (R09) מסדרת "המלכה אליזבת" ב-2017.
פיתוח
ראשיתה של סדרת נושאות המטוסים מסדרת "אינוויניסבל" בתכנון לסיירת טילים, בעלת הדחק של כ-6,000 טון. הסיירת המתוכננת הייתה אמורה לשאת גם מסוקים, ולהיות חלק מקבוצת משימה המאורגנת סביב נושאת מטוסים עתידית, שכונתה "פרויקט CVA-01". כאמור, ב-1966 בוטל הפרויקט, והמבנה המתוכנן של קבוצת המשימה שונה. כעת הוטלה על הסיירת המתוכננת משימת לוחמה נגד צוללות וכן משימות שליטה ובקרה. הוצעו שני תכנונים עבור המשימות החדשות: האחד, לסיירת בהדחק של 12,500 טון, חמושה בטילים המוצבים בקדמתה, ונושאת שישה מסוקי ו"וסטלנד סי קינג" בירכתיה. תכנון שני הציע כלי שיט בעל סיפון טיסה מלא (כלומר סיפון טיסה המתמשך לכל אורכה של האונייה) בהדחק של 17,500 טון, ועליו תשעה מסוקי "סי קינג". עד 1970 התפתח התכנון עד כדי דרישה רשמית של הצי לסיירת פיקוד בהדחק 18,750 טון בעלת סיפון טיסה מלא.
במקביל לפיתוח האונייה, החלה חברת הוקר איירקראפט שהתמזגה והפכה להוקר סידלי, בפיתוח מטוסים בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית או קצרה. בפברואר 1963 המריא אב הטיפוס הראשון, הוקר P.1127, מנושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל. ב-1964 החלו ניסויים בדגם ההמשך, הוקר סידלי קסטרל. בין השאר, הוכיח המטוס את יכולתו להמריא מעל סיפון נושאת המסוקים אה"מ בולווארק. ניסויים אלה הוכיחו את האפשרות להפעיל מטוסים כאלה מעל סיפון הסיירות המתוכננות. הצי המשיך לקרוא לכלי השיט "סיירות", גם כדי להימנע מהלחץ הפוליטי שהביא לביטול פרויקט CVA-01, וגם משום שהאוניות היו אמורות למלא תפקידים של סיירות, בעיקר תפקידי שליטה ובקרה. השם "נושאות מטוסים" ניתן לאוניות רק בתקציב 1980.
קשיים כלכליים בבריטניה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 האטו את התהליך, אך תכנון האונייה המשיך להתפתח. ההזמנה הראשונה ניתנה למספנת ויקרס ב-17 באפריל 1973. התכנון כעת היה לאונייה בת 19,000 טון, שהוגדרה כסיירת כבדה נושאת מסוקים, שהייתה אמורה לשאת עד ל-14 כלי טיס וכן משגר לטילי נ"מ מדגם "סי דארט" בחרטום האונייה.
ממשלת בריטניה החליטה שהאונייה החדשה תזדקק לכלי טיס בעלי כנף קבועה להגנה מפני מטוסי סיור סובייטיים. במאי 1975 אושרה הגרסה הימית של מטוסי ההרייר, בריטיש אירוספייס הרייר ימי. אישור המטוס הביא לתכנון מחדש של האוניות, כך שיוכלו לשאת מספר מצומצם של מטוסים כאלה. מטוסי ההרייר יכולים להמריא אנכית, אך הדבר בא על חשבון המטען שהם יכולים לשאת. בשל כך, עדיפה המראה ממסלול קצר. אך גם בהמראה כזו, כאשר המטוס ערוך לקרב ונושא מטען מלא של דלק וחימוש, הדבר אינו פשוט מהסיפון הקצר של האוניות (אורכו כ-170 מטרים). כדי לאפשר המראה כזו הוגבה קצה הסיפון, בתצורה שנקראה "מקפצת סקי". בשתי האוניות הראשונות, "אינוויניסבל" ו"אילוסטריוס", הוגבה הסיפון ב–7° בתחילה, ולאחר מכן הוגבה עוד יותר ל-12°. באונייה השלישית, "ארק רויאל", נבנתה המקפצה מראש כהגבהה זו. מ-1976 נקבע תפקיד נוסף לאוניות אלה, והוא כנושאות מסוקים. תפקיד זה היה אמור להיות חלק מההיערכות של נאט"ו לקראת עימות אפשרי באירופה, ואז היו האוניות אמורות להיות חלק מהאגף הצפוני של נאט"ו, ליד נורווגיה.
לאחר מלחמת פוקלנד נוספו לאוניות מערכות נשק לטווח קצר (Close-in Weapon System, CIWS). המערכות הותקנו ב"אילוסטריוס" ברגע האחרון לפני הכנסתה לשירות, ב"ארק רויאל" במהלך בנייתה, וב"אינווינסיבל" כאשר עברה שיפוץ ראשון מאז כניסתה לשירות. ב"אינוויניסבל" ו"אילוסטריוס" הותקנו תחילה שתי מערכות פלנקס, שהוחלפו מאוחר יותר בשלוש מערכות "שוער" (GoalKeeper) מתוצרת בריטניה. ב"ארק רויאל" הותקנו מלכתחילה שלוש מערכות פלנקס. לשלוש האוניות מערכות לוחמה אלקטרונית, ומשגרי נורים ומוץ. בחלק משיפוץ שנעשה בכל האוניות באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, הוסרו משגרי טילי "סי דארט", כדי להגדיל את סיפון ההמראה.
ציוני דרך בתהליך הבנייה
| סימן זיהוי | שם | מספנה | תאריך הזמנה | תחילת בנייה | השקה | כניסה לשירות | יציאה משירות | עלות בנייה מוערכת |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| R05 | "אינווינסיבל" | ויקרס | אפריל 1973 | 20 ביולי 1973 | 3 במאי 1977 | 11 ביולי 1980 | 3 באוגוסט 2005 | 185,000,000 £ |
| R06 | "אילוסטריוס" | סוואן הנטר | מאי 1976 | 7 באוקטובר 1976 | 1 בדצמבר 1978 | 20 ביוני 1982 | 2014 | 214,400,000 £ |
| R07 | "ארק רויאל" | סוואן הנטר | דצמבר 1978 | 14 בדצמבר 1978 | 2 ביוני 1981 | 1 בנובמבר 1985 | 11 במרץ 2011 | 332,900,000 £ |
התעניינות מצד מדינות אחרות
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 הביע השאה של אירן עניין ברכישת שלוש נושאות מטוסים מסדרת אינווינסיבל, ועימם 25 מטוסי בריטיש אירוספייס הרייר II, להגנת הצי. כשהסתבר כי הצי האירני אינו יכול לספק את כוח האדם הנדרש לצורך הפעלת האוניות, ושהצי הבריטי החל לאבד עניין בפרויקט, בוטלה הזמנת האוניות ב-1976. גם הצעה מאוחרת יותר לרכישת ארבעה כלי שיט מסוג זה ומשא ומתן לרכישת מטוסי הרייר בוטלה.
ב-1981 פרסמה ממשלת בריטניה ספר לבן בנושא מדיניות הביטחון הבריטית. המסמך הציג את מדיניות הביטחון הבריטית החדשה, שגרסה כי אין לבריטניה צורך בנושאות מטוסים. לפי מדיניות זו הייתה "אינווינסבל" מיותרת, והצי הבריטי הציע אותה למכירה לצי האוסטרלי, כתחליף לנושאת המטוסים מלבורן המיושנת. אוסטרליה שקלה רכישת נושאות מטוסים מסדרת "אינווינסיבל" עוד לפני כן, אך הצעה זו הייתה מושכת במיוחד בשל מחירה הנמוך יחסית (175 מיליון ליש"ט) והן בשל העובדה שהאונייה הייתה מוכנה ופעילה. בשל כך הכריזה ממשלת אוסטרליה בפברואר 1982 על נכונותה לקבל את ההצעה הבריטית. אם הייתה ההצעה מתממשת הייתה האונייה נקראת "אוסטרליה", והייתה מפעילה מסוקים, עד להחלטה מאוחרת יותר על רכישת מטוסי הרייר ימי. ואולם, פעילותה המבצעית של "אינווינסיבל" במהלך מלחמת פוקלנד הראתה את הצורך הבריטי בנושאת מטוסים, ואת הטעות במדיניות הבריטית, ושתי המדינות ביטלו את העסקה ביולי 1982.
מלחמת פוקלנד
עד 1982 כלל הכוח האווירי על סיפונה של "אינווינסיבל" תשעה מסוקי ווסטלנד סי קינג HAS.5 ללוחמה נגד צוללות וארבעה או חמישה מטוסי בריטיש אירוספייס הרייר ימי FRS.1. הרכב זה נבע מייעודה המתוכנן של האונייה, שהיה לחימה נגד צוללות בחלק מקבוצת אוניות מלחמה שזה ייעודן. קבוצת משימה זו הייתה אמורה להיות חלק מכוחות נאט"ו שיילחמו נגד צוללות סובייטי בצפון האוקיינוס האטלנטי. עיקר הלחימה היה אמור להתבצע באמצעות המסוקים, ואילו מטוסי ההרייר נועדו להפיל מטוסי סיור סובייטיים.
מלחמת פוקלנד שינתה את תפיסת העולם של הצי ושל הצמרת הביטחונית בבריטניה, והוכיחה את הצורך בנושאות מטוסים שימלאו את תפקידן המקורי, להוות בסיס לכוח אווירי כנגד מטרות קרקעיות וימיות. שתי נושאות המטוסים שעמדו לרשות הצי המלכותי הבריטי בעת המלחמה, אה"מ הרמס ואה"מ אינווינסיבל, היו גדושות במטוסי הרייר ימי של הצי והרייר GR.3 של חיל האוויר המלכותי לתקיפת מטרות קרקע. בנוסף, היו על האוניות מסוקים ללחימה נגד צוללות. מטוסי ההרייר GR.1 היו תוספת זמנית לאוניות, ולא הוצבו עליהן באורח קבע. לעומת זאת, כלקח מן המלחמה הוצבו על האוניות מסוקי ווסטלנד סי קינג בגרסת AEW2A, לתפקידי התראה מוקדמת מוטסת. המסוק הראשון הוצב על סיפונה של "אילוסטריוס", שהוכנסה לשירות במהירות רבה מיד לאחר המלחמה ונשלחה בדחיפות לדרום האוקיינוס האטלנטי כדי להחליף את "אינווינסיבל" בשמירה על האיים לאחר הניצחון הבריטי.
לאחר המלחמה כללה הכנף שהייתה מוצבת על כל אונייה שלושה מסוקים להתרעה מוקדמת, תשעה מסוקים ללחימה נגד צוללות ושמונה או תשעה מטוסי הרייר ימי. בחינת ביצועי המטוס לאחר המלחמה עלתה צורך בשדרוגו, שאושר ב-1984. ב-1993 נכנס לשירות ההרייר הימי FA.2, והוצב על סיפון "אינווינסיבל". מטוסים אלה פעלו מן האונייה בבוסניה ב-84. ל-FA.2 היה מכ"ם מתקדם מדגם "ויקסן כחול", שתואר כמכ"ם פולס דופלר מתקדם ביותר. שיפור נוסף במטוס הייתה יכולתו לשאת טילי AIM-120 אמראם. שיפורים נוספים באוניות היו הגדלת שיפוע "מקפצת הסקי" ל-12° באוניות "אינוונסיבל" ו"אילוסטריוס", כפי שהוזכר לעיל.
שיפורים נוספים והוצאה משירות
_1996.JPEG)
בשנות ה-90 של המאה ה-20 נערכו באוניות שינויים נוספים. שינוי אחד היה הסרת מערכת טילי ה"סי דארט" שהייתה ממוקמת בחרטום האוניות. הסרת הטילים איפשרה את הארכת סיפון ההמראה, והסרת מחסני הטילי שהיו מתחת לסיפון זה איפשרה את הגדלת המקום לאחסון חימוש אוויר-קרקע, ויצירת חדרי תדרוך לצוותי האוויר. שינויים אלה נדרשו לאור הכנסת הדגם המתקדם יותר של ההרייר, GR.7. בנוסף, הותאמו האוניות לנשיאת מסוק מתקדם יותר, אגוסטה ווסטלנד AW101 מרלין, שהחליף את מסוק הסי-קינג בתפקידי לוחמה נגד צוללות. עם כניסת מטוסי ההרייר II GR.7 נשאו האוניות כנף בת שבעה או שמונה מטוסים, ואילו המסוקים הופעלו מאוניות העזר המלוות את נושאת המטוסים.
מטוסי ההרייר הימי הוצאו משירות ב-1 באפריל 2006. את מקומם מילאו מטוסי הרייר II GR.9, שהופעלו על ידי שתי טייסות של זרוע האוויר של הצי ושתי טייסות של חיל האוויר המלכותי. מטוסי ההרייר הללו הוצאו משירות ב-2010, על פי מדיניות הקיצוצים של ממשלת בריטניה. נושאות המטוסים פעלו מאז כנושאות מסוקים. עוד לפני שמטוסי ההרייר יצאו משירות הופעלו האוניות בפעילויות המבצעיות האחרונות של האוניות כנושאות מסוקים, ואז החליפו מסוקי בואינג צ'ינוק, בגרסתם הבריטית, את מטוסי ההרייר.
"אינווינסיבל" עברה שיפוץ אחרון ב-2004, אך הוצאה משירות יולי 2005, והועמדה במצב של מוכנות נמוכה עד ספטמבר 2010. בנובמבר אותה שנה הוצעה האונייה למכירה, ובתחילת 2011 נמסר על מכירתה לחברה טורקית, לגריטה. האונייה נגררה מנמל פורטסמות' ב-24 במרץ 2011.
לאחר יציאתה של "אינווינסיבל" משירות החליפה אותה "ארק רויאל" כאוניית הדגל של הצי. האונייה הייתה אמורה לשרת עד 2016, אך מועד הוצאתה משירות הוקדם ל-2010 בהתאם למדיניות הצמצומים של ממשלת בריטניה.
"אילוסטריוס" עברה במהלך 2010 ו-2011 שיפוץ מקיף, שנמשך 16 חודשים ועלה 40 מיליון £. שיפוץ זה נועד להכינה לתפקידה החדש כנושאת מסוקים, עם הוצאת מטוסי ההרייר II משירות. עם חזרתה של "אילוסטריוס" לשירות, הוכנסה אוניית הסער האמפיבית אה"מ "אושן" לשיפוץ, שבסופו הצפוי ב-2014 תהפוך היא לנושאת המסוקים של הצי, ואז תוצא "אילוסטריוס" מהשירות.
מחליפותיהן של נושאות המטוסים מסדרת "אינווינסיבל" אמורות להיות שתי נושאות מטוסים חדשות מסדרת "קווין אליזבת": אה"מ "קווין אליזבת" ואה"מ "פרינס אוף ויילס". האוניות אמורות להיכנס לשירות ב-2018 ו-2020, בהתאמה, אם כי החלטה סופית על בנייתה של אונייה השנייה אמורה להתקבל רק ב-2015. האוניות אמורות להפעיל מטוסי F-35 לייטנינג II, ולהיות בעלות הדחק של כ-65,000 טון כל אחת - יותר מפי שלוש מההדחק של נושאות המטוסים מסדרת "אינווינסיבל".
קישורים חיצוניים
37266612נושאות המטוסים מסדרת אינווינסיבל