סהרה הספרדית
| |||
| מושל |
אמיליו בוניי (1884–1902, ראשון) פדריקו גומס דה סלזאר (1974–1976, אחרון) | ||
|---|---|---|---|
| סיבת נטישה | הקמת רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית | ||
| יישובים יורשים |
 מרוקו רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית | ||
.svg)
סהרה הספרדית (בספרדית: Sahara Español; בערבית: الصحراء الإسبانية), באופן רשמי ההחזקה הספרדית בסהרה (1884–1958) ופרובינציית הסהרה (1958–1976), היה שמה של סהרה המערבית תחת כיבוש ספרד, בין 1884 ל-1976. מחוז זה היה אחד הכיבושים האחרונים של האימפריה הספרדית, ואחת הטריטוריות האחרונות מעבר לים שנותרו בידיה, זכר לאימפריה שהתרחבה פעם מאמריקה לאיי הודו המזרחית הספרדיים.
בין השנים 1946 ו-1958 אוחדה סהרה הספרדית עם כף ג'ובי (אנ') ואיפני לצורך הקמת קולוניה חדשה, מערב אפריקה הספרדית (אנ'). הם פוצלו בחזרה במהלך מלחמת איפני, כשאר איפני והסהרה הפכו למחוזות ספרדיים נפרדים, בעוד כף ג'ובי נמסרה למרוקו בהסכם השלום.
ספרד ויתרה על אחזקתה בסהרה בעקבות דרישות מרוקאיות ולחץ בינלאומי, בעיקר מהחלטות האו"ם בנוגע לדה-קולוניזציה. בנוסף, היה לחץ פנימי מצד האוכלוסייה הילידית בסהרה, דרך חזית פוליסריו, וטענות מצד מרוקו ומאוריטניה. לאחר שזכתה לעצמאות בשנת 1956, תבעה מרוקו את שטחי הסהרה הספרדית כחלק מהשטח ההיסטורי הפרה-קולוניאלי. מאוריטניה תבעה את השטח במשך מספר שנים על בסיס היסטורי, אך חזרה מכל תביעותיה בשנת 1979.
ב-1975 כבשה מרוקו חלק גדול מהשטח, הידוע כיום כסהרה המערבית, אך חזית פוליסריו, שמקדמת את ריבונותה של רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (SADR), נלחמה בה במלחמת גרילה במשך 16 שנים. בשנת 1991 ניהל האו"ם משא ומתן על הפסקת אש. הוא ניסה לארגן משאל עם כדי לאפשר לאוכלוסייה המקומית להצביע על עתידה, אך ללא הצלחה. מאז, מרוקו שולטת ברוב חופי האוקיינוס האטלנטי וברוב האדמה, האוכלוסייה והמשאבים הטבעיים של סהרה המערבית.
התקופה הספרדית
בוועידת ברלין (1884–1885) קבעו המעצמות האירופיות את הכללים להקמת אזורי השפעה או הגנה באפריקה, וספרד הכריזה על "פרוטקטורט החוף האפריקאי" מכף בלאן ועד כף בוז'דור ב-26 בדצמבר 1884. היא הודיעה רשמית למעצמות האחרות בכתב ב-14 בינואר 1885,[1] והחלה בהקמת עמדות מסחר ונוכחות צבאית. ביולי 1885 מינה אלפונסו השנים עשר, מלך ספרד את אמיליו בוניי לנציב הריו דה אורו בעל סמכות אזרחית וצבאית. ב-6 באפריל 1887 שולב האזור בקפטנות הכללית של האיים הקנריים למטרות צבאיות.[1] בקיץ 1886, בחסות האגודה הספרדית לגאוגרפיה מסחרית, חצו חוליו סרוורה בויירה, פליפה ריזו (1823–1908) ופרנסיסקו קירוגה (1853–1894) את הריו דה אורו וערכו תצפיות טופוגרפיות ואסטרונומיות. באותה תקופה גאוגרפים לא מיפו את השטח ותכונותיו לא היו ידועות. הסיור שלהם נחשב למשלחת המדעית הראשונה באותו חלק של הסהרה.[2]
בכניסתם לשטח ב-1884 נתקלו הכוחות הספרדיים מיד בהתנגדות עזה של השבטים הסהראווים הילידים, הברברים שחיו בנאות מדבר רבים וכפרי חוף. הילידים עבדו בעיקר בדיג וברעיית גמלים, ודיברו בשפת החסניה, ניב ערבי בדואי. ב-1904 הובל מרד על ידי המרבוט מסמארה, שייח' מא אל-עינין, אך הוא דוכא על ידי צרפת, ששלטה באלג'יריה השכנה, ב-1910. בעקבות זאת הגיע גל של התקוממויות תחת בניו, נכדיו ומנהיגים פוליטיים אחרים שירשו את מא אל-עינין.
בשנת 1886 חתמה ספרד על הסכם אידג'יל, בו ויתרה אמירות אדראר על אדמת הקולוניה לספרד. לאמנה זו לא היה כל ערך משפטי, מאחר שלאמיר לא הייתה כל תביעה על השטח, והספרדים "המציאו" תביעה שהאמיר יכול היה לוותר עליה מיד.[1]
מרוקו טוענת שהשטח היה תחת ריבונות מרוקאית כשהספרדים תבעו אותו ב-1884, ומגבה את טענותיה באמצעות שתי אמנות מהמאה ה-16: אמנת אלקאסובאס ואמנת סינטרה בין ספרד לפורטוגל, בהן מכירות שתי המדינות בכך שסמכותה של מרוקו השתרעה מעבר לכף בוז'דור. אמנות נוספות מוזכרות על ידי הממלכה ומרחיבות את ריבונותה דרומה יותר, כמו זו בין הסולטנות השריפיאנית לספרד מ-1 במרץ 1767[3] או ההסכם האנגלו-מרוקני מ-13 במרץ 1895.[4] עם זאת, בית הדין הבין-לאומי לצדק מצא בחוות דעתו המייעצת על סהרה המערבית משנת 1975 כי אמנות אלה רק הוכיחו קשרי נאמנות (ביעה (אנ')) בין טריטוריה זו לבין ממלכת מרוקו, ולא קשרים משפטיים המעידים על ריבונות על השטח.[5]
גבולות הטריטוריה לא הוגדרו בבירור עד להסכמים בין ספרד לצרפת בתחילת המאה ה-20. סהרה ספרדית נוצרה מהשטחים הספרדיים ריו דה אורו וסגייה אל-חמרה ב-1924, לא הייתה חלק ממרוקו הספרדית ונוהלה בנפרד.
היסטוריה מודרנית
לאחר עצמאותה ב-1956 תבעה מרוקו את סהרה הספרדית כחלק מהטריטוריה ההיסטורית הפרה-קולוניאלית שלה. בשנת 1957 כמעט הצליח צבא השחרור המרוקאי לכבוש את השטח הקטן של איפני, מצפון לסהרה הספרדית, במהלך מלחמת איפני (אנ'). הספרדים שלחו רגימנט של צנחנים מהאיים הקנריים הסמוכים והדפו את ההתקפות. בסיוע הצרפתים ביססה ספרד מחדש את שליטה באזור במהרה באמצעות מבצעי אקוביליון.[6][7]
ספרד ניסתה לדכא התנגדות פוליטית, אילצה חלק מתושביה הנוודים סהרה הספרדית להתיישב באזורים מסוימים והגבירה את קצב העיור. בשנת 1958 איחדה ספרד את השטחים של סגייה אל-חמרה וריו דה אורו ליצירת המחוז מעבר לים סהרה הספרדית, תוך ויתור על כף ג'ובי באותה שנה למרוקו.
בשנות ה-60 המשיכה מרוקו לתבוע את הסהרה הספרדית, והשיגה את הסכמת האו"ם להוספת השטח לרשימת הטריטוריות שיש לבצע בהן דה-קולוניזציה. ב-1969 ויתרה ספרד על איפני למרוקו, אך המשיכה להחזיק בסהרה הספרדית.
בשנת 1967, אותגר השלטון הספרדי על ידי חרכת תחריר (תנועת השחרור), תנועת מחאה שאורגנה בחשאי על ידי ממשלת מרוקו. ספרד דיכאה את אינתיפאדת זמלה ב-1970.
ב-1973 הוקמה חזית פוליסריו בתחיית הלאומיות הסהראווית המיליטנטית. צבא הגרילה של החזית גדל במהירות, וספרד איבדה שליטה אפקטיבית על רוב השטח עד תחילת 1975. מאמצה לייסד יריבה פוליטית לחזית, מפלגת האיחוד הלאומי הסהראווי (Partido de Unión Nacional Saharaui), זכה להצלחה מועטה. ספרד המשיכה לאסוף את מנהיגי השבטים על ידי הקמת הדג'מע, מוסד פוליטי המבוסס באופן רופף על מנהיגי שבטים סהרהיים מסורתיים. חברי הדג'מע נבחרו בידי השלטונות, אך קיבלו הרשאות בתמורה להיותם חותמת גומי להחלטות מדריד.[דרוש מקור]
בחורף 1975, רגע לפני מותו של הדיקטטור גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, עמדה ספרד בפני מסע אינטנסיבי של דרישות טריטוריאליות ממרוקו ובמידה פחותה ממאוריטניה. אלה הגיעו לשיאם במצעד הירוק, בו הפגנה המונית של 350,000 בני אדם בתיאום עם ממשלת מרוקו התקדמה מספר קילומטרים לתוך שטח סהרה המערבית, תוך עקיפת חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי שפורסמה שלושה שבועות לפני כן.[8] לאחר משא ומתן על הסכמי מדריד עם מרוקו ומאוריטניה הסיגה ספרד את כוחותיה ואזרחיה מהשטח.
מרוקו ומאוריטניה השתלטו על האזור. מאוחר יותר ויתרה מאוריטניה על תביעתה לאחר מלחמה לא מוצלחת נגד חזית פוליסריו. בתהליך סיפוח האזור החלה מרוקו להילחם בחזית פוליסריו, ולאחר 16 שנים ניהל האו"ם משא ומתן על הפסקת אש ב-1991. כיום ריבונות השטח נותרה במחלוקת בין מרוקו לעם הסהראווי, ומשאל עם לא היה אפשרי עד היום עקב מחלוקת על מי רשאי להצביע בו.[9]
מצב נוכחי
סהרה המערבית רשומה על ידי האומות המאוחדות כטריטוריה שלא עברה דה-קולוניזציה, ולכן נכללת ברשימת האומות המאוחדות של שטחים ללא שלטון עצמי. לפי החוק הבינלאומי סהרה המערבית אינה חלק חוקי של מרוקו והיא נשארת תחת החוקים הבינלאומיים של כיבוש צבאי.[10]
המתיישבים המרוקאים מהווים כיום יותר משני שלישים מתושבי השטח.[11] על פי המשפט הבינלאומי, העברת אזרחיה של מרוקו לשטח כבוש מהווה הפרה ישירה של סעיף 49 של אמנת ז'נבה הרביעית.[12]
מאמצי השלום של האו"ם כוונו לקיום משאל עם לעצמאות בקרב האוכלוסייה, אך זה טרם התקיים. האיחוד האפריקאי ויותר מ-80 ממשלות מחשיבים את השטח כמדינה הריבונית של רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (SADR), עם ממשלה גולה הנתמכת על ידי חזית פוליסריו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 רוברט רזטה, סהרה המערבית וחלוצי מרוקו (Paris: Nouvelles Éditions Latines, 1975), עמ' 60.
- ^ "Encuentro con Premiados SGE 2007". Sociedad Geográfica Española. אורכב מ-המקור ב-29 בספטמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ פואד עמון, Separate Opinion of Vice-President Ammoun, בית הדין הבין-לאומי לצדק, 1975, עמ' 79.
- ^ פואד עמון, Separate Opinion of Vice-President Ammoun, בית הדין הבין-לאומי לצדק, 1975, עמ' 81.
- ^ סוארס, דייוויד (21 באוקטובר 2016). "The Western Sahara and the Search for the Roots of Sahrawi National Identity": 16–17. doi:10.25148/etd.FIDC001212.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ ""Opération Écouvillon" : Dernière tentative coloniale pour en finir avec l'Armée de libération marocaine ?". yabiladi.com (בצרפתית). נבדק ב-2021-06-15.
- ^ אברארד, קאמייה. "" L'Opération " Ecouvillon " (1957-1958) et la mémoire des officiers sahariens : entre contre-discours colonial et sentiment national en Mauritanie ", in G. Cattanéo (dir.) Guerre, mémoire et identité, Paris, Nuvis, 2014, עמ' 83–107" (בצרפתית).
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ ברקטיב, R. (2014). Self-Determination and Secession in Africa: The Post-Colonial State. Routledge Studies in African Development. Taylor & Francis. p. 260. ISBN 978-1-317-64969-4. נבדק ב-2022-03-02.
- ^ אריק ינסן, Western Sahara: Anatomy of a Stalemate, עמ' 17.
- ^ סיימון, סוון (2014). "Western Sahara". Self-Determination and Secession in International Law. OUP Oxford. p. 262. ISBN 978-0-19-100691-3. נבדק ב-2022-03-08.
To sum up the legal status: Western Sahara is not a part of Morocco and Morocco has no legal title or claim to the territory. Since the annexation is illegal, it is null and void, and Morocco is therefore, legally speaking, an occupying power. Morocco has an obligation to respect the right of the people of Western Sahara according to the law of occupation and to end its illegal annexation and occupation of Western Sahara.
- ^ "Western Sahara's stranded refugees consider renewal of Morocco conflict". הגרדיאן. 6 בינואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Mixed Reviews for Morocco as Fourth Committee Hears Petitioners on Western Sahara, Amid Continuing Decolonization Debate". un.org. 10 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה)
