סאמו

סאמו
Samo

סאמו - בפרסקו אלמוני מזניימו, משנת 1134
לידה	בשטח בלגיה או צרפת של היום

דיוקן דמיוני של סאמו, יצירה של האמן ב. יזובניק

סאמו (בצ'כית: Samo, בפרנקית: Samo או Samon,‏ נולד בסביבות 600 - מת בסביבות 659/658) היה סוחר פרנקי שהפך לשליט הידוע הראשון של ממלכה סלבית. הישות המדינית שהקים בערך בשנים 624-623 השתרעה במזרח מרכזה של אירופה, באזור הדרומי של הנהר מוראבה, שכלל את מוראביה, אוסטריה תחתית ודרום מערבה של סלובקיה של ימינו. הגודל המדויק של הממלכה שנוי במחלוקת. לא ידוע מה היה גורלה אחרי מותו של סאמו. יש סבורים כי הישות המדינית של סאמו הייתה יותר מעין ברית שבטים או דרגה גבוהה יותר של קונפדרציה של שבטים או קונפדרציה של מספר נסיכויות (ducates) פחות או יותר אוטונומיות.

מקורות

המקורות הכתובים על סאמו וממלכתו הם דלילים. העדות בת זמנו היחידה המדווחת על האירועים היא הכרוניקה של פרדגאר (4, 48;48). חלקה השני, שבו נכתבת ההיסטוריה של הפרנקים בשנים 623/643 - 584, משמש מקור עיקרי להיסטוריה של הפרנקים באותה תקופה. הבעיתיות בכרוניקה זו נובעת מהיותה כתובה אך ורק מנקודת המבט הפרנקית בעו אירועים שלא נוגעים ישירות לאימפריית הפרנקית אינם זוכים לאזכור ואין בנמצא מקור מתקן כלשהו היכול לשקף את הפרספקטיבה הסלבית.

כל המקורות האחרים שואבים השראה ממנה ומאוחרים יותר. המדובר בכרוניקה "גסטה דגוברטי" ("מעשי דגוברט הראשון, מלך הפרנקים") (Gesta Dagoberti I. regis Francorum) שחוברה בשליש הראשון של המאה ה-9, במנזר סן דני ליד פריז ובראש ובראשונה הספר "המרת דתם של הבווארים והקרינטים" ("קונברסיו בגואריורום אט קאראנטנורום" - Conversio Bagoariorum et Carantanorum) שנכתבה בזלצבורג, מרכז של הכמורה הבווארית, והמושפעת ברוב חלקיה על ידי ה"גסטה דגוברטי".

מוצאו

בכרוניקה של פרדגאר (4,48) הוא מכונה "אדם בשם סאמו, בן הלאום הפרנקי, מן החבל "סנונאגו" (homo nomen Samo, natione Francos, de pago Senonago). משפט טעון תרגומים ופירושים שונים. בימינו ההנחה הרווחת היא שסנונאגו, מקור משפחתו של סאמו, היא העיירה סנס במחוז יון, דרומית-מזרחית מפריז השם "סאמו" יכול להיות בעל שורשים קלטים, וייתכן כי האיש היה תושב גאלו-רומאי של הפרובינקיה גאליה, שהיוותה במאה ה-7 את גרעין הממלכה הפרנקית. לפי השערות אחרות, פחות סבירות, היישוב סנונאגו הוא סואני או זאלגאו. לפי כמה מקורות, הביטוי "בן הלאום הפרנקי" עשוי להתפרש במאה ה-7 כתושב של הממלכה הפרנקית הרב-אתנית. יש גם סברות, אמנם מנוגדות לעדות הכרוניקה של פרדגאר, לפיהם היה סאמו האיש או שמו סלבי והמסתמכות על פרטים גאוגרפיים מתוך Conversio Bagoariorum et Carantonorum. המובן של "סאמו" בשפות סלביות יכול ליות של "אדון" או "שליט יחיד", מן השורש סאם- "עצמו". עוד תאוריה קישרה את השם סאמו לשם ממוצא עברי "שמואל", "סמואל". עדיין התאוריה הקלטית נחשבת הסבירה ביותר.

האירועים ההיסטוריים

לפני הגעתו של סאמו

הסלבים התיישבו בסלובקיה הדרומית של היום לכל המאוחר בסביבות שנת 500, במהלך המאה השישית התיישבו גם במורסיה, בצפונה של אוסטריה התחתית, בצפון-מערב בוהמיה, בקרינתיה, במזרח טירול, באזור זלצבורגר לונגאו, בשטיריה, בצפון סלובניה ובצפון קרואטיה. הם התפזרו גם ברחבי הונגריה של היום. אזורי הדנובה האמצעית היו אז בשליטת הלונגוברדים והגפידים. מדרום אזורים אלה גבלו עם האימפריה הביזנטית, ממזרח ומצפון להם חיו ללא יוצא דופן אוכלוסיות סלביות, וממערבם נמצאה האימפריה הפרנקית.

בשנת 567 הגיעו לאזור השבטים הנוודים של האווארים ופלשו למזרח הונגריה של היום. בברית עם הלונגוברדים הם הכו בגפידים וחיסלו את ישותם המדינית העצמאית. בשנת 568 הם דחפו גם את הלונגוברדים דרומה אל צפון-איטליה, התיישבו במערב הונגריה של היום והקימו שם "קגנות" (ח'אנות). הממלכה האוורית שעבדה בשלהי המאה השישית את התושבים הסלבים בפנים הארץ ובאזורי הספר.

ממלכתו של סאמו

ההתקוממות

הטקסט של הכרוניקה של פרדגאר מתייחס, בין השאר, לשנת 623/624, השנה ה-40 לשלטונו של המלך הפרנקי כלותאר השני. באותה שנה יצא הסוחר (negucians) סאמו למסע את "הסלבים המכונים ונדים". למרות האיסור של שלטון הפרנקי, בדומה לסוחרים אחרים מגאליה, שיירתו נשאה,, ככל הנראה, בעיקר כלי נשק המיועדים לסלבים. השיירה הייתה מוגנת ומלווה בלוחמים. להשערות שסאמו היה סוחר עבדים ושמטרת מסעו היה קניית עבדים סלבים אינה מאוששת במקורות.

באותה תקופה מרדו הסלבים בשליטים האווארים. מורת רוחם נבעה מכך שנכפה עליהם להשתתף במלחמות של האווארים תמיד בשורות הראשונות החשופות ביותר, האווארים גבו מהם מיסים כבדים ובימי החורף נהגו מדי שנה ושנה לשהות בקרבתם ולהתעסק עם נשותיהם ולעבר אותן. רבים בקרב המורדים היו בנים לאבות אווארים ולאמהות סלביות. המרד פרץ בדיוק כשהאווארים היו עסוקים בניסיון לכבוש את קונסטנטינופול בברית עם הפרסים הסאסאנים ועם הסלבים הדרומיים. בסופו של דבר בשנת 626 נחלו האווארים תבוסה ליד קונסנטינופול.

סאמו ואנשיו הצטרפו למרד הסלבים נגד האווארים. לפי הכרוניקה של פרדגאר סאמו הוכיח יכולות צבאיות והוביל את הסלבים לניצחון. נשאלה השאלה אם תרומתו להצלחה הצבאית של הסלבים הייתה אישית בתור מפקד או לוחם מוכשר או באמצעות הלוחמים שליוו אותו וכלי הנשק שהביא וקשריו עם המלך הפרנקי. לפי הכרוניקה של פרדגאר, מתוך התלהבות על חלקו בקרב, בחרו הסלבים בסאמו כמלכם ( rex). כלומר אותו תואר כמו שליט הממלכה הפרנקית. לא מן נמנע גם שסאמו נשלח לשליחות זו על ידי דגוברט הראשון, בנו של כלותאר, שמילא אז את התפקיד של מלך משנה באוסטרזיה. ייתכן גם כי סאמו היה "מועמד פשרה" שמסביבו התאחדו רוב מנהיגי הסלאבים. על ידי בחירת מנהיג זר היה אפשר להרגיע את היריבויות בין המנהיגים הילידים.

שלטונו

הממלכות הפרנקיות בשנת 628

סאמו הסתגל מהר למדי לסביבה התרבותית החדשה. לפי הכרוניקה של פרדגאר, נשא 12 נשים סלביות והוליד מהן 22 בנים ו-15 בנות. ייתכן כי דרך "נישואים פוליטיים" דאג סאמו להבטיח קשרים טובים עם מנהיגי שבטים שונים. תחת הנהגתו נחלו הסלאבים עוד ניצחונות במאבקם נגד האוורים. הכרוניקה של פרדגאר מזכירה, כאמור את הממלכה של סאמו רק בהקשר תולדות הפרנקים. למשל היא מציינת שאחרי שחרור פנוניה משלטון האוורים, הגיעו לאזור סוחרים פרנקים נוספים. בשנת 632/631 קבוצה של סוחרים פרנקים נשדדה ונרצחה על ידי סלאבים. המלך דגוברט ניצל את ההזדמנות על מנת ליזום מדיניות פעילה במזרח -מרכז אירופה. הוא שיגר שליחים אל ממלכתו של סאמו עם דרישה לפיצויים על הגנבה ועל הרציחות. אולם המשא ומתן שניהל בשמו השגריר סיכריוס לא עלה יפה.

היקף התחום הגאוגרפי שבו התמקמה בערך הממלכה של סאמו

... סאמו, שלא רצה לקבל את פני סיכאריוס, אסר עליו להיכנס אליו. אז סיכאריוס, לבוש בתלבושת סלאבית, הגיע עם אנשיו בפניו והציג לסאמו את כל מעשיהם (הערתנו:של הסלאבים). אך, באופן אופייני לפגאנים וליהירות הטיפשים, סאמו לא עשה מאומה כדי לתקן את מה שעשו אנשיו, והסתפק לקבוע פשוט עקרונות של צדק הדדי, בנוגע להאשמה זו ואחרות שבין שני הצדדים. סיכאריוס, מצידו, שגריר חסר תחכום, הביע נגד סאמו ... לא ראויים ואיומים, לפיהם סאמו והעם של ממלכתו היו חייבים לשרת (servitium) את דגוברט. אז סאמו, נעלב, השיב: "אדמתנו שייכת לדגוברט, כפי שגם אנחנו בעצמנו שייכים לו, בתנאי שמתכוון לשמור על ידידות איתנו". סיכאריוס אמר: לא ייתכן שעובדי הא-להים הנוצרי יהיו בידידות עם הכלבים". מצידו, סאמו אמר: "אם אתם עובדי הא-להים, ואנחנו כלבי הא-להים, כאשר אתם פועלים ללא הרף נגדו, רשאים אנחנו לגזור אתכם לחתיכות בנשיכותינו". ואז הוצא סיכאריוס מן המקום.

Samo nolens Sicharium videre, nec ad se eum venire permitteret; Sicharius vestes indutus ad instar Sclavinorum cum suis ad conspectum pervenit, Samoni universa quae injuncta habebat nuntiavit. Sed ut habet gentilitas et superbia pravorum, nihil a Samone quae sui admiserant est emendatum, nisi tantum placita vellens instituere, ut de his et aliis intentionibus, quae inter has partes ortae fuerant, justitia redderetur in invicem. Sicharius, sicut stultus legatus, verba improperii (...), et minas adversus Samonem loquitur, eo quod Samo et populus regni sui Dagoberto deberent servitium. Samo respondens jam saucius [Clar., caucius] dixit: Et terram quam habemus Dagoberti est, et nos sui sumus, si tamen nobiscum disposuerit amicitias conservare. Sicharius dicens: Non est possibile, ut Christiani Dei servi cum canibus amicitias collocare possint, Samo e contrario dixit: Si vos estis Dei servi, et nos sumus Dei canes, dum vos assidue contra ipsum agitis, nos permissum accepimus vos morsibus lacerare. Ejectus est Sicharius de conspectu Samonis

.

(הכרוניקה של פרדגאר, ד, 68) באותה שנה יצא דגוברט למסע צבאי נגד הממלכה של סאמו בראש ברית של שלושה או ארבעה צבאות. הכרוניקה של פרדגאר אינה מתייחסת מאוחר יותר לצבא הרביעי. אלמאנים ובראשם הדוכס כרודוברט תקפו את פאתי הממלכה. הלונגוברדים הפריולאנים תקפו, קרוב לוודאי, מדרום, וכבשו את "האזור זליה" (regio Zellia), כנראה עמק גייל (גיילטאל) בקרינתיה. החיל הראשי, של אוסטרזיה, ייתכן בפיקודו של דגוברט עצמו, חדר אל לב לבה של הממלכה. עם זאת כל הצבאות הללה לא הצליחו להתאחד. בעוד שהצבאות השוליים יותר הצליחו בהתחלה להשיג ניצחונות ולתפוס שבויים רבים, הצבא האוסטראזי נוצח אחרי שלושה ימים של מצור על ישוב בשם ווגאסטיסבורג, שמיקומו אינו ידוע בימינו. לוחמיו של דגוברט הצטרכו להימלט והשאיר מאחוריהם את כל נשקם ואוהליהם. תחת הנהגתו של סאמו ביצעו הסלאבים כמה פשיטות בתורינגיה ובמזרח ממלכת הפרנקים. דרבאן, מנהיג הסורבים שבאזור אלבה-זאלה שהיה בן חסות של הפרנקים נטש אותם לבסוף והצטרף לסאמו.(Dervanus dux gente Surborium que … ad regnum Francorum iam olem aspecserant). אזכורו זה של דורבן הוא למעשה המקור הראשון המעיד על קיומם של סלאבים מצפון להרי הבצר. ייתכן שגם מערב בוהמיה ואזור "בוואריה סלאביקה" בצפון-מזרח בוואריה היו חלק מממלכתו של סאמו. בגלל הפשיטות הסלאביות לממלכתו, נאלץ דגוברט לנקוט באמצעים להגנת גבולה המזרחי. בשנת 633 הוא מינה את בנו זיגיברט השלישי למלך אוסטראזיה. נוכח העדר מידע בהמשך על ממלכתו של סאמו, לא ידוע שוב על עימותים בינה ובין הפרנקים לפני מותו של סאמו. שלטונו ארך כ-35 שנים ולכן משערים כי הוא מת בשנת 658.

אחרי מותו

מפני שב-150 השנים הבאות (633/658-791) לא קיימים מקורות כתובים בצ'כיה וסלובקיה של היום, גורל הממלכה של סאמו אחרי מות המנהיג לוטה בערפל. על סמך ממצאים ארכאולוגיים ידוע כי בסביבות שנת 650 שבו האווארים לדרום סלובקיה של היום ובמאה ה-8 גם לדרום מוראביה שם חיו לצידם של הסלאבים. לעומת זאת הסלאבים באזורים הצפוניים והמערביים היו עצמאיים ביחס לאווארים. אחרי מות דגוברט בשנת 639 ממלכת הפרנקים הייתה שרויה במשבר, כך שהפרנקים הפסיקו אז להוות איום על שכניהם הסלאבים. ייתכן גם שמבנים פוליטיים אחדים של ממלכתו של סאמו נשארו שרירים וקיימים.

המקורות הכתובים הראשונים הופיעו בשלהי המאה ה-8 בקשר למאבקם של הפרנקים בהנהגתו של קארל הגדול נגד האווארים (788/791-796/803) שהסתיים בשנים 799 או 802–803 בתבוסת האחרונים. במלחמה זו קיבל קארל הגדול סיוע ישיר מהסלאבים (למשל בשנים 791 ו-795). מצד שני הסלאבים ניהלו גם מאבק עצמאי משלהם (למשל ב-infestationes Sclavorum“ 802–805") בתקופה זו התקיימו במרחב הדנובה האמצעית שתי נסיכויות סלאביות, של מוראביה ושל ניטרה - מוראביה הגדולה. הקשר - המשכיות ההתיישבות והתרבות - ביניהן ובין הממלכה של סאמו נותר עדיין עלום והוא מהווה אתגר חשוב לארכאולוגים המשכיות זו יכלה אולי ליצור את התנאים הכלכליים והחברתיים להקמת שתי הנסיכויות, ולייסודה של מוראביה הגדולה. תומכת בהשערה זו העובדה שהסלאבים במוראביה וסלובקיה - להבדיל מהסלאבים בבוהמיה ובפולין, לא נשאו בימי הקמת מוראביה הגדולה שמות של שבטים אלא נודעו אך ורק כמורבים או סלאבים מורבים או "סלובנים " (slověn). כך לדוגמה, המינוח אצל "הגאוגרף הבווארי" (Geographus Bavarus) מן המאה ה-9, המעיד כי היו קיימים באזור מבני שלטון מספיק איתנים כדי שיוכלו להיות יורשים לממלכה של סאמו.

מצד שני, בעיני החוקרים הגרמנים, הישות המדינית של סאמו התפוררה אחרי מותו ולא השאירה מסורת פעילה ארוכת ימים. לפיהם לא היו המבנים הכלכליים והחברתיים באזור מספיק מתקדמים כדי לאפשר השרדותה של ישות פוליטית מסוג הממלכה של סאמו.

האזור הגאוגרפי

המיקום המדויק של ממלכת סאמו אינו ברור דיו. זאת מפני המחסור במקורות כתובים ואי אחידות בתיארוך של הממצאים הארכאולוגיים.

המחקרים הצ'כיים

פרסומיהם של מיכל לוטובסקי ונדיה פרופנטובה, המבוססים בעיקר על המחקרים שנערכו על ידי יאן דקאן ואחרים בשנות ה-60 וה-20 של המאה ה-20. מרכז הממלכה נמצאה במוראביה של ימינו ובשטחים הסמוכים מאוסטריה התחתית ובמערב סלובקיה. (ראה מפה). הממלכה של סאמו כללה גם את אזור הסורבים שבהנהגת דרבאנוס, בוודאות גם מערב בוהמיה ואולי גם דרום-מערב סלובקיה. לא כללה את אזור לאוזיץ הנמצא בימינו בגרמניה ובפולין. חוקרים רבים סבורים שהשתייכו לממלכה גם אזורים מבוואריה ומאוסטריה העילית, הסמוכים לצ'כיה. אין ודאות לגבי חבר קרנטניה. ההשתייכות של בוהמיה מסתמכת קודם כל על כך שהחל משנות ה-630 על הצטרפותם לסאמו של הסורבים מחבר אלב-זאלה. חוקרים אחרים חושבים כי אין הדבר סביר לגבי מערב בוהמיה, בגלל הריחוק הרב מהאווארים והנושא שנוי במחלוקת.

מיקומה של התקוממות הסלאבים

התקוממות הסלאבים נגד האווארים שהביאה להקמת ממלכת סאמו, התרחשה לפי רוב החוקרים הצ'כים והסלובקים בקצה הצפון-מערבי של האימפריה האוורית, כנראה בסביבות ברטיסלאבה של ימינו. זאת מפני שהכרוניקה של פרדגאר מציינת כי ילדי המורדים בין בנים לאבות אווארים ולאמהות סלביות. הנחה זו מתבססת על כך שהיה זה מקום שבו שכנו האווארים לפחות מזה דור אחד, ושדובר באזור סלאבי שאליו היו מגיעים האוורים כדי להעביר בו באופן סדיר את החורף. לכן משערים כי היה זה אזור סלאבי בשולי האימפריה האוורית. ערבוב של יסודות תרבותיים סלאבים ואוורים נמצאו רק בחפירות הארכולוגיות שבאזור ברטיסלאבה, במיוחד במערב ברטיסלאבה - ברטיסלאבה -דבינסקה נובה ווס, בטיסלבה - זהורסקה ביסטריצה, כלומר בסביבה של ברטיסלאבה - דבין.(Bratislava-Devín). זה אזור שבו הנוכחות הסלאבית הייתה הקדומה ביותר במרכז אירופה (מסביבות 500) והיה לו חשיבות רבה במסחר על הדנובה. מחקרים קודמים הצביעו על קרנטניה באזור שבו פרצה ההתקוממות.

המחקרים הסלובקים

לפי המחקרים הסלובקים, מרכז הממלכה של סאמו הייתה באותו מרחב גאוגרפי, עם דגש על האזור לאורך דרום הנהר מורבה. היא כללה עוד מובלעות בדרום מוראביה של היום ובמזרח אוסטריה התחתית, טענה המסתמכת מעל הכל על תאריך המאוחר יותר של הממצאים האווארים במקומות אלה. לפי טטיאנה שטפאנוביצ'ובה מרכז הממלכה לא היה (להבדיל ממרכז ההתקוממות) באזור ברטיסלאבה, בגלל הקרבה המידית עם האימפריה האווארית. לפי השערות החוקרים בסלובקים בוהמיה לא יכלה להיכלל בממלכה בכלל או אולי רק בשנות ה-630. לפי סברות אחרות גם אזור העיר ניטרה השתייך לממלכה של סאמו. בנוגע לקרנטניה, יש חילוקי דעות אם בכלל הייתה חלק מהממלכה, או שהייתה באופן זמני בלבד. בעד הסברה כי סלובקיה השתייכה לממלכת סאמו מעיד התאריך המאוחר שבו, לפי הממצאים, חזרו האווארים לדרום סלובקיה. הנחות מוקדמות שמרכז ממלכת סאמו היה באזור עיי מצודת דבין או שמצודה זו הייתה זהה לווגסטיסבורג, הופרכו על ידי חפירות ארוכות שנים שנערכו על ידי ורוניקה פלאכה ויאנה חלאביצובה שלא מצאו ממצאים מלפני המאה ה-8.

קרנטניה

מהו מקום קרנטניה (הכוללת, בערך, את הקרינתיה, דרום טירול, שטיריה וסלובניה של ימינו) ביחס לממלכת סאמו נשאל בגלל טענה בספר "התנצרות הבווארים והקרנטנים" Conversio Bagoariorum et Carantanorum שסאמו היה שליט הקרנטנים ומרכז ממלכתו היה באזור זה. ייתכן כי בימי הביניים המוקדמים היו מבלבלים תכופות בין השם קרנטניה ובין קרנונטום. כמו ידוע שם של שליט אחר של קרנטניה, דהינו ואלוק. בנוסף לכך הסלבים של המקום נמצאו עד שנת 630 תחת שלטון הלנגוברדים.

תאוריות אחרות

לפי וולפגנג פריצה מרכז ממלכת סאמו נמצא בסביבות וינה ולפי הסלביסט היינריך קונסטמן, בפרנקוניה מזרחית. החוקר הגרמני מרטין אגרס טען תאוריה שנויה במחלוקת לפיה הממלכה השתרעה בבוהמיה ובאזור מיין. לפי פירושים חופשיים של הכרוניקה של פרדגאר, לאור הממצאים הארכאולוגיים, הועלו ספקולציות, לפיהן, התקוממות הסלאבים כוונה לא נגד שלטון האווארים אלא נגד הניסיון של האווארים לפלוש לכיוון צפון-מערב. אחת ההנחות (יאן שטייהיבל) טוענת כי ההתקוממות פרצה תחילה באמצע האימפריה האוורית ואחר כך עברה לאזור הצרפון מזרחי.

במחקרים ישנים יותר - על סמך ממצאים ארכאולוגיים או אחרים - צוינו הערים מיקולצ'יצה, אולומוץ, וינה וברטיסלבה כמרכזים אפשריים. הנחות אלה אינן מקובלות בימינו.

לקריאה נוספת

• J.J.Mikkola Samo und sein Reich. - ASPh. 1928, Bd. 42.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סאמו בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30143607סאמו