משל
משל הוא סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל (דהיינו, שיש לו משמעות מעבר לתוכנו המפורש והגלוי) השייך לסוגת הסיפור העממי יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם (Epigram).
מקובל לחלק את המשל הסיפורי לשני סוגים, פאבולה ופארבולה.
- פאבולה (Fable) - המכונה 'משל-שועלים' לפי ההגדרה העברית, הוא משל עלילתי, העומד בפני עצמו גם בלי הנמשל. בפאבולה, הנמשל משמש כתוספת קישוטית גרידא, אותה ניתן לפרש בדרכים שונות. לרוב גיבורי המשלים בסוגה זו יהיו בעלי החיים, שעברו תהליך של האנשה.
- פארבולה (Parable) - הוא משל אשר תפקידו לשמש כדוגמה או המחשה לנמשל. לפרבולה אין מעמד עצמאי בלי הנמשל, ומתאפיינת לרוב בכך שגיבורי המשלים בסוגה זו יהיו בני אדם. הפארבולה ידועה לרוב בנמשל שמימי פילוסופי או אלוקי.[1]
היסטוריה
המשל היא סוגה ספרותית עתיקה. תחילה הועבר המשל ככל הנראה מדור לדור בעל פה, עד שהועלה על הכתב.
ניתן למצוא עדויות למשלים כבר מאמצע האלף השני לפני הספירה, בשומר, בבל, אשר ומצרים. ניתן לזהות השפעה של המשל במזרח הקדום על המשל היווני, אשר מוכר בעיקר בזכות הקובץ 'משלי אזיפוס'.[2]
אפשר למצוא משלים כבר בתנ"ך. בספרי הנביאים שבמקרא משתמשים רבות במשלים כדי להעביר מסרים למלך או לעם. על שלמה המלך מסופר שידע משלים רבים ולפי המסורת אף כתב את ספר משלי שבו משלים רבים. משלים מפורסמים מהתנ"ך הם "משל יותם" (שופטים, ט', ז'-ט"ו), או "משל העצים", שאומר יותם כדי להוכיח את אנשי שכם שבחרו באבימלך בן גדעון כמנהיג, ומשל "כבשת הרש" (שמואל ב', י"ב, א'-ד'), שנשא נתן הנביא לדוד המלך כדי להוכיחו על מעשה דוד ובת שבע.
סוגת המשל רווחת בספרות חז"ל ובעלת מאפיינים ייחודים ביחס להופעותיה בספרות העולם.
נמשל
נמשל הוא המסר הסמוי (לפעמים גם ביטוים) שהמשל מרמז אליו - אין המשל בא אלא לשם הלקח הנלמד ממנו. לעיתים מצורף למשל מסר גלוי והוא מאמרי החוכמה, המוסר והמסקנות מופיעים בסוף המשל או בראשו. לפעמים הנמשל סמוי ועלינו לחשפו בכוחות עצמנו.
ההבחנות בין משל לבין הנמשל:
- המשל הוא סיפור פרטי, לעומת הנמשל שהוא אמירה כוללת.
- המשל הוא המחשה, לעומת הנמשל שהוא אמירה מופשטת.
מאפייני הנמשל
- משל יכול להביא לא רק נמשל אחד או לקח אחד בלבד, אלא לעיתים ניתן להפיק ממשל לקחים שונים ומגוונים.
- הנמשל הוא מסר תועלתי-מעשי ומטרתו להעמיד את האדם על המציאות, על הטבע האנושי ועל דרכי התמודדות הטובים והיעילים ביותר עם מציאות שכזו.
- המסר צריך להיות ברור וחד משמעי, על מנת שהקורא ייצמד לעיקר ויפיק מן המשל בדיוק את המשמעות שאליה המתכוון הממשל. בכדי שהדבר יצליח, עלילתו צריכה להיות קרובה דייה לעולמם של השומעים, וכן, מעניינת, ממוקדת ולא סבוכה מדי.[3]
- יש נמשלים אשר מנוסחים כלקח והוראתם יותר ממשית: "עשה כך", או "אל תעשה כך".
ייחודיותו של המשל
- השימוש בחיות, או בפשוטי עם, יצורי בריאה פחותי חשיבות ומעמד בעיני המאזין כנושאי המסר, נעשה במטרה להנמיך את הגנותיו של המאזין, להחליש את התנגדותו, לאפשר לו להפעיל שיפוט על נושאי המסר ובעקיפין על עצמו, ובכך להקל על הפנמת מוסר ההשכל.
- למשל יש יתרון על הטפת מוסר ישירה, בכך שהסיפור מעניין את השומע. מוסר ההשכל נקלט יחד עם הסיפור, והשומע ייזכר בסיפור כולו בסיטואציה המתאימה ויזכור מה היה הנמשל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דוד שטרן, "תפקידו של המשל בספרות חז"ל", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
קישורים חיצוניים
- אלי גיא: על מושלים, משלים, נמשלים וממשילים, מבוא לראובן וימר, משלי ראובן וימר, תל אביב: דורון ספרים (בדפוס)
- משל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סיפורי אגדה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ עמוס בן-גוריון, שבילי האגדה: מבוא לאגדות-עם של העמים ושל ישראל, תש"ל, עמ' 46-45.
- ^ יהונתן יעקבס, 'המשל הסיפורי' בפרשנות צפון צרפת במאות האחת עשרה והשתים עשרה (ר' יוסף קרא; ר' יוסף בכור שור; ר' אלעזר בלגנצי), שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כה, תשע"ז, עמ' 224
- ^ דוד שטרן, תרגום: י' עמנואל, המשל במדרש: סיפורת ופרשנות בספרות חז"ל, תשנ"ה, עמ' 18.
36462061משל